"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
"חיי מדף": חיים בצמצום
הספרות היא אמנות של רדיקלים. במיטבה, היא מדלגת במיומנות מעל הפשרנות של השטח האפור, ופורחת בחיק הקטבים - בצמצום או בהפרזה
צילום: אי.אף.פי //

"חיי מדף": חיים בצמצום

הספרות היא אמנות של רדיקלים. במיטבה, היא מדלגת במיומנות מעל הפשרנות של השטח האפור, ופורחת בחיק הקטבים - בצמצום או בהפרזה

עמר לחמנוביץחיי מדף
, עודכן

אין יחצ"ן מיומן יותר מן הצמצום הספרותי, שבתחכום רב בנה לעצמו בעידן המודרני תדמית של כלי אמנותי נעלה. הצמצום הציב משוואה שלפיה מה שניתן לומר במילה או שתיים, טוב אם לא ייאמר בפסקה שלמה. למרבה האבסורד, דווקא הכתיבה והדיבור על צמצום לא ניחנים כלל בצמצום: חסידיו שופכים על אודותיו קיתונות של מלל, ומיותר לציין שרוב רובו אינו הכרחי.

הצמצום אינו מינימליזם; למעשה, הוא יריבו. המינימליזם שואף אל האפס, הצמצום מרחף במקביל אליו. המינימליזם הוא מחאה נגד הספרות, בעוד הצמצום הוא זיקוק שלה. הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד סיפר פעם בראיון כי בתקופה מוקדמת הכתיבה שלו "הפכה יותר ויותר מינימליסטית, עד שלבסוף לא יכולתי בכלל לכתוב. במשך שבע או שמונה שנים בקושי כתבתי. אלא שאז היתה לי התגלות: מה יקרה אם כאשר משפט או פסקה שכתבתי יהיו רעים - ארחיב ואצוק מתוכם עוד ועוד?"

החיזיון של קנאוסגורד מעורר את המחשבה המתבקשת, שלפיה הספרות היא אמנות של רדיקלים. במיטבה, היא מדלגת במיומנות מעל הפשרנות של השטח האפור, ופורחת בחיק הקטבים - בצמצום או בהפרזה. כה רחוק המצב הספרותי מהשגרה הלאה של החיים; באורחות חיינו מחנכים אותנו הורינו ומורינו למצוא ולשאוף אל האמצע ההגיוני, ואילו בספרות אנחנו נהנים לחרוג לקיצון, רואים בהגזמה כלי פיגורטיבי לחידוד האמת ("הגזמה היא אמת שאיבדה את המזג שלה", כתב ח'ליל ג'ובראן) ואילו בצמצום אקורד מדויק ומשויף.

אלא שכתמיד, עלינו לזכור שהכתיבה מפלרטטת עם ההונאה, וכי הכותב רשאי לפעול ככל העולה על רוחו, אך דבר אחד נאסר עליו - להישאר דומם. הצמצום מספק לא פעם מסיכה נוחה לשרלטנים, שמתעלמים במופגן מהצו של פיתגורס, שלפיו שתיקה עדיפה על מילים חסרות משמעות. לחלופין, ההפרזה היא גן עדן לכותבים בולמיים ולשקרנים פתולוגיים, שבתוך יער המילים והמשפטים מוליכים את קוראיהם שולל ללא כל התנגדות. יש לעמוד על המשמר; קריאת ספרות טובה כמותה כנסיעת אופנוען בשוליים של פקק - היא יעילה, עד שמישהו פותח את הדלת.

חתיכת משימה: להלך על הקו הדק שבין פטפטת נרקיסיסטית לבין כתיבה היפרבולית שמבליטה את האבסורד. לצעוד על הגבול המתעתע שבין פרוזה חסכנית לבין דלות מחשבתית של סופר שאין לו מה לומר. איך צולחים את שדה המוקשים הזה? כרגיל, פוסעים בין השורות, ולא בתוכן. מתרחקים מהטקסט ומאזינים לו מעבר לקיר. מביטים בו מבעד לחור של מנעול. ומנסים ללכוד את הרדיקל החופשי שמרחף בחלל, הרחק מכל צורה וסגנון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...