שעת אחר צהריים בדירה של משפחת טגורי בבת ים. המולה עולצת שבמרכזה שלישיית פעוטות מתוקים, שובבים ושובי לב בני 3: בת ושני בנים. האחד קופץ מהספה אל השטיח, השני צוחק ומתגלגל במרכז החדר, ואחותם מחוללת בגוף זקוף בעמידה על רגל אחת. רגע לאחר מכן רוקדים שני הבנים על השטיח תוך כדי צהלות ילדותיות, והבת מתייחסת למשענת הספה כאל קורה אמנותית וצועדת עליה כמו מתעמלת, ושני האחים בתגובה מתכופפים אל השטיח ומנסים להדגים גלגול.
בין שלושתם מתרוצץ איל נחום, בן 53. "איילי", קוראים לו הילדים, והוא לא מקפח אף ילד בתגובת התפעלות וחיזוקים חיוביים. במקרה או שלא, רוב ההשתוללות של הילדים לקוחה מעולמות התוכן שלו: הוא רקדן ומורה ותיק למחול, שמוּנה לא מכבר למנהל האמנותי ולכוריאוגרף של תיאטרון מחול ירושלים. בקרוב ייכנס הביתה בן זוגו זה 22 שנה ואביהם הביולוגי של הילדים, ישראל טגורי (53), מעצב אופנה בעל סטודיו לשמלות ערב וכלה בתל אביב, ומי שמלביש לא מעט ידוענים תל־אביבים.
בינתיים מסייעת להכניס סדר בהמולה הדודה המסורה פזית, גיסתו של ישראל, המשמשת מטפלת קבועה כמעט מאז נולדה השלישייה. היא מגיעה מדי יום אחר הצהריים כדי לסייע בהכנות לארוחת הערב ובמקלחות. מעט אחריה מגיעה גם אתי, ידידה של המשפחה שקופצת לעזור מעת לעת.
כשמביטים בהמולה הבלונדינית המקסימה הזו, בשמחת החיים ובשובבות הילדותית המתפרצת, קשה שלא להתפעל מהאינטנסיביות הנדרשת מצד המבוגר האחראי, בעיקר כשהוא לא מייצג את חתך הגילאים הטיפוסי שבו הורים מטפלים בילדים קטנים כל כך. אינטנסיביות שמשלבת דריכות תמידית ברמה של שברירי שנייה, חלוקת קשב, סבלנות על, ובמקרה של איל, גם רגישות רבה כלפי הקטנטנים ותשומת לב שווה לכולם. כשהתמורה לכל אלה מגיעה באופן מיידי בגילויי האהבה שמחזירים לו הילדים, לחלוחית כבר מבצבצת בעיניי.
כמה ימים לאחר מכן, כשאפגש עם איל לשיחה נינוחה בבית קפה תל־אביבי, הוא ייראה הרבה פחות דרוך והרבה יותר רגוע, אבל יתיישב בזהירות על הכיסא בשל גב דואב. "העומסים הפיזיים על הגב כבדים, ובכל פעם מישהו אחר מאיתנו נמצא בטיפול. לא מזמן ישראל קרע את הרשתית בעין כי אחד הבנים נתן לו בעיטה בעין במהלך השינה".
כשאני אומרת לו שזה מובן מאליו בהתחשב בכך שמדובר בשלישייה, הוא מסביר כי מעבר לקשיי ההורות המאוחרת לשלישייה, היה יכול להיות קל יותר אלמלא אובחנו שני הבנים על הספקטרום האוטיסטי. בתוך ההמולה הביתית היה קשה להבחין בכך, אך אני נזכרת כי אחד המתוקים לא ממש דיבר ויותר המהם בתוך ההשתוללות הכללית.
"כשהיו בני שנה וחצי, הבחנו שאחד הבנים לא יוצר קשר עין ולא מדבר, וגם עם אחיו הרגשנו שיש איזו בעיה, אז לקחנו אותם לאבחון אצל נוירולוגית ילדים. ענינו על שאלון שקשור להתנהגות ולהתפתחות שלהם, ועל פי התוצאות אחד מהם אובחן ברמת תפקוד בינונית על הרצף האוטיסיטי, והשני אובחן גבולי, כלומר ברמת תפקוד גבוהה יותר. אמרו לנו שצריך לעבוד קשה כדי להגיע לשיפור, אבל אי אפשר לנבא באיזו מידה צפויה התקדמות.
"היום, שנה וחצי מאז, אחד מהם עדיין לא מדבר ונוטה למעט באינטראקציות חברתיות. מבחינה קוגניטיבית, הוא עושה את מה שילד בגילו אמור לעשות - למשל, להתאים צורות למקום הנכון - אבל תקשורת איתו מצריכה כניסה לעולמו. הוא מאבד עניין מהר מאוד במצבים חברתיים וחש אי נוחות באינטראקציה חברתית. אחיו, לשמחתנו, עשה התקדמות רבה והוא כבר מדבר, מתחיל לשחק וגם מתקשר יותר עם הסביבה. כאחיו, הוא עדיין אינו גמול מחיתול ושניהם לומדים בגן תקשורת של אלו"ט".
"קיבלנו את הבשורה בעצב רב, ולקח לנו זמן להסתגל להשלכות של האבחון. הבת והבן, שאובחן כגבולי והתקדם, מאוד קרובים, שניהם מאוד אוהבים את אחיהם ואף מגלים דאגה כלפיו. הם היו שמחים לשתף אותו במשחקים שלהם. כשאני נקלע למצבי ריב על צעצוע או על מסלול טיול שלנו, אני מסביר להם שהוא קטן וצריך לוותר לו. רק לא מזמן אחיו התחיל להיענות למשחק משותף עם אחותו".
"יש לי חיבה עמוקה לבני משפחתי, ומי מביניהם שלא רואה בעין יפה את אורח חיי אינו לוקח חלק בחיי". איל נחום // צילום: אפרת אשל
מבחינתו של איל, הרצון בילדים והרעיון שימצא את עצמו בגילו מטופל בשלישייה לא היו מובנים מאליהם, בלשון המעטה. "מהמקום האישי שלי ומהחוויה שלי כבן זקונים במשפחה בת שמונה נפשות מהרצליה, רציתי להיות חופשי ולחיות בלי נטל ומחויבות. רציתי את הזמן שלי לעצמי, ושלא יהיה משהו אחר שיסיט אותי מהדברים שאהבתי - לימודים, פרויקטים של עבודה והנאות. הייתי ממוקד סביב עצמי, אינדיבידואליסט, אולי אפילו עם מאפיינים נרקיסיסטיים.
"עד היום אני בהלם מההתנהלות של הבקרים מאז נכנסו הילדים לחיינו. מהעובדה שאני לא מתעורר בניחותא לשתות קפה של בוקר, כמו שעשיתי עד לפני שלוש שנים. היום אני מתעורר ברבע לחמש או בחמש וחצי היישר לתוך עשייה קדחתנית. זו השעה שהראשון מתעורר, ואיתו מתעורר כל הבית ומתחילה התארגנות בוקר ארוכה.
"שעתיים מאוחר יותר אוספת הסעה את שני הבנים לגן של אלו"ט, והבת הולכת לגן רגיל. רק אז אני מתחיל את יום העבודה שלי, שכולל במרבית ימי השבוע נסיעה לתיאטרון מחול ירושלים. בדרך כלל, בשעה חמש אחר הצהריים אני כבר בבית עם הילדים, לוקח אותם לגינה ולג'ימבורי".
יש חלוקת תפקידים בינך ובין ישראל?
"יש חלוקה טבעית שנובעת משעות העבודה שלנו, אם כי זה משתנה ושנינו מנסים להיות איתם כמה שיותר. ישראל מתחיל את יום העבודה בסלון האופנה שלו בתל אביב מאוחר יותר, אז הוא מטפל איתי בהכנות של הילדים בבוקר - סידור התיקים לגן, הלבשה ואוכל, והוא גם אחראי לכל הקניות ולתחזוקה של הבית. הא חוזר הביתה מעט יותר מאוחר, אז הוא משתלב לתוך ארוחת הערב, המקלחות וההשכבה".
יותר משני עשורים שהם יחד, מנהלים זוגיות יציבה וקבועה, מאז נתקלו זה בזה במסיבת סילבסטר בתל אביב. "ישראל מצא חן בעיניי, אבל לא שם לב אלי. ביררתי מי הוא, וכעבור כמה חודשים מישהו הכיר בינינו ומאז אנחנו יחד. לא התחתנו, גם לא בטקס אזרחי, כי לא רציתי לחקות שום מודל נורמטיבי. עד שנולדו הילדים, שמרנו גם על מגורים בשתי דירות נפרדות בתל אביב. היו לי הפחדים שלי לא להיבלע בקשר, וגם ישראל אינדיבידואליסט כמוני, והבחירה לא לגור יחד התאימה לשנינו. תמיד בילינו הרבה יחד, בכל רגע שהיינו יחד זה נעשה מבחירה ולא מטעמי נוחות או הסדר כלכלי, וזה שמר על הרעננות של הקשר".
ההורים והמשפחות קיבלו את הקשר שלכם?
"המשפחות שלנו לא נפגשו מעולם. גם ישראל בחר שלא לזעזע את עולמם המסורתי של הוריו, שכיום אינם בין החיים, ולא שיתף אותם בכל הנעשה בחייו האישיים. הייתי מגיע איתו לארוחות ערב בביתם, אבל לא כבן זוג אלא כחבר.
"לישראל יש שלושה אחים, והם יודעים על הקשר שלנו. יש לי קשר חם מאוד עם כולם. שניים מהם חוזרים בתשובה, והכבוד והחיבה שהם מרעיפים עלי לא יתוארו, הם מרגשים אותי מאוד.
"סיפרתי להוריי בגיל 32 בשיחת טלפון שאני גיי, ובשבוע הראשון הם קיבלו את זה מאוד קשה והסתגרו בטרגדיה של עצמם. שני אחיי ושלוש אחיותיי, כולם מבוגרים ממני, כעסו עלי שהעזתי לזעזע את עולמם של הוריי בגילם המתקדם. אבל אחת מגיסותיי נקטה יוזמה ונסעה לדבר עם ההורים. במקביל, מתנדבת מעמותה להורים לילדים גאים הגיעה לשוחח איתם ו'להמתיק את רוע הגזירה'. כעבור שבוע הם התעשתו, וסימני ה'טרגדיה' החלו להיטשטש, לפחות כלפי חוץ.
"המשפחה שלי הכירה את ישראל וידעה שהוא בן זוגי, למרות שאבי, אשר נפטר לפני כשמונה שנים, המשיך לשאול אותי מתי אמצא אישה. היום יש לי חיבה עמוקה לבני משפחתי, ומי מביניהם שלא רואה בעין יפה את אורח חיי אינו לוקח חלק בחיי".
אז איך בכל זאת מצאתם את עצמכם מטפלים בשלישייה?
"ישראל ואני גידלנו יחד כלב במשך 17 שנים, בדירה של ישראל. כשהכלב מת לפני חמש שנים, אחרי שהיה חולה במשך כמה שנים, זה היה שבר גדול עבורנו.
"היה ברור לי שלא נאמץ כלב אחר, כי הרגשתי שאני לא מסוגל לעבור שוב את החיבור הרגשי הגדול כל כך ואת האובדן שגרם לי לשבר. גם ליווי הכלב בשנים האחרונות לחייו, כשהיה מאוד חולה, ממש היה קשה לי רגשית והעציב אותי מאוד. ישראל, לעומת זאת, אמר שהוא דווקא רוצה עכשיו את הדבר האמיתי: ילד".
ישראל מאשר באוזניי את הדברים, ומסביר מה עמד מאחורי ההחלטה להביא לעולם ילדים בעשור החמישי לחייו: "אמרתי לעצמי שעד גיל 50 עשיתי הכל: ביליתי, בניתי קריירה, התבססתי כלכלית, טיילתי בעולם, והיתה לי האפשרות לעשות כל מה שבראש שלי, ועכשיו אני רוצה ילד.
"לקח לי זמן להבשיל", הוא ממשיך, "אבל ידעתי שכשאביא ילד לעולם חיי ישתנו והייתי מוכן לכך. גם כשהבנתי שזאת שלישייה, ושזה ידרוש הרבה יותר ויהפוך את חיי, הייתי מוכן להקדיש להם את חיי. ובאמת, מאז שהם נולדו נגמר לי הצורך בכל סוג של גירוי מהסוג החומרי או הבלייני. הם עולם ומלואו עבורי, והם מציפים לי את החיים בתענוג אחד גדול. זה מטורף כמה זה קשה, אבל זה ממלא ברמות אחרות".
איל, כאמור, מעיד על עצמו כי היה רחוק מהכמיהה לילדים: "לא הייתי בעניין בכלל, אבל לא רציתי שישראל יפספס משהו שהוא כל כך רוצה בחייו, ולכן אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות את זה לבד, אני אתמוך בו. בתוכנית המקורית דיברנו על זה שכשייוולד הילד אני אגיע לדירתו פעם או פעמיים בשבוע להיות איתו. לא העליתי על דעתי שארצה מעורבות גדולה מזו.
"ישראל פנה ל'משפחת תמוז', חברה שפועלת בתחום הפונדקאות לקהילה הגאה. בחרנו תורמת ביצית מדרום אפריקה, ותהליך הפונדקאות התקיים בתאילנד. לחברה היה בבנגקוק מערך כוח אדם רפואי, ואנשי קשר וליווי לתהליכי הפונדקאות, והלידות התקיימו בבית חולים מסודר מאוד וברמה גבוהה".
עד כמה היית מעורב בתהליך הפונדקאות ובלידה בתאילנד?
"ישראל התייעץ איתי בנוגע לתורמת הביצית. בארץ התקיימו פגישות קבוצתיות של הכנה להורות מטעם החברה, שבהן השתתפו המועמדים להורות שכבר התחילו תהליך דומה בתאילנד. לפגישות הראשונות לא טרחתי להגיע, אבל כן הלכתי איתו לפגישות האחרונות, שעסקו בהדרכה מעשית לטיפול בתינוקות ובמתן עזרה ראשונה.
"בחודש השלישי להיריון התבשרנו שההיריון הוא של שלישייה, וזה היה שוס רציני. לדעתי, ישראל לא ממש הבין את המשמעות ואמר שכשזה יגיע - נתמודד עם זה. אני ראיתי מייד בעיני רוחי את הלילות והמשמרות. ראיתי רק את החלק של הנטל וחששתי מאוד".
טסת איתו לתאילנד לפגוש את הפונדקאית?
"קיבלנו תמונות, הודעות ועדכונים מהפונדקאית בווטסאפ ופגשנו אותה רק לאחר הלידה. עקרונית, היתה אולי אפשרות לפגוש אותה גם לפני כן, אבל סמכנו על אנשי הקשר של החברה, אשר ליוו את כל הפונדקאיות בהריונן, דאגו לשלומן ועדכנו את ההורים בארץ".
כשנה וחצי מתחילת התהליך נולדו הילדים: "הלידה התקיימה מוקדם מהצפוי, בשבוע ה־32 להיריון, וישראל הגיע לתאילנד יומיים לאחריה. אני טסתי לתאילנד רק עשרה ימים אחריו, ממקום של מחויבות לחבר שלי, שנמצא שם לבד עם שלושה תינוקות. ידעתי שהתהליך הפרוצדורלי והביורוקרטי הוא ארוך ונצטרך לשהות שם כחודש וחצי.
"על פי החוק בתאילנד, הפונדקאית נחשבת לאם הביולוגית, והיא נדרשת לחתום על כתב ויתור על התינוקות, וכך אכן קרה. כעת אני מתכוון להסדיר את מעמדי החוקי כאפוטרופוס לילדים, לצד ישראל, שהוא אביהם הביולוגי".
איך הגבת כשראית אותם?
"נכנסתי לחדר במלון, וישראל הציג לי את שלושת הילדים, שהיו בגודל כף יד, וכל מה שראיתי מולי זה את התורנויות שלי בלילה. הוא הראה לי איך לחתל אותם ואיך להכין להם את פורמולת המזון, וכבר בלילה הראשון לא ישנתי וטיפלתי איתו בשלושתם.
"כך נראו גם שאר הלילות שם במשך חודש וחצי, עד שאושרה הניירת, התקבלו תוצאות בדיקת האבהות שנעשות כחלק מהתהליך, הונפקו דרכונים לתינוקות והסתיימו כל הבדיקות הרפואיות. כל הבדיקות, אגב, היו תקינות והילדים היו בריאים לחלוטין. זה לא סוד שאוטיזם לא מתגלה בשלבים מוקדמים כל כך".
היה שלב שבו שקלת לוותר על הקשר עם ישראל מתוך הבהלה מהמחויבות הגדולה?
"לא, זה אפילו לא חלף במוחי. הבנתי שהחיים שלי הולכים להשתנות מרגע זה, אבל לרגע לא עלה בדעתי להיפרד, כי הקשר עם ישראל היה חשוב לי מאוד ועמד הרבה מעל זה.
"מרגע שחזרנו לארץ, הבנתי שאני חייב להיות עם הילדים לצידו של ישראל. פעלתי נטו משיקולים של חמלה, ומדי יום חזרתי מהעבודה ישר לדירה שלו. בעיקר היה חשוב לעזור במשמרות הלילה: הם התעוררו בכל שעתיים־שלוש על השעון בחודשים הראשונים. כשרק הייתי שומע סממנים של התעוררות, מייד הייתי מתייצב ומכין להם אוכל. רצה הגורל והבנים לא נתנו לנו לילות שקטים עד גיל שנתיים, רק הבת היתה ישנה לילה מלא מגיל שנה".
בנוסף, מיהרו להעסיק מטפלת: "מן הסתם, לאף אחד מאיתנו לא היתה חופשת לידה, ומרגע שנחתנו בארץ החלפנו שתי מטפלות עד שהגענו לבחירה בפזית, אשתו של אחיו של ישראל, שילדיה כבר היו בוגרים והיא היתה פנויה לעזור לנו לגדל אותם. כעבור שנה, ישראל עבר עם הילדים לדירה מרווחת יותר בבת ים, ואני הצטרפתי".
עשיתם חלוקה כלשהי ביניכם, תורנות בלילות?
"מההתחלה היה לנו חשוב שהם יהיו בהשגחה שלנו גם בלילה, אז החלטנו להתפצל בחדרים כך שישראל ישן עם שניים מהם, ואני ישנתי עם אחד. כל התינוקות נולדו פגים. הבן שהתקדמותו איטית יותר, היה הקטן ביותר ונולד 300 גרם פחות מהאחרים, ואני אמרתי לעצמי שהוא הכי חלש והכי נזקק, אז אני אקח אותו.
"היה המון מתח סביב עניין הלילה, כי את אחיו היה קשה מאוד להרדים, ולעומת זאת הקטן היה מתעורר בלילה והיה קשה מאוד לגרום לו לחזור לישון. בהמשך התחלפנו - אני ישן עם השניים שישנים יותר ברצף, וישראל, שמתחיל לעבוד מאוחר יותר ובתל אביב, ישן עם הקטן שעדיין מתעורר בלילות".
זאת לא בחירה שגרתית לישון עם הילדים.
"מרגע שהם נולדו הבנו שיש להם סף רגישות נמוך - שהם יותר חרדתיים ויותר רגישים מתינוקות רגילים. הרגשנו שהם זקוקים לחוש כל הזמן עטופים ומוגנים, גם בלילה. לדעתנו, הם עדיין סימביוטיים, וכל ניסיון לנתק את הסימביוזה עלול לגרום להם להיות מנותקים יותר.
"הקטן, למשל, עד היום מחפש קרבה וביטחון במהלך הלילה. וגם אחיו, שהתקדם משמעותית. הם מאוד אוהבים מגע, וגם ישראל שותף לתחושה שזה מעניק להם ביטחון, למרות הקושי הכרוך בכך מבחינתנו. שנינו לא יכולים לדמיין שהם יתעוררו בלילה ולא יראו מישהו מאיתנו לידם. אנחנו מאמינים שיגיע השלב שבו הם ירגישו בטוחים מספיק ויבקשו על דעתם לישון בנפרד".
אתם לא חוששים שזה יפגע בקשר הרומנטי ביניכם?
"לא, יש זוגות שגרים בדירות נפרדות ומקיימים זוגיות טובה וארוכת טווח, אז אין סיבה שאם אנחנו מחליטים לתקופה מסוימת ומתוקף הנסיבות לישון בחדרים נפרדים, זה יפגע בזוגיות שלנו. המודלים הם כבר מזמן לא אחידים".
בני המשפחה שלך מעורבים בגידול הילדים?
"אמי בת 93 אז היא כבר ממילא חסרת אנרגיות לסייע בגידול ילדים, אבל היא מחבבת את הילדים ומתחברת אליהם כשאני מביא אותם לבקר אצלה. שתיים מאחיותיי פגשו את הילדים בבית אמי, אך לא מעבר לכך".
בתור מי שלא רצה כלל ילדים, איך הצלחת להתמסר לטיפול כל כך מחייב ותובעני בשלישייה?
"עם ליווי פסיכולוגי. אחרי החודשים הראשונים, כשהרגשתי שאני ממש שונא את מה שקורה לי ואפוף באגרסיה על הכל - גם בגלל חוסר שינה של חודשים שהוציא אותי מאיזון, בזמן שאני ממשיך לעבוד במשרה מלאה והגוף מרגיש כמו משקולת מרוב עייפות ועדיין אני צריך להתעורר בכל שעתיים בלילה - פניתי לטיפול פסיכולוגי. בטיפול פתחתי את כל ההתנגדויות שהיו לי להיות הורה ואשר נבעו מחוויית הילדות שלי, וגם את המעמד הרגשי כלפי הילדים, שאינם שלי ביולוגית".
וזה עזר?
"השינוי היה איטי מאוד. עברו שנתיים וחצי עד שהכל התייצב. גם שעות השינה וגם המצב הנפשי שלי. בשנה השלישית, עם התפתחות השפה והפידבקים מהילדים, פתאום עברתי ממצב של חמלה למצב של אהבה ולסוג של חוסר נפרדות, שבו אני לא יכול לראות את חיי בלעדיהם.
"זה תהליך הדרגתי מאוד. עד שהם נולדו יכולתי לחשוב על רילוקיישן לעבודה בחו"ל, היום אם אני נוסע רק להשתלמות בחו"ל אני משתגע מגעגועים ורוצה לחזור אחרי שבוע. הקלישאה אומרת שהחיים לא תמיד מזמנים לך את מה שאתה רוצה, לפעמים הם מזמנים לך את מה שאתה צריך".
מה הרגשת בתקופת הסערה בנוגע לחוק האימוץ להורים גאים?
"כמובן שזה מאוד קומם אותי ואני שמח מאוד שהמדינה התעשתה ושהמאבק נשא פרי. עם זאת, הדרך עדיין ארוכה בהליכה לקראת זוגות גאים שמעוניינים להביא ילדים לעולם, ולדעתי חשוב מאוד שיאשרו לקיים את תהליך הפונדקאות גם בארץ.
"במגבלות הקיימות כיום, כל תהליכי הפונדקאות להורים גאים יכולים להתקיים רק בחו"ל, ומדובר על סכומי עתק של מאות אלפי שקלים. סכום כזה שהורים צריכים להוציא עוד לפני ההוצאות השוטפות הרגילות שכרוכות בגידול ילדים, הופך את הליך הפונדקאות לבלתי אפשרי עבור זוגות גאים רבים. כל כך הרבה קשיים מערימים על ילדים שבסופו של דבר ישרתו בצבא של כולנו".
"מגוחך ועצוב בעיניי שבשנת 2017 ההתייחסות להומוסקסואלים עדיין מפלה וביקורתית הן ברמת החוק והן ברמת הרחוב".
"שמח שהמדינה התעשתה" // צילום: אפרת אשל
מינויו של נחום לתפקיד המוערך של המנהל האמנותי והכוריאוגרף של תיאטרון מחול ירושלים, לאחר כשלושה עשורים שבהם שימש רקדן ומורה להוראת בלט, השלים למעשה את תהליך הפריחה המאוחרת שלו, שבו גם נכנסו ילדים לחייו וגם הקריירה האמנותית שלו קיבלה הכרה רשמית.
"מובן ששמחתי מאוד על המינוי, אך במקביל התעוררו בי חששות שהיו קשורים למחויבות שלי כלפי הילדים, ושיתפתי אותם עם מנהלי התיאטרון. הייתי צריך לפנות מקום, לעזוב עבודות אחרות של הוראה.
"בסופו של דבר, שמרתי על אותו נפח עבודה, רק עשיתי בחירות שונות, ובדיעבד זה היה שינוי מבורך כי זה פינה לי את שעות אחר הצהריים והערב, שבהן נהגתי ללמד, לטובת זמן איכות עם הילדים. הבילוי עם הילדים בשעות אחר הצהריים הוא משהו שמאוד הייתי רוצה לשמור עליו, כי בעיניי שעות האיכות האלה הן מסוג האינטראקציות שבונות את הקשר, בעיקר כשהילדים עוד בגיל רך".
לדבריו, בריקוד הוא התאהב כבר בנעוריו, אך בשל הסטיגמות וההצקות זנח אותו. "בין כיתה ח' ל־ט' למדתי ג'אז ונדלקתי, אבל אבי אמר שהוא לא שמע על בנים שרוקדים ולא הסכים לתת לי כסף למימון השיעור, וילדים הצביעו עלי בבית הספר וצחקו, אז זה עצר אותי מלהמשיך לעסוק בזה.
"בסמוך לגיוסי הוקרנה בטלוויזיה הסדרה 'תהילה', שעסקה בהוויי בית ספר לאמנויות בניו יורק, ובתום כל פרק ניסיתי לחקות את מה שהרקדנים עשו.
"בצבא שירתי כמדריך ספורט, ובעידודה של ידידה קרובה מהיחידה שלמדה בלט התחלתי גם אני ללמוד בלט בחוג קבוצתי בתל אביב. עם סיום הצבא נבחנתי לבית הספר של הבלט הישראלי.
"ברטה ימפולסקי, שהיתה המנהלת המיתולוגית של הבלט הישראלי, קלטה אותי, והציעה לי לרקוד עם קבוצת העתודה של הבלט הישראלי ועם הלהקה תחת מלגה. המשכתי ללמוד בבית הספר של להקת בת דור בתל אביב, ובגיל 25 כבר יצאתי לחו"ל לרקוד בקבוצת רקדנים של מונטריי בשווייץ למשך עונה".
עד גיל 30 הספיק לרקוד בלהקת תמר בניהולו של אמיר קולבן, שוב בלהקת בת דור, ולאחר מכן בלהקת המחול הקיבוצית. במקביל, לימד בלט במסגרות שונות, עד שהחליט להתמקד בהוראת בלט וביצירת מחול.
"כרקדן הייתי ביקורתי ומחמיר עם עצמי באופן שמנע ממני ליהנות ממה שעשיתי. הוראה ויצירה נראו לי כמו דרך שבה אוכל להמשיך לשמר את המחול שאני כה אוהב אבל לא כרקדן. במסגרת לימודי התואר השני התמחיתי בביומכאניקה של בלט, ובניו יורק למדתי את השיטה הרוסית להוראת בלט בתוכנית משותפת של האקדמיה למחול של הבולשוי במוסקבה והאגודה הרוסית האמריקנית. ככוריאוגרף יצרתי עבור פרויקטים שונים, ביניהם של סוזן דלל, כגון 'מחול אחר' ו'רק גברים רוקדים', שני פרויקטים בשיתוף עם הבלט של שטוטגרט, ושתי עבודות עבור להקת קמע".
הסקרנות תמיד הובילה אותו להתפתח גם מבחינה אקדמית, גם אם בגילאים פחות שגרתיים: "בגיל 36 התחלתי ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ובגיל 47 התחלתי תואר שני באקדמיה למוזיקה ולמחול על שם רובין בירושלים". את התואר הראשון סיים בהצטיינות, את השני בהצטיינות יתרה.
לפני שנה החל לעבוד ככוריאוגרף הבית ומורה הלהקה של תיאטרון מחול ירושלים, שאותה ייסדה תמרה מיאלניק. זוהי להקה רפרטוארית שבה נפגשים רקדנים וכוריאוגרפים מישראל ומהעולם. בסוף השנה שעברה מונה כאמור למנהל האמנותי של תיאטרון המחול, וככזה הוא אחראי לתו האיכות של יצירות הלהקה ולקידום הלהקה בהיבטים שונים.
ככוריאוגרף, העבודה עם תיאטרון מחול בעיר ירושלים מחייבת שמרנות מסוימת?
"כלל לא. להפך, אני חושב שאני מחויב להביא דווקא רעננות ונועזות אשר תניף את הלהקה. אני מנסה למזג בין בלט קלאסי, אהבתי הראשונה, ומחול עכשווי, אהבתי השנייה, באופן שיבטא רגישויות אנושיות שניתן להזדהות עימן".
דוגמה לכך ניתן יהיה לראות ביום שני הקרוב (25 בחודש), אז יעלה בפרמיירה מחודשת במרכז סוזן דלל בתל אביב המופע "און Love must go", בכוריאוגרפיה ובניהולו האמנותי של נחום. המופע מחבר בין שתי יצירות מקוריות: "מכתבים לכלב" בעקבות היוצרת המודרניסטית איבון ריינר, ו"און Love must go" - המשתף את הקהל בתובנותיה השונות של היוצרת הייחודית לורי אנדרסון על אהבה, לצד פרשנות תנועתית מקורית ואישית של נחום.
"המופע מבוים בנימה אישית ובשפת תנועה עשירה ומאתגרת שמבצע הרכב בינלאומי חדש של רקדנים מאנגליה, צרפת, ארה"ב, רוסיה וישראל", הוא מסביר. "המוזיקה למופע נערכה ממספר אלבומים של המוזיקאית לורי אנדרסון. את אנדרסון שמעתי לראשונה כשרקדתי בבת דור, התאהבתי במקוריות שלה ובהיעדר כל נימה של התייפייפות בשיריה. במיוחד בולט אלבומה האחרון, 'לב של כלב', שבו היא משתפת את המאזינים בתובנותיה השונות על אהבה בהקשרים שונים למעגל החיים - הקשר עם אמה, עם הכלב שלה, ועם בן זוגה לו ריד".
אתה מרגיש שהילדים העניקו השראה מסוימת למופע?
"בהחלט. הילדים מהווים השראה גדולה. הם מציפים באהבה וחיות, מעניקים שייכות ומשמעות נוספת לחיים. יחד עם זאת תחושה זו מהולה באינטנסיביות שגובה הטיפול בהם, ולילות ללא שינה. ברמה הכוריאוגרפית, נכנסו למופע מדי פעם ביטויים תנועתיים ששאבתי מהם, כמו רקיעות של הרגליים ועלייה על כריות כפות הרגליים כפי שהבן הקטן מרבה לעשות. אין ספק שההורות המיוחדת הזאת מייצרת פרספקטיבה לחיים, כזו המוכיחה שלמרות הקשיים, האהבה חייבת להימשך, ממש כשם המופע החדש שיצרתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו