דברים שרואים מהסוללה

"הסורים על הגדרות" הוא ביטוי שעדיין משמש כדי לתאר פאניקה ביטחונית. השבוע יכולתי לראות את הגרסה העכשווית בנוסח "חיזבאללה על הגדר", רק בלי הפאניקה.

מבחינת צה"ל כל התקופה האחרונה, כולל האירועים ביו"ש ובעזה, רווית מתח. עלינו, ארבעה אנשים, בינינו גם שתי חיילות, על סוללת עפר קטנה באזור המושב שתולה, מרחק נסיעה לא גדול מהפיתול שבו נחטפו בזמנו גולדווסר ורגב. המרחק מהגדר היה כ־20 מטר. במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו, סמוך לגדר הגבול, הוקמה עמדת תצפית בולטת של חיזבאללה - מסוג העמדות שלא היו שם עד לפני חודשים אחדים. 

כשאתה עולה על סוללת עפר ומתצפת על הגדר ומעבר לה, עולה השאלה אם מישהו רואה אותך. התשובה היא חד־משמעית כן. כדי שלא יהיה שום ספק, חיזבאללה דואג להפגין באופן מיידי את נוכחותו מול כל נוכחות ישראלית ליד גדר הגבול. "בתוך שלוש עד חמש דקות הם יראו את עצמם", אמרו לי. "זה יכול להיות עם מצלמות. אולי יצלמו אותנו".

נזכרתי שיום אחרי הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה הגעתי עם ידיד לאזור הגבול, ממש מעל מנרה, במקום שעמד בו פעם השלט הענק, המתגרה, של חיזבאללה. אי אפשר היה להבחין איפה הגבול ואיפה לא, אז התחלנו ללכת פנימה, "לכיוון לבנון". בתוך דקות הופיע מולנו פתאום צוות טלוויזיה, לא ישראלי. מי אלה היו?

חיזבאללה הפגין את נוכחותו כמו שעון. רכב לבן מהסוג שקבלני שיפוצים משתמשים בו התקרב בנסיעה לא מהירה במיוחד על ציר שצמוד לגדר מצדה הלבנוני. הרכב האט מולנו, אך המשיך בנסיעתו לכיוון התצפית. הוא עבר למרגלות מוצב ישראלי.

הנוהל הזה מפגין הקפדה על קלה כחמורה. המסר: ראינו אתכם, זוהיתם, אנחנו שולטים עד הסנטימטר האחרון של הריבונות הלבנונית, או חוסר הריבונות הלבנונית - משום שבדרום לבנון חיזבאללה והצבא הלבנוני רוקדים עכשיו טנגו צמוד. הם תמיד ביחד. 

כוח האו"ם, שמבחינה מבצעית אינו אפקטיבי, הוא בכל זאת כלי דיפלומטי יעיל בידה של ישראל. הוא נאלץ לצאת באי רצון בעקבות התרעות ישראליות לבסיסי חיזבאללה, המוסווים בדרכים שונות, כדי לבצע פעולות פיקוח. האו"מניקים נותנים לחיזבאללה התרעות מראש על בואם, יום לפני. כך שיש לחיזבאללה זמן לסדר את ההצגה המתאימה. אבל עצם קיום הלחץ הקבוע שולל מחיזבאללה לגיטימציה.

צה"ל ערוך על הקו בצפון בכוחות סדירים מאומנים היטב, במחשבה שהתלקחות יכולה להתרחש מחר בבוקר. האם היא תתרחש? האמת, שלמרות המתיחות, בעקבות הצגת הסיום של מלחמת סוריה ובעקבות פעילות צה"ל בסוריה, אין תחושה שהולכים בעתיד הנראה לעין למערכה כבדה בצפון. בקבינט הביטחוני יש גורמים שמושכים לכיוון של חיכוך עם חיזבאללה, מתוך מחשבה שהם צברו הרבה ניסיון קרבי בשנים האחרונות, ואילו מפקדי צה"ל ברמת המ"פים לא חוו חיכוך קרבי במלחמה. 

בצה"ל בטוחים היום, בהשוואה למערכות העבר, שבידי ההנהגה מצוי ארגז כלים צבאי מלא. החל מהגנה מפני מבצעי חדירה חיזבאלליים, דרך מבצע גדול של הכרעה צבאית, אם תידרש, ועד מענה מסיבי שאמור להשקיט את חיזבאללה במהירות ולהשיג את ההרתעה הדרושה. 

 

החבלה שלו במלחמה נגד חיזבאללה, הוכיחה את מסוכנות חבירת השמאל אליו. ברק אובאמה // צילום: אי.אף.פי

 

בשונה ממסקנות דו"ח ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון, הקובע שחסר דיאלוג בין הדרג המדיני לצמרת צה"ל בהיבט התכנוני, בנושא המבצעי מתקיים היום דיאלוג מתמיד וטוב. אלא שעד רגע האמת אף אחד לא יכול לחזות את התנהגות הדרג המדיני המחליט. הדילמה העיקרית שתעמוד בפני הצמרת הביטחונית - בעיקר בצד של הדרג המדיני - היא אם אפשר לקבל מצב של "יום קרב". האם יכול להיות בצפון יום קרב שלא יוביל בהכרח למערכה ארוכה לטיפול כולל בחיזבאללה ואיומיו? 

בצה"ל סבורים כי "יום קרב" הוא תסריט אפשרי והרבה מאוד תלוי בתוצאות אותו יום. תגובה חזקה ובלתי פרופורציונלית שלנו תקבע אם ההתלקחות תסתיים בתוך 24 שעות; והחשש הוא שפעולות מדורגות וצפויות מראש רק ידרדרו התלקחות לכיוון של מערכה ארוכה.

לפרק את השקרים

שתי פעולות הצהרתיות דרמטיות מצד ממשל טראמפ מלמדות שארה"ב מאמצת אסטרטגיה של "אמירת האמת". הפעולה הראשונה היתה ההכרה מצד הנשיא בירושלים כבירת ישראל - בלי הגדרת גבול. השנייה היא הפרסום השבוע של מסמך האסטרטגיה האמריקנית, שמכריז במפורש כי ישראל אינה הגורם לבעיות במזרח התיכון.

יש דמיון רב בין המדיניות שמבטא ממשל טראמפ לבין מסמך שפרסם ד"ר מקס סינגר בתחילת השנה מטעם מכון בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים. המסמך נקרא "אסטרטגיה של אמירת האמת" והוא פורסם סמוך להשבעת טראמפ לנשיאות, ב־29 בינואר. מקס סינגר הוא אדם רציני, ישר, שיודע מה זאת חשיבה אסטרטגית. הוא היה בזמנו בין מייסדי מכון "האדסון" ונמנה עם יועציו של הנשיא רייגן. הוא עלה ארצה כבר לפני שנים רבות, בנו נפל בלבנון.

בפתיח למסמך האסטרטגי שלו כותב סינגר כי "במשך שנים רבות ארה"ב היתה חלק גדול מהסיבה לכך שהעולם הדיפלומטי קיבל את הנרטיב השקרי לגבי הסכסוך הערבי־ישראלי, נרטיב שמקשה השגת שלום. וושינגטון צריכה לנוע לעבר אסטרטגיה של אמירת אמת במטרה לפרק את הבניין של השקפות מופרכות המשמיצות את ישראל ועומדות כמכשול לשלום".

במילים אחרות: צריך לפרק את השקרים, לא את ההתנחלויות. מה שמעניין זאת התפיסה שהיסוד לשינוי מדיני משמעותי טמון בשינוי הנרטיב. האם הנשיא טראמפ ואנשיו הולכים לפי התוואי שהציב ד"ר סינגר? לא בטוח. אבל גורמים ישראלים בכירים שבוודאי מושפעים מהתפיסה הזאת, כמו השגריר רון דרמר וד"ר דורי גולד, בהחלט דוגלים בתפיסות שמציג סינגר במסמך שלו. 

אז מהן ההנחות השקריות שמרכיבות את הבניין הדיפלומטי הבינלאומי? 1. שישראל גנבה את השטחים מהפלשתינים ועכשיו היא נמצאת שם ככובשת. 2. יש מיליוני פליטים פלשתינים שמחזיקים ב"זכות השיבה" לישראל. 3. לישראל ולפלשתינים יש תביעות שוות או לכל הפחות דומות על ירושלים. 4. שהפלשתינים והנהגתם מוכנים לקבל פתרון של שתי מדינות שישים סוף למאמצים להכחיד את המדינה היהודית.

אם לוקחים את הסעיף הנוגע לישראל במסמך האסטרטגי של הממשל, אפשר למצוא בו שינוי מהפכני לגבי הנחת היסוד הראשונה בעולם המדיני העולמי - ישראל לא כבשה שטח זר, משמע היא לא הגורם לבעיות המזרח התיכון. סעיף ירושלים בנרטיב ובהנחות היסוד הבינלאומיות מתנפץ באמצעות הצעד הסמלי של ההכרה ותהליך העברת השגרירות. ההישג עולה בהרבה על מחיר האלימות; להפך, כניעה אמריקנית לנרטיב המקובל, מחשש לאלימות פלשתינית, מזמינה התפרצות חמורה בהרבה. אלו מהלכים ארוכי טווח, שישראל חייבת להיות מוכנה להתמיד בהם גם במחיר של איומי אינתיפאדות וחימום הגבול בעזה.

אסטרטגיית אמירת האמת נכונה גם לגבי ישראל. הגישה המקובלת כנראה על ידי ראש הממשלה נתניהו היא שעוברים להתקפה ומפסיקים את הגישה של פייסנות כלפי הקונצנזוס הבינלאומי. 

מערכת מייצבת

האסטרטגיה האמריקנית נועדה בסופו של דבר להניח תשתית לשלום. ובתחנה האחרונה, להגיע לשלום בין ישראל לפלשתינים. זאת בניגוד לתפיסת השמאל, שרואה במהלכים של נתניהו (ושל טראמפ) אסטרטגיה של חבלה בסיכויים להגעה לשלום ו"ריסוק הלאומיות הפלשתינית". 

חוגים מסוימים בשמאל, כמו אורי אבנרי שעדיין ניצב כמגדלור בגיל 94, מזהים שהסכנה מגיעה מכיוונו של אהוד ברק. לברק יש תכונה לקבל את הנרטיב הפלשתיני; פעם אמר בראיון לגדעון לוי, שאם היה פלשתיני היה הופך למחבל. הוא גם רומז כי לערבים יש סיבות מוצדקות לפנות נגד המערב. אך בפועל מהלכיו הם מקציני עימות וסכסוך. 

גם בקרב הפלשתינים יש הרואים עדיין בנתניהו את המנהיג שיביא בבוא העת לשלום. אך בשלב הזה אותם חוגים מכירים בעצמם במצב של היעדר "פרטנר", בראייתו של נתניהו. אבו מאזן אינו פרטנר מהרבה סיבות, אבל החשובה שבהן היא בכך שהוא הולך הביתה, והדבר החשוב על סדר היום שלו זה מי יירש אותו. 

הגילויים המדהימים השבוע באתר "פוליטיקו" לגבי החבלה של הנשיא לשעבר אובאמה במלחמה נגד הטרור של חיזבאללה וכספי הסמים שלו, מוכיחים כמה מסוכנת היתה הברית בין השמאל בנוסח ברק וציפי לבני עם הדמוקרטים בהנהגת אובאמה. במרוצו אל עסקת הגרעין עם האיראנים, הכשיל אובאמה מבצעים של רשויות הממשל נגד סוכני חיזבאללה שעסקו במימון טרור באמצעות הברחות סמים. 

מנגד, המערכת שקיימת עכשיו בין הצמרת הישראלית לפוטין בהחלט יכולה לייצב את הצפון. זאת אמנם רמה של פוליטיקה גבוהה, אבל הצמידות הישראלית־אמריקנית בשילוב תקשורת אמינה עם הרוסים מבטיחה הרתעה מול האיראנים. 

פאניקה היא לפעמים מרכיב חיובי וחשוב בתגובה של ישראל; היא היתה המנוע העיקרי למלחמת לבנון השנייה. ההנהגה של היום עלולה לטעות בצפון (או בדרום), אבל היא לא תפעל מתוך פאניקה. הפלשתינים, שמכירים את השחקנים באזור, כולל הרוסים, מאמינים שקשרי נתניהו־פוטין הם חצי מהות וחצי הצגה. אבל הם מייחסים לקשר הזה אפקטיביות. 

תמימות על חשבון ההיגיון

כמעט קשה להאמין שהיא קיימת. אבל הנה מה שכותבת צביה גרינפילד, חברת מרצ החרדית: "בנקודה אחת מוזרה מאוד נבדל השמאל הרדיקלי בישראל מתנועות השמאל המקבילות לו בכל מקום אחר בעולם. מדובר בהתעסקותו המתמדת - אולי אף האובססיבית - של השמאל בנושא של גרמניה בכלל ובפצע הטעון של האנטישמיות הנאצית בפרט. נראה שהפיכתה של ישראל למוקד של 'רוע' בעיני השמאל האופנתי של היום גוררת אותו להשוואה מתמדת בין ישראל ובין גרמניה של שנות השלושים, ובשל כך להתבוססות פתולוגית במורסה הממאירה של הרשע הנאצי ומחולליו. לא רק ברלין נעשתה למושא משיכה שאין לעמוד בפניו בעיני צעירי השמאל; גרמניה כולה והנאציזם במיוחד נעשו למושא היקסמות ואפילו למעין פטיש, שבאמצעותו השמאל בישראל מגדיר כיום את יחסו למדינה".

גרינפילד כותבת את הדברים בספרה המפתיע "התרסקות", על צניחת השמאל הישראלי. אפשר היה לברך אותה כחברה חדשה במועדון הניאו־שמרני האנטי־שמאלני, אלמלא התעקשה להמשיך לראות עצמה כשייכת לשמאל. גם גרינפילד הניאו־שמרנית השמאלנית ממרצ חוותה כמו כולם התנפלות של המציאות בסמטה חשוכה ללא מוצא.

 

מתקשה לתפוס שהחלק המכריע בשמאל אינו עסוק עוד בדאגה לגורל העם בישראל. צביה גרינפלד 

 

"אותו יום התכנסו בירושלים חברי הנהלת 'בצלם' למפגשם השנתי הרגיל", כותבת גרינפילד על היום שבו נודע כי בקמפ דיוויד ייסד אהוד ברק את הסכם השלום ההיסטורי עם הפלשתינים של ערפאת. "קשה לתאר את השמחה, את הבלבול ואת סערת הרגש שהיו בחדר הישיבות... בעודם מחליפים איחולים זה עם זה הכריזה לפתע (ה)צעירה בשם החבורה שפרצה לחדר כי הם, פעילי הארגון (בשטח)... אינם מוכנים לקבל את ההכרעה... 'לערפאת ולאנשיו אין רשות לוותר על זכות השיבה לפלשתינים', טענו".

היא כותבת שנדמה היה שהם יצאו מדעתם. "אני החלטתי בעקבות אותה ישיבה להתפטר מהנהלת הארגון". זאת היתה כנראה התוצאה המעשית היחידה של פסגת קמפ דיוויד ביולי 2000.

מה שמעניין אצל גרינפילד זה שהיא לכאורה הפנימה את רוב היסודות של נקודת המבט הביקורתית מימין כלפי השמאל. דברים בסגנון שמשה שמיר ופרופ' רוברט ויסטריך המנוחים כתבו, וגם דברים שאני כתבתי לאורך השנים וכמובן חכמים ברמה של אלן פינקלקראוט ונורמן פודהורץ. אבל נראה שבמיוחד בשביל גרינפילד הומצאה המילה "תממון" - הלך רוח ומחשבה שהוא מעבר לתמימות. היא מתקשה לתפוס שהחלקים המכריעים בשמאל, רדיקלי או מתון, כולל המפלגה שבה היא חברה, אינם עסוקים עוד בדאגה לגורל העם בישראל, ודאי לא העם היהודי. הם פשוט מגויסים למאבק האנטי־ישראלי - ולא חשוב מה הסיבה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו