לחוצה משהו, עמדה ח"כ שרן השכל מחוץ ללשכת ראש הממשלה בכנסת, ממתינה לסימן שיתיר לה להיכנס. יומיים קודם לכן הוציאה הודעה לתקשורת שלפיה לא תוכל לתמוך בחוק המרכולים, המסדיר את סגירת המרכולים בשבתות ונוגד, לדבריה, את תפיסת עולמה הליברלית. אולם כשגורלה של הקואליציה על הכף, תפיסת עולמה של גברת השכל היא הדבר האחרון שמעניין את נתניהו. בזמן שחברי כנסת מהשורות האחוריות בליכוד מתחננים לפגישה עם ראש הממשלה שבועות ארוכים, קיבלה השכל זימון מיידי ללשכת הבוס. הובהר לה כי במקרה שלא תיישר קו, יהיו היא וחבריה אחראים להפלת הממשלה. מהר מאוד הבינה השכל שבסיטואציה שנוצרה, לא נותרו לה הרבה ברירות (בסופו של דבר לא הגיעה להצבעה בטענה שנרדמה, אבל זה כבר סיפור אחר).
זה כבר השבוע השלישי שבו הקואליציה מקרטעת ומתנהלת ממשבר למשבר. מה שהחל במשבר החרדים והתפטרותו של יעקב ליצמן, המשיך בחקירה הפתאומית של דוד ביטן והגיע לשיא השבוע עם שורה של חוקים טעונים ושנויים במחלוקת, הוא רק סימן למהומה האמיתית מתחת לפני השטח. במפלגות הקואליציה, וגם בתוך הליכוד, האדמה בוערת. איש לא רוצה בחירות, אבל אף אחד לא מרשה לעצמו להיתפס לא מוכן. לכן נפתלי בנט פתאום מדבר על עצמו כראש ממשלה, לכן כחלון מפתיע עם תוכנית כלכלית גדולה הקורצת למעמד הבינוני, אבי דיכטר מאיים שיצביע נגד חוק ההמלצות אם לא יעבירו את חוק הלאום, ושרן השכל ויהודה גליק יוצאים נגד חוק המרכולים.
מי שהביא את חוסר הוודאות לקואליציה הוא ראש הממשלה עצמו, עוד בפרשת תאגיד השידור הציבורי. נתניהו היה הראשון שהעלה את האפשרות לבחירות על השולחן כשרצה לקפל את כחלון. בניגוד לאינטרס הכללי, ובפרט לאינטרס המובהק של השותפות הקואליציוניות, נתניהו נפנף בנשק הבחירות מהר מדי ועל רקע נושא אזוטרי מדי. מאז ועד היום הולכים בנט, כחלון, ליברמן וחברי הליכוד על קרקע יציבה פחות.
לפעמים, אומר השר יריב לוין, כשיש בעיות קואליציוניות, וקיימת אי ודאות לגבי היכולת להמשיך, צריך להביא את כל הסוגיות הטעונות לסף פיצוץ, למשוך את כולם עד הקצה - ואז לראות אם הכל נופל או שורד. זה, לדבריו, מה שקרה השבוע. כל ההצבעות הטעונות הובאו בשבוע אחד לכנסת, כדי לראות אם הקואליציה חזקה מספיק כדי לעבור את זה. כשהתברר שכן, היה אפשר לקבוע שהקואליציה יציבה מתמיד והבחירות לא באופק.
בפני הממשלה עומדות עדיין משוכות רבות. גם בחוקים שהצליחה להעביר השבוע, הליך החקיקה טרם הושלם. אולם שני האתגרים הגדולים ביותר, על פי המסתמן, הם תקציב המדינה, ותרחיש שבו המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום נגד נתניהו.
ברמת העיקרון, אין שום סיבה שהממשלה לא תעביר את התקציב בלוח הזמנים שנקבע. כבר בעוד שלושה־ארבעה שבועות יובא התקציב לאישור הממשלה, ויחל הדיון בכנסת. לא מדובר בתקציב גזירות או כזה שמכיל קיצוצים בעייתיים; להפך, מדובר כנראה באחד התקציבים הנוחים שנדונו כאן. מאבקי כוח ומשברים יהיו תמיד, אולם ההערכה כרגע היא שהתקציב יעבור, צעד שיעניק לממשלה חודשים רבים של שקט.
הבעיה השנייה מורכבת יותר, ואין לדעת כיצד תיפתר, אם בכלל. כרגע השותפות הקואליציוניות אדישות לחקירות נתניהו, ואף אחת מהן לא הודיעה שתפרוש אם יוגש כתב אישום. אבל להודעת המשטרה בדבר תשתית ראייתית נגד נתניהו עלולה להיות השפעה מכרעת על גורלו הפוליטי. לכן כבר עכשיו מנסה נתניהו להכשיר את הקרקע לאפשרות שכך יקרה. הרי ברור שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין, הוא אומר, כולם כבר רואים את העליהום, את הציד, את ההדלפות ואת הרדיפות; אחרי כל אלה, לא תהיה המלצה על כתב אישום? אין סרט כזה.
השאלה היא אם השותפות יקנו את זה. האינטרס המיידי שלהן כעת הוא להישאר, אבל מי יודע מה יקרה בזמן אמת. אחרי עדות טלנסקי במשפט המקדים נגד אולמרט, נאלץ ברק, בשל הלחץ הציבורי, להודיע כי על אולמרט לעזוב את תפקידו - וגרר את המערכת כולה לבחירות. כעת עיקר הלחץ מופעל על כחלון, המזוהה כחוליה החלשה בקואליציה. הרי את ליברמן, את החרדים ואת בנט לא יהיה אפשר לשכנע לפרוש רק בגלל שחיתות.
פועל בחצי כוח
את השבוע הטעון האחרון העביר ראש הממשלה בלי החוליה החזקה ביותר שלו, דוד ביטן. יו"ר הקואליציה אמנם הגיע השבוע לכנסת, נכח בפגישות וניסה למלא את תפקידו, אבל הוא עשה זאת באופן חלקי בלבד. ביטן נמצא בימים אלה באחת התקופות הגרועות בחייו; מרחפת מעליו עננת חשדות קשים ביותר, ונראה כי בכל יום הטבעת מתהדקת יותר ויותר סביב צווארו. בתקשורת הוא מוצג לא רק כמי שהקריירה הפוליטית שלו הגיעה לקיצה, אלא גם כמי שחירותו עומדת להישלל.
אבל מעבר להדלפות, אין לדעת לאן מתקדם התיק. ספירת כסף מזומן מתועדת בווידאו אולי מספקת תיאור צבעוני, דומה לסצנת פשע הוליוודית משנות ה־50, אבל לא בהכרח מדובר במעשה פלילי. כמו בפרשות נתניהו, גם בתיק ביטן רב הנסתר על הגלוי. עדיין עולה תחושה מטרידה שהחקירה נועדה להשתיק פוליטיקאי שניסה לעשות את עבודתו הפרלמנטרית. כל בכירי המשטרה והפרקליטות שהתייחסו לעיתוי החקירה, אשר התקיימה יממה בלבד לפני ההצבעה על חוק ההמלצות, לא טרחו לפזר את הערפל הכבד סביב הסוגיה.
מבחן כוח שהקואליציה עברה בהצלחה. יריב לוין // צילום: דוד ועקנין
המחנה הציוני הציג השבוע תוכנית למיגור השחיתות בישראל. לפני חודשים רבים הציג גם יאיר לפיד תוכנית משלו, ואף צירף למפלגתו את יואב סגלוביץ', לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה, כסמל לטוהר המידות. מלבד העובדה שבשני המקרים מדובר בתוכניות חביבות, המכילות את האלמנטים הנדרשים ליצירת חזות של ניקיון כפיים; ומעבר לעובדה ששתי המפלגות נישאות על האוויר העכור המנשב בצמרת הליכוד בימים אלה; ואף שברורים המניעים והסיבות להצגת התוכניות - ראוי לבחון אותן לעומק. נקודת המוצא המרכזית היא חיזוק גורמי אכיפת החוק. לכאורה יעד חשוב ביותר, אבל יש גם צד שני למטבע.
חברה מתוקנת זקוקה למערכת אכיפת חוק יעילה, אבל מנגד אסור שזו תהיה דורסנית. מילא כלפי פוליטיקאים, הרי מהם לאיש לא באמת אכפת, אבל גם כלפי האזרח הקטן. התוכניות למיגור השחיתות לא נתנו את הדעת על השאלה אם זכויות הפרט נשמרות היום. אם המצב שבו יותר מ־90 אחוזים מההרשעות נסגרות בעסקת טיעון הוא לא מצב הזוי, המסגיר מערכת אכיפה בעייתית. רבים הציגו את פנייתו של דוד ביטן לבית המשפט בדרישה שיאפשרו לו להתראיין בעניין חקירותיו כפנייה "מעניינת", אבל המצוקה שבה הוא נמצא - החוקרים מתדרכים נגדו בכל יום, בשעה שהוא עצמו נדרש לסכור את פיו - כנראה מעניינת פחות. בתוכניות השונות למיגור השחיתות אין לה מענה.
נטו תרגיל
התרגיל שעשה כחלון לנתניהו היה צפוי. בכל פעם שנקלע שר האוצר למשבר ציבורי, נשלפת מהמגירה תוכנית גרנדיוזית (והפעם: "נטו הוזלות") בהיקף מאות מיליוני שקלים. כך גם כעת. כחלון נלחץ כשהותקף על תמיכתו בחוק ההמלצות, ומיהר לשלוף את פנקס הצ'קים ולחלק לכל דורש.
האמת היא שאין לו הרבה ברירות. בניגוד לראשי המפלגות האחרות, לו אין בסיס תומכים מוצק. מפלגת כולנו תעלה ותרד אך ורק בהתאם להתנהלותו ולהצלחותיו. אין לו קהל שבוי. מצד אחד, הבחירה בו אותנטית יותר וחמולתית פחות, ומצד אחר הוא מוצא את עצמו בקמפיין בחירות שלמעשה לעולם לא מסתיים.
שפיות, בפקודה
תמוה היה זעם ראשי האופוזיציה על ח"כ אילן גילאון, שהסכים להתקזז עם שר הדתות, דוד אזולאי, בהצבעה על חוק המרכולים, בשל הטיפול הרפואי שעבר האחרון. קיזוזים על רקע הומניטרי הם עניין שבשגרה בכנסת. הכעס על גילאון ממחיש יותר מכל את ההבדל בינו לבין שאר חברי האופוזיציה; זה ההבדל בין מי שמסוגל לבצע הבחנה בריאה בין פוליטיקה לאנושיות, לבין אלה שאיבדו את המצפון הבסיסי. כשגילאון אומר שהוא בעד זכויות אדם, כולל אלה שנמצאים איתו במחלוקת אידיאולוגית, מאמינים לו. ח"כים אחרים מאמינים בזכויות אדם רק עבור מי שחושב כמוהם.
לא לחינם אחד מחבריו הקרובים של גילאון היה בר פלוגתא שלו, השר אורי אורבך ז"ל. רק שניים הורשו לגשת למיטת אורבך ברגעיו האחרונים. גילאון היה אחד מהם; השני היה סגן שר הביטחון אלי בן דהן, חבר מפלגתו של אורבך. השבוע, אחרי שגילאון התקזז עם אזולאי, הגיע בן דהן ליום ההוקרה לפצועי צה"ל ופעולות האיבה. כשראה את גילאון, חיבק אותו בחום. "תמיד ידעתי שהוא צדיק", אמר, "עכשיו כל העולם יודע".
בן דהן רשם הצלחה, חלקית לפחות, כשהרמטכ"ל פרסם השבוע את הפקודה המעודכנת לשילוב נשים בצה"ל. לפני חודש נפגש בן דהן עם הרמטכ"ל וכמה רבנים כדי למחות על הפקודה הקיימת, שלא מאפשרת לקצין לערער על שיבוצו ביחידה מעורבת - זכות שניתנה עד כה לחיילים בלבד. הפקודה החדשה לא רק מאפשרת לראשונה גם לקצינים לערער, אלא מערבת את הרב הצבאי ומביאה בחשבון את דעתו. עם זאת, ההצלחה לא שלמה, שכן ההכרעה עדיין נתונה בידי ראש אגף כוח האדם.
הישג נוסף בפקודה החדשה הוא הקביעה שלפיה שילוב נשים יוכפף לערך השאיפה לניצחון במלחמה, ולא להפך. נשמע כמו שכל ישר, אבל בשנים האחרונות יש מי שניסו להפוך את היוצרות. מבחינתם, לא די שצה"ל יהיה צבא ליברלי; הוא חייב להיות הצבא הכי ליברלי בעולם.
"בסך הכל זה בהחלט בסדר", אומר בן דהן, "המבחן הוא לא הפקודה אלא יישומה בשטח. פקודת הזקן, למשל, נועדה להבחין בין אלה שמגדלים זקן בשל אמונתם לאלה שמתעצלים להתגלח; אבל ברמת השטח ההחלטה לא יושמה, וחיילים דתיים אולצו להוריד את זקניהם. בסוף העניין הסתדר, כשהרמטכ"ל הבהיר לראש אכ"א את כוונתו. הייתי מקבל 15-10 פניות ביום בעניין, והיום אף אחד לא פונה".
"לא צריך שתי מפלגות כמעט זהות". אלי בן דהן // צילום: גדעון מרקוביץ
בן דהן התחיל את דרכו במפלגת תקומה ועבר לבית היהודי. כעת שוב עומד על הפרק איחוד, או פירוק, של שיתוף הפעולה בין המפלגות. "אני מאמין שבסוף תימצא הדרך להמשיך לרוץ יחד. בזמנו קיבלתי הצעה שלפיה יו"ר תקומה אורי אריאל ישוריין, והשאר יצטרכו להתמודד על מקומם. אני מאמין שזה הכיוון, ומעריך שכבר בבחירות המוניציפליות הקרובות נראה רשימות מאוחדות ולא מפולגות". לדבריו, "אין מקום לשתי מפלגות שאין כמעט הבדל ביניהן, אבל את האיחוד צריך לעשות בנחת ובזהירות. לא בדורסנות".
בן דהן לא חושש שבנט ינסה לשוות למפלגה אופי חילוני יותר. "בנט לא יכול לשנות את צביון המפלגה", הוא אומר, "הוא יכול לשריין אחד בכל עשירייה. אין די בזה כדי לשנות אופי של מפלגה. מלבד זאת, החוקה קובעת שכל מועמד מטעם המפלגה חייב ללכת בדרך האמונה בתורת ישראל, כך שמי שמוכן ללכת בדרך זו - מוזמן להצטרף".
בזכות הכרת הטוב
מאז לכתו של הרב שך, נעשתה ההנהגה הרוחנית של היהדות החרדית־ליטאית מאוזנת ושקולה יותר. אלה שבאו אחריו, הרב אלישיב והרב שטיינמן שהלך השבוע לעולמו, זנחו את הנאומים רושפי האש ואת העסקנות הקטנונית לטובת דרך שונה לחלוטין: דרך שקטה ומתונה, שלא מוכנה להתפשר על התפיסה ההלכתית, אבל מצליחה להתמודד טוב יותר עם המציאות המתהווה. אם הרב אלישיב עוד כיהן כראש מועצת גדולי התורה של דגל התורה בצל קודמו הכריזמטי והאקסצנטרי, הרי בזמנו של הרב שטיינמן שב האיזון לזרם החרדי. זה, אגב, גם מה שהביא לפילוג; אחדים מבני הזרם, בהנהגת הרב אוירבך, לא אהבו את הגישה הפרגמטית שהביאו אלישיב ושטיינמן.
את הרב שטיינמן הפוליטיקה עניינה פחות. תמיד העדיף ללכת לאור התפיסה ההלכתית. כך, למשל, כשהח"כים של דגל התורה הגיעו לאחרונה לשאול את פיו בסוגיית חוק ההסדרה, היה ברור לכמה מהם שהרב יתנגד. זו היתה דרכו של הרב שך, שהתווה קו שמאלי ברור. להפתעתם הרבה, הרב שטיינמן קבע כי עליהם לתמוך בחוק ההסדרה. המענה שנתן להם היה הלכתי לחלוטין: היות שהמתיישבים לא ידעו שמדובר בקרקע פרטית, על המדינה לאפשר להם להמשיך לגור בביתם, ובמקביל לפצות את בעלי הקרקע החוקיים. לא היתה בתשובתו נטייה פוליטית או אידיאולוגית לשום כיוון.
ח"כ יעקב אשר נזכר איך, כשהיה ראש עיריית בני ברק, הגיע נשיא המדינה שמעון פרס לביקור בעיר. "רציתי להכניס אותו גם לרב שטיינמן", הוא אומר, "אבל הרב לא ממהר לקבל אורחים. כפי שחזיתי, הוא התחיל להגיד 'בשביל מה צריך את זה'. פתאום הוא הפסיק, המתין כמה שניות ואמר: 'תביא אותו. לפרס הרבה זכויות בעניין לומדי התורה, כמי שעמד נגד אלה שניסו לגייס אותם לצה"ל בימיה הראשונים של המדינה. לשם הכרת הטוב נפגוש אותו'. וכך היה". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו