שעת צהריים עמוסה בביתה של לילך צינגוקר, בעיר החרדית עמנואל. בתנור נאפות קציצות הירק, ועל השולחן מונחים ירקות מבושלים. בנה הבכור בן השנה, מנחם ציון, יושב בכיסא האוכל שלו, מחייך ומכה בכפית על המגש שמולו.
אחותו התאומה, עטרת ישועה, תלויה על אמה, ובוכה. היא עוברת לידי אביה, שרגא פייביש קושלין, שהגיע לבקר. כשהיא לא מתרצה - היא חוזרת לאמא. הקציצות עוברות לטיפולו של שרגא. "עטרת נרגעת רק עם אמא, היא מצליחה להרגיע אותה הכי טוב", מסביר שרגא בנחת.
מגרש המשחקים של התינוקות בסלון, בדמות שטיחים נעימים שעליהם מונחים כדורי משחק וכלי הקשה צבעוניים, תָחום בכריות גדולות. מנחם ציון, שסיים לאכול, מתעקש לטפס בזחילה מעל הכריות, ואמא לילך חוזרת ומורידה אותו בקול צחוק גדול, כשהיא מנסה לשווא להאכיל את עטרת.
לכאורה, סצנה של כאוס משפחתי מאורגן ומלא שמחה, שכמוה אפשר לראות בבתים רבים מדי יום. מראה לא מובן מאליו אצל שרגא ולילך, שעברו מסע פתלתל עד שזכו לחוות את הרגע המתוק הזה.
"כשאתה מחכה לילדים משלך כל כך הרבה זמן, אתה מקבל כל דבר יותר בשלווה, יותר בשקט", אומר שרגא, שמצליח להאכיל סוף־סוף את עטרת, המגרגרת בהנאה גלויה. "תראי אילו ילדים יפים ומוצלחים יש לי. ילדים של מסירות נפש, איך לא יהיו ילדים כאלו טובים", הוא מתגאה.
לילך ושרגא עם עטרת ישועה הפגה. נולדה במשקל זעום של 900 גרם
שניהם חוזרים בתשובה, ולמרות זאת לא חיים כבני זוג ולא גרים יחד באותו בית. את התאומים הביאו לעולם אחרי שהכירו באתר להורות משותפת וחתמו על חוזה הורות. בתחילה, הם מגלים לי, עוד ניסו לנהל קשר זוגי - עד שהבינו שהם פשוט לא מתאימים כזוג, רק כהורים.
לאחר כמה ניסיונות כושלים של הפריה חוץ־גופית, עברו תהליך מיוחד של בירור זרע (מיון תאי הזרע ביום שאיבת הביציות, במטרה למקסם את סיכויי ההפריה; ב"א) במכון ברטוּב לפוריות הגבר והאישה, והם משוכנעים שבזכותו הצליח ההיריון.
לילך (46) אוהבת כל רגע בשגרה החדשה. במשך שנים חיפשה את תמונת המשפחה הזו, שכה היתה חסרה לה. בצעירותה, היא הועברה למשפחת אומנה. "למשפחה היו הרבה ילדים משלה, והרגשתי קצת כמו אזרחית סוג ב'. לדעתי, לא היתה לי דוגמה משפחתית ראויה", היא אומרת.
בגיל 23 עברה להתגורר בחו"ל. היא טיילה באירופה ובארה"ב, ולבסוף השתקעה באוסטרליה. במשך 17 שנה עברה בין מדינות, עסקה באמנות וכתבה ואיירה ספרים, כשהיא מתפרנסת משיווק מוצרים אורגניים. "בגיל 41 הבנתי שאין לי מה לחפש שם יותר, והחלטתי לחזור לישראל".
לאורך השנים חיפשה דרכים לחידוש הקשר עם אחיה, שנותק כשעקרה לחו"ל והוא עבר דירה. אחרי חיפושים רבים הצליחה למצוא אותו באילת, ועם האיחוד ביניהם עברה בעצמה לאילת, למדה הנדסת מדיה אינטראקטיבית ובמקביל השלימה תהליך חזרה בתשובה, שאותו התחילה באוסטרליה כשנתיים לפני כן. "גדלתי בבית מסורתי, תמיד היתה לי קרבה לדת. רציתי להשלים תהליך עמוק יותר".
גם שרגא (47), שגדל בבית ציוני חילוני בפתח תקווה, הוא חוזר בתשובה, וגם סיפור חייו רצוף עליות ומורדות. הוא למד רפואה סינית וחי במשך שנה כמתמחה בסין. בין השאר, היה חבר בסיינטולוגיה, עד שהבין ש"ההתנהלות שם לא מתאימה לי עוד", ועזב.
בגיל 35 עבר לחיות בבני ברק. "אמרתי להוריי שאני הולך להתחנך מחדש. קיבלתי את הספר 'תורת חובת הלבבות' (תורת המוסר היהודית), וזה עשה לי ניתוח לב פתוח. החלטתי שאני רוצה להיות אדם יותר טוב, לשנות משהו. בעברי עשיתי עבירות קטנות, ובתהליך החזרה בתשובה התוודיתי עליהן. כשהורדתי אותן מהלב הרגשתי כמו ציפור".
מאז ומתמיד, הוא אומר, רצה להקים משפחה משלו. לאורך השנים, עוד כשהיה חילוני, ניהל שתי מערכות יחסים ארוכות שלא הבשילו לנישואים. את תהליך החזרה בתשובה עשה דרך הישיבה החרדית־ליטאית לחוזרים בתשובה "נתיבות עולם" בבני ברק, ולדבריו, "זאת קהילה שלא ממהרת להשיא אותך. אבל הבנתי שאני רוצה להתחתן כדי להביא ילדים לעולם, ולא משנה מה".
את אשתו, שהפכה מאז לגרושתו, הכיר בשידוך דרך חברים. "אחרי שלושה דייטים שאלתי את עצמי שתי שאלות: האם היא יכולה להיות אמא טובה, והאם אני יכול לאהוב אותה. עניתי על שתיהן בחיוב, והתחתנו. היו בינינו אהבה וכבוד". ילדים, לצערם, לא הצליחו להביא לעולם.
"התחתנתי במטרה להיות אבא, וזה לא הצליח. לא יכולתי לסבול את המצב הזה, שהפך ליותר ויותר קשה", הוא אומר. "מבחינתי, הגעתי לשלב שכלו כל הקיצים. הרגשתי שאני לא יכול לנשום, שאני רוצה להיות אבא.
"הרגשתי שהזמן בורח לי, שאני כבר לא צעיר בן 18. לא רציתי לחכות יותר מדי. כשהבנתי שזה לא הולך, ניגשתי לרב ושאלתי מה לעשות. הוא כל הזמן אמר לי 'אל תדאג, יהיו לך ילדים'. רק לא אמר עם מי. הגעתי למסקנה שאני צריך להתגרש".
בסיוע משרד עורכי הדין ליפקין את ליפקין פתחו בני הזוג בתהליך גירושים. שרגא החל לבקר באתרי היכרויות באינטרנט המיועדים להורות משותפת, בניסיון לאתר אישה שאיתה יוכל להגשים את חלום המשפחה. "הייתי כל כך חדור מטרה, חרשתי את האתרים", הוא משחזר.
את לילך הכיר באתר "בייבילי", אתר היכרויות חינמי למציאת שותף להורות, שלדבריו "מסייע לקיום מצוות פרו ורבו בעם ישראל. מבחינתי, מקים האתר הזה קנה את עולמו, ובזכותו לילך ואני הגשמנו את המצווה. על כך גם שלחנו לו מכתב תודה".
כשגלש באתר לראשונה, הבין שהסיכוי למצוא בו אישה חרדית נמוך. "חרדים לא ממש אמורים להסתובב באתרים כאלו. ואלו שכן נכנסים, יכתבו על עצמם 'מאמין' ולא 'חרדי'. לי אין בעיה עם זה, כי היום העולם כל כך מגוון, ואין הגדרה מאוד ספציפית לחרדי.
"לפני שהכרתי את לילך דיברתי עם בחורה אחרת, שברגע ששמעה שאני דתי - הודיעה לי שהיא לא מעוניינת, כי היא לא רצתה שאדחף את הילד לקבל חינוך דתי. זה לא פגע בי, כי הייתי חדור מוטיבציה להגשים את המטרה שלי".
חיפוש ששובר לרסיסים
חלום האימהות של לילך התעצם רק לפני כחמש שנים. "בגלל שגדלתי במשפחת אומנה, לא היתה לי חוויה רגילה של הורים וילדים. אז מי חשב בכלל על משפחה משלי?" היא כמעט מתנצלת.
גם לה היו לאורך חייה מערכות יחסים ארוכות, חלקן בארץ וחלקן בחו"ל, שמהן ברחה, כהגדרתה, אחרי שלוש או ארבע שנים. "היה לי קשה עם המחויבות, כי חשבתי שנישואים הם מלכודת. בניתי סביבי כל כך הרבה חומות של הגנה, ששכנעתי את עצמי שחתונה זה לא חשוב. גם נרתעתי מלהביא ילד לעולם מחשש שאם יקרה לי משהו - הילד יישאר לבד".
אחרי שחזרה לארץ מאוסטרליה התחברה לחוזרים בתשובה מזרם הרב קוק, ושם עלה ללא הרף עניין הנישואים והילדים. "באותו שלב כבר התפתחתי כאדם, ועם השנים הרשיתי לעצמי להוריד קצת את החומות שסביבי. הכאב על המשפחה המושלמת שתמיד רציתי התחיל לחדור פנימה, והתחלתי להרגיש את החוסר - לא כל כך עבורי, כמו עבור הילדים שרציתי שיהיו לי.
"ידעתי שאני כבר לא צעירה, ושאין לי זמן להכיר מישהו ולהתחיל תהליך שלם של בניית זוגיות ורומנטיקה בדרך לילדים. ידעתי שאני צריכה לעשות את זה בצורה אחרת.
לילך ושרגא עם התאומים. "לא הפריע לי שלא יהיה לי בן זוג, אבל היה לי חשוב שלילדיי תהיה המעטפת המשפחתית שלי לא היתה", היא אומרת
"מבחינה דתית, אני מאמינה בקיום בורא עולם, אבל כפי שאני רואה את זה, יש חוקים שמתאימים לזמננו וחלק שמתאימים לימי הביניים. בסופו של יום, אני חושבת שהרבנים מעוניינים בדבר אחד: שיידעו מי האבא של הילדים. לכן האופציה של הורות משותפת התאימה לי.
"לא הפריע לי שלא יהיה לי בן זוג, אבל היה לי חשוב שלילדיי תהיה המעטפת המשפחתית שלי לא היתה. רציתי שיהיו להם אבא, דודים, סבא וסבתא, משפחה שתבוא לשמוח בשמחות שלהם, שתהיה איתם".
לדבריה, הגלישה באתרי ההיכרויות להורות משותפת לא תמיד היתה קלה. "יש שם גם הרבה אנשים לא רציניים, שמבקשים תמונה בבגד ים או סתם מנסים להתחיל איתך. גם לא כל קשר שנוצר מסתדר. פעמיים התחלתי תהליך, כל פעם עם גבר אחר, אבל לא עברנו לשלב החוזה. וכל פעם כזאת, שלא מבשילה, שוברת אותך לרסיסים".
באוגוסט 2014 קיבלה את הפנייה הגורלית באתר משרגא. היא זוכרת איך הדגיש שהוא חוזר בתשובה. "הוא בכלל לא השקיע בכרטיס שלו", היא צוחקת. "לא צירף תמונה, לא כתב כמעט כלום על עצמו, מלבד הדבר הזה. כשהוא פנה אלי הייתי שבורה, אחרי הפעמיים שלא הבשילו לחוזה. העובדה שהוא שומר מצוות קנתה אותי".
כבר בשיחת הטלפון הראשונה הבינו שהם חותרים באותו כיוון. שרגא שיתף את לילך בתהליך הגירושים שהוא עובר, עובדה שחיזקה, מבחינתה, את ההבנה שהוא ממוקד מטרה.
"השיחה בינינו זרמה מאוד בקלות", היא נזכרת. "בסיומה אמרתי לגיסתי שעם האיש הזה אביא ילדים, ובסוף גם נתחתן. הבנתי שיש לי קשר עם אדם רציני שגם מתעניין בי, ולא רק בתהליך ההורות. ניהלנו מדי ערב שיחות ארוכות בטלפון, כשאני באילת והוא בעמנואל. ואז החלטנו להיפגש".
שבועיים אחרי שהחלו להתכתב לילך טסה מאילת למרכז, לצורך סידורים, ושרגא התייצב לאסוף אותה משדה דב. "הוא נראה יותר טוב במציאות מאשר בתמונה שהוא שלח לי, וזו היתה הפתעה לטובה", היא צוחקת.
גם שרגא מפרגן: "יצא לי טוב שהיא גם יפה, כי לא באמת היה אכפת לי מעניין המראה החיצוני כשחיפשתי מישהי לעשות איתה ילדים. בזכות לילך הילדים שלי גם ממש יפים היום. תראי אותם, כמה שהם יפים".
כארבעה חודשים אחרי הפגישה הראשונה הגיעו יחד ליחידה להפריה חוץ־גופית באיכילוב. אחרי שהתגברו על המכשולים הביורוקרטיים, החלו בניסיונות ההפריה עצמם. שני הניסיונות הראשונים כשלו, ובכל פעם אספו השניים את השברים וניסו מחדש.
"היינו מאוד לחוצים", מספרת לילך, שבינתיים עזבה את אילת ועברה לגור בעמנואל, סמוך לשרגא. "החלטנו ללכת לנסות את התהליך במקום אחר, אולי זה ישנה את המזל".
ב־2015 עברו טיפול ראשון ב"אסותא" רמת החייל שבתל אביב. "שם שאבו לי 14 ביציות, שזה המון לעומת החמש ששאבו לי בפעם הקודמת. הצליחו ליצור עשרה עוברים, את חלקם הקפיאו וחלקם הוחזרו לרחם. היתה לנו המון תקווה, אבל לצערנו, הטיפול הראשון לא הצליח. הייתי כבר בת 44, וידעתי שמגיל 45 המדינה מפסיקה לממן טיפולי פוריות, כך שדי נכנסתי ללחץ.
"התחלתי לחקור מה יכול להיות מקור הבעיה, וכשהסתכלתי בבדיקות הזרע של שרגא ראיתי שיש משהו לא תקין. זה נתן לי שוב עוד תקווה, כי כל הזמן העיניים היו עלי, על האישה, ופתאום הבנו שמשהו לא בסדר דווקא עם הזרע".
הם פנו לרופא מומחה בפריון, שהפנה אותם לבדיקות זרע במרכז ברטוּב לפוריות הגבר והאישה בפתח תקווה. "כשחיכינו שם בחדר ההמתנה ראינו שהמכון יודע לעשות גם תהליך של בירור זרע, שמיועד לאנשים שחוו כישלונות חוזרים והפלות. מייד ביקשנו לעבור את התהליך הזה".
שרגא ולילך עברו הליך של בירור זרע והליך מיקרומניפולציה (החדרת זרע ישירות אל הביצית במעבדה; ב"א). "כמות תאי הזרע והתנועה שלהם היו מצוינים, ורק המבנה היה בעייתי", אומרת ד"ר רעות ברטוב, מנהלת המרכז. "הרבה פעמים, כשהכמות והתנועה של זרע טובות, חושבים שהכל בסדר, אבל לא כך הדבר".
שרגא: "הבנו עד כמה התהליך חשוב, במיוחד כשמדובר באנשים שזו ההזדמנות האחרונה שלהם לילדים. כשעשיתי ניסיונות קודמים עם גרושתי, הבעיה בזרע לא הועלתה בשום שלב. גם לא מצד הרופאים. הבעיה אצלי היתה טמונה באיכות.
"מסתבר שיש 80 קריטריונים לבחירת זרע איכותי להפריה, וכשבחרו את אלו שעומדים בהם - הצלחנו. היום אני חושב שמי שעובר טיפולי הפריה בלי לטפל גם בגבר, שם את כספו לשווא. נכון, מדובר בהליך לא זול, שעולה כ־4,500 שקלים, אבל הוא יכול לחסוך סבבים שלמים של ניסיונות הפריה לא מוצלחים, שבהם האישה מקבלת זריקות וטיפולים כואבים, לצד בזבוז זמן והפגיעה הרגשית. הרי כל כישלון יכול לגרום שיברון לב מאוד גדול.
"כל עוגמת נפש של ניסיונות חוזרים להיכנס להיריון יכולה להימנע, אם מערכת הבריאות היתה מציעה מלכתחילה גם טיפולי פריון לגבר, ולא מסתכלת כאילו הזרע סיים את תפקידו כשהוא נפגש עם הביצית. אני משוכנע שיש עוד הרבה אנשים שמנסים שוב ושוב, ולא פתוחים בכלל לעבור תהליך כזה, כי הכל מתרכז היום בטיפולים באישה. וזה חבל".
פתאום, דימום
כאבי הבטן שחשה לילך אחרי התהליך לא השאירו מקום לספקות: היא בהיריון. "בתוך תוכי הרגשתי ממש את ההשתרשות. עשיתי בדיקה ביתית בשעה חמש לפנות בוקר - והיא יצאה חיובית. הפעם הייתי במתח גדול במיוחד, כי עוררתי המון רעש על שצריך לטפל בזרע, ורציתי להוכיח שכל זה לא היה לשווא. באותה תקופה אני ושרגא גרנו יחד כזוג, וכשהבדיקה יצאה חיובית הערתי אותו והתחלנו לרקוד בבית מרוב אושר. התקשרנו להורים שלו, וגם הם היו מאושרים איתנו".
כעבור חודש הגיעו לבדיקת גינקולוג. לילך שכבה בהתרגשות על המיטה, כששרגא לצידה, אוחז בידה. להפתעתם, המוניטור הציג דופק של עובר אחד, ועוד אחד. תאומים. אח ואחות.
"זה היה כל כך מרגש", הניצוץ נדלק בעיניה של לילך. "ראינו שני עוברים, והיו סימנים גם לעובר שלישי, אבל היה ברור מייד שהוא לא שרד. זה היה לא פשוט אבל כל כך שמחנו על ההיריון, שלא ממש התעמקנו בכל מה שמסביב".
ההיריון התקדם באופן תקין, עד שבשבוע ה־24 חוותה לילך דימום פתאומי ואושפזה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.
"רצה הגורל ובאותו ערב שכחתי את הטלפון שלי באיזה טרמפ שלקחתי, ושרגא היה עסוק ולא זמין. הייתי לבדי בבית, ופתאום הרגשתי דימום. ניגשתי לשכנים, והם הזמינו לי אמבולנס ישירות לבילינסון. שלחתי לשרגא הודעה מטלפון של חבר, שאני בבית החולים. הוא היה מאוד לחוץ. עד שהשגנו את ההיריון הזה, כל תנודה קטנה הכניסה אותנו לחששות".
במשך שלושה ימים שכבה לילך במחלקה להיריון בסיכון גבוה בבילינסון. הרופאים, שזיהו שזרימת הדם לגוף העוברית חלשה יותר, הציעו להפיל אותה, מחשש שתפגע בגדילת אחיה. שרגא נזכר ברגע ההוא, עדיין נסער: "כל החיים חיכינו לילדים, אז עכשיו, כשהם כבר בשלב מתקדם של ההיריון, אומרים לנו להפסיק אותו? זה קורע אותך מבפנים".
לילך נחרצת: "אמרתי לרופאים שאני לא עושה כלום. הבנתי שהתינוקת עדיין לא פוגעת באחיה בשום צורה, אז אין טעם להתערב. יחד עם זה, היה לי ברור שצריך להיות עם היד על הדופק".
כשהשתחררה מהאשפוז עברה לשמירת היריון בבית. "הייתי רוב היום במנוחה, ואז חשבתי לעצמי, 'איך זרימת הדם לעוברית בבטן תהיה טובה אם אני לא זזה?' אז התחלתי לעשות הליכות ביישוב. הרופאים חשבו שהמצב יחמיר, אבל מבדיקה לבדיקה עטרת גדלה טוב יותר מהמצופה, אז הבנתי שזה עוזר לה והמשכתי".
מנחם נולד ראשון
בשבוע ה־29 חשה לילך התכווצויות ושוב הופיע דימום, והיא מיהרה לבית החולים - הפעם לצורך הלידה עצמה. "התקשרתי במהירות לשרגא, לעבודה, וסיפרתי לו שאני הולכת ללדת. בחרתי לנסוע לתל השומר, כי הבנתי שעומדים להיוולד לי פגים - והיה לי חשוב להיות קרובה אליהם ככל האפשר.
"כששרגא הגיע התפתח ויכוח בין הרופאים, אם הוא צריך להיות שם או לא, כי חשבו שאלד בניתוח. ביקשתי שיעשו הכל כדי שלא יהיה צורך בניתוח. רציתי שתהיה לי לידה טבעית, ובסוף התינוקות באמת נולדו בלידה רגילה".
ב־18 בינואר 2017, אחרי לא פחות מ־52 שעות בחדר הלידה, נולדו התאומים. ראשון נולד מנחם ציון. 1.2 קילוגרמים בסך הכל, פג קטנטן שלילך הספיקה לחבק וללטף לפני שהועבר לטיפול הרופאים. כעבור תשע דקות נולדה גם עטרת ישועה, במשקל זעום של 900 גרם בלבד. היא חוברה מייד למכונת הנשמה, ולילך זוכרת איך נלחצה כשלא שמעה את בכייה, ונרגעה רק כשבישרו לה שהתינוקת כבר בדרך לפגייה.
במשך כחודשיים נשארו מנחם ועטרת בפגיית תל השומר, עד שהתחזקו והורשו לצאת לעולם הגדול. ההורים הנחושים עקבו אחר כל נשימה וכל התקדמות קטנה, עד שזכו ללוות את בנם ובתם בחזרה לבית בעמנואל.
את חגיגות הברית למנחם ציון ערכו אחרי שחרורו מבית החולים, ב"אירוע צנוע מאוד", כהגדרתם, בבית הוריו של שרגא בפתח תקווה. "הוריי חוו איתי את כל ייסורי ההמתנה ועזרו לי כל כך בכל התהליך, תמכו בי לאורך כל הדרך, כך שהיו בעצמם מאוד נרגשים".
היום, אחרי שהבינו שהם לא מצליחים לנהל מערכת יחסים זוגית, שרגא ולילך גרים בשתי דירות סמוכות בעמנואל, נכנסים ויוצאים זה מביתו של זה, בלי הגבלת ביקורים, כשהתאומים נמצאים בחזקתה של לילך.
"מאוד אכפת לנו שנהיה בקשר טוב, ואנחנו מסתדרים, אבל לא כבני זוג ולא בכל מחיר", אומר שרגא. "אני חושב שהבסיס לכך הוא שהתחלנו מהסוף, מהילדים. להשלים מכאן את כל הפער של היכרות והתאהבות וזוגיות - זה קשה".
"ומצד שני, אנחנו לא מצליחים לשחרר אחד את השני", משלימה לילך.
בלילות ישנה לילך עם התינוקות על מזרנים על הרצפה. היא ויתרה ("נכון לעכשיו") על מסגרת חינוך פרטית לתאומים, ואת שעות היום היא מבלה צמוד אליהם. מטיילת עם העגלה ברחבי עמנואל, מאכילה, מחבקת, נהנית מכל רגע בחברתם.
"אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר מלבד לגדל אותם", היא מבהירה. בעתיד, היא מקווה, כשהתא המשפחתי שלה יתבסס ויתייצב, תשמש בעצמה משפחת אומנה לילדים.
שרגא לומד בבקרים בקורס לנהגי אוטובוס, ובערבים עובד במפעל בצק באלפי מנשה. עד לאחרונה, כשזמנו היה בידו, היה מגיע לעיתים מזומנות לטפל בילדים. כעת הוא בא בעיקר בשבתות. משחק, מאכיל, מחבק, מסניף גם הוא כל רגע של בכי וצחוק שלהם.
"היום אני מבין שאני יכול לעשות הכל רגוע יותר, טוב יותר", הוא מלטף את ראשה של עטרת. "יש לי תחושת שלווה כזו, הרגשה שאני יכול למות יותר בשקט. השגתי את המטרה העיקרית שהיתה לי בחיים.
"זה גם מה שחיבר אותי ללילך, הנחישות שלנו להביא ילדים. הקרבתי המון כדי להיות במקום שבו אני נמצא היום. הייתי מוכן לוותר על הכל כדי שיהיו לי ילדים. עכשיו, כשזה קרה, זה שווה את הכל". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו