על הניסים ועל ההמלצות

כמו בכל שנה בחופשת החנוכה, חיפשנו מקום להעביר בו יום עם הילדות. העדיפות היתה ליום כיף, אבל בצוק העיתים של נר שביעי גם יום נסבל לוקח. במיוחד אחרי שכבר הספקנו לצפות ב"אלאדין", "הטרול הקסום" ו"מסביב לעולם בשמונים יום" (הידועה גם כ"מסביב לחניון בשמונים שקל").

חיפשתי חוויה חדשה, ולכן נכנסתי לפייסבוק כדי לקבל קצת רעיונות שמישהו אחר כבר חשב עליהם, ניסה אותם, והמליץ עליהם בשבילי. ככה זה היום: את זקני השבט, חז"ל או "חכם סיני זקן" החליפה מזמן מועצת גדולי הפייסבוק, הידועים כ"חוכמת ההמונים".

ברוח הפתגם "מיליארד סינים לא טועים" (למרות שהם לא ממש צדקו בעניין הצ'ופסטיקס מול המזלג), המלצות המוניות אמורות להקטין את הסיכוי לטעות בכל נושא שאתה רוצה לקבל החלטה בנוגע אליו. החל מבחירת מקום לבילוי עם הילדים, דרך איפה מומלץ לקחת משכנתא, ועד לכמה זמן הכי טוב לבשל אורז על כיריים חשמליות. לכל שאלה תשובה, ולכל מאמץ דרך לחסוך אותו.

ואכן, מרגע ששאלתי את שאלת המפתח "בילוי מומלץ ומקורי עם הילדים למחר", העצות נחתו עלי בקצב מסחרר. מכל מקום ניבטו אלי שמות של הצגות חובה, פינות ליטוף מוצלחות (לא מבחינת החיות, אני משער), ג'ימבורי שאין דברים כאלה ומסעדות שמותאמות בדיוק לחוויה משפחתית, שזה כנראה אומר שהן מצוידות בתקרה אקוסטית או משהו כזה.

על כל מקום ששמו עלה באחת הקבוצות, מייד היה מישהו שטען שהם "מאוד התקלקלו מאז הפרסום". מי ישמע הם זכו באוסקר, ולא ב־40 לייקים בקבוצת "הורים משקיעים ושוקעים". ומהצד השני, תמיד היה מישהו אחר שרק הילל ושיבח את המקום עוד יותר.

לבסוף, אחרי שסיננתי כל מה שהריח לי פרסומי מדי או בעל אינטרס, הצלחתי לבחור כמה פעילויות שנראו לי מוצלחות למדי, והודעתי לאשתי שסגרתי לנו יום כיף מלא ומומלץ עם הילדות.

אחרי שהיא התגברה על ההפתעה (רוב החיפושים האינטרנטיים שלי מסתיימים בכישלון ובקניית שעון מעורר בצורת באטמן), אשתי החמיאה לי על הניהול המוצלח של האירוע, וכל מה שנשאר לי היה לחכות ליום המחרת כדי לגזור את הקופונים. תרתי משמע.

איור: ערן מנדל

למחרת בבוקר, אחרי שהלבשנו את הילדות והחלפנו להן בגדים פעמיים כי ככה נהוג אצל בנות, שמנו פעמינו אל הרכב בדרך ליעד הראשון: סדנת חמר יצירתית לילדים, שזכתה בשבחים ובהמלצות מכאן ועד הודעה חדשה בתיבת הדואר הנכנס שלי.

האמת? היה בסדר גמור. המדריכות היו חייכניות, הפעילות היתה כיפית והילדות היו מרוצות. אמנם תהיתי מה אנחנו אמורים לעשות בבית עם ברווז שהוא גם מאפרה וגם משקולת נייר, אבל העיקר שכולם מחייכים וממשיכים ליעד הבא.

בדרך גילינו שחמר הוא חומר פחות מותאם לבאמפרים בישראל, אבל אחרי שהבטחנו לילדות שנחזור לסדנה בהזדמנות הקרובה כדי להכין עוד מאפרת־ברווז־משקולת, הן התרצו ואנחנו יכולנו להמשיך עד שעצרנו בנקודה הבאה שלנו: תערוכת חנוכיות מכל התקופות, שלא היה אחד ברשתות החברתיות שלא גמר עליה את ההלל בשיר מזמור.

העניין הוא שחנוכיות הן מגניבות בעיקר כשהן דולקות, ואילו התערוכה כללה בעיקר פסלים של חנוכיות שאסור להדליק, שזה דבר פחות מדליק. אז או שההורים בפייסבוק מאוד רצו להרשים זה את זה בהמלצות לתערוכה, או שהילדים שלהם פשוט מנומסים יותר מהבנות שלי. בשורה התחתונה, הפעילות הזו היתה מותאמת לילדים בערך כמו הלבוש של נועה קירל. כלומר, ממש לא.

אחרי סיבוב קצר, שבמהלכו שמתי לב שהילדים האחרים דווקא נהנים (בעיקר מהפיכת החנוכיות המעוצבות לקיר טיפוס, למגינת ליבם של מארגני התערוכה וחברת הביטוח שלהם), המשכנו הלאה, לתחנה האחרונה: ארוחת ערב.

האמת היא שכבר חשבנו לוותר על ההמלצה שקיבלנו בתחום הזה ולהתפשר על איזו מזללת מזון מהיר שמתמחה בארוחות ילדים וחרטות מבוגרים. אבל ההמלצה האינטרנטית היתה כל כך נחרצת, שלא יכולנו לא לנסות. מסעדה על טהרת הבריאות, מונגשת לילדים, ועם פעילות חנוכה בזמן האוכל, יש יותר מזה?!

לא, לא יותר מזה ולא פחות מזה. האוכל היה נחמד, בהנחה שספגטי עגבניות נחשב למזון בריאות באיזשהו חלק של העולם. הפעילות לילדים היתה ליצן חביב ומותש מהחג, שהסתובב כמו סביבון בין הילדים בזמן שהוא מתאמץ לא להניח את הראש לשעה על איזו סופגנייה. ובאופן כללי, המקום היה עמוס בהורים כמוני, שכנראה קיוו גם הם שהפייסבוק יעשה להם ניסים ביום ההוא בזמן הזה.

כשחזרנו, רגע לפני שעלינו הביתה ובלי שום המלצה מקדימה, הבחנו בהתקהלות קטנה של שכנים ברחבה בין הבניינים בשכונה. בין השכנים עמד הרב מנדי, חב"דניק תושב השכונה, שאני לא יודע אם הוא רב מוסמך, אבל הוא לגמרי איש נחמד עם המלצות. מנדי עמד במרכז, מחזיק לפיד מאולתר ממקל של מטאטא עם נר בקצה, וניסה להדליק חנוכייה ענקית לצהלות הילדים שהתקבצו סביבו, שאליהם התווספו מייד הקטנטנות הפרטיות שלי.

אחרי שהצליח ונתן לשכן אחר לברך על הנרות, כולם שרו "מעוז צור" בזיופים שכמעט כיבו את הנרות, ואחר כך התפנו לאכול סופגניות "פושטיות" מארגז קרטון, עם ריבה זולה וטעם מושלם. מאוחר יותר, כשהילדות נרדמו אחרי המקלחות והסיפור, ידעתי בלי לשאול מה היתה עבורן החוויה הכי מומלצת של החנוכה הזה. בדוק.