אשם על פי חשד

"שחיתות שלטונית", זאת הסיסמה שבשמה יצאו אלפים להפגנות נגד ראש הממשלה נתניהו. זאת גם תהיה הסיסמה של תנועת "רק לא ביבי" במסע הבחירות, אם ישראל תגלוש לבחירות בשנה הקרובה.

אין ספק שזה כוחה של תעמולה. כמה ממארגני ההפגנות היו קשורים לממשלות, שהיו חדורות בשחיתות עמוקה, שנכתבו עליה ספרים. אם יש לבנימין נתניהו הישג אחד, שהציבור חייב לו תודה עליו, זה ניתוק הממשלה ממערכת השותפויות המושחתות והמשחיתות בין מקורבי השלטון בירושלים לבין בכירי הרשות הפלשתינית ברמאללה.

שלוש הממשלות שקדמו לממשלת נתניהו היו חדורות בידי מי שניתן לכנות כסוכנים עסקיים של הרשות הפלשתינית. החדירה הגיעה אל תוככי לשכת רה"מ. שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון כתב על כך בספרו "דרך ארוכה קצרה", וכתב על זה גם עזרד לב בספר "בתוך הכיס של הראיס". נכתבו תחקירים על פרשיות אהוד ברק ועל מרטין שלאף ושותפיו העסקיים פוליטיים. כל אלה נוטרלו באחת עם עלייתו של נתניהו לשלטון ב־2009, מלבד הצורך הקואליציוני הבעייתי שמחייב תמיד להכניס את ישראל ביתנו לממשלות הימין.

אם יש זעקות נגד שחיתות כיום, הן בעיקר תוצאה של קמפיינים תקשורתיים שלוו בתחקירים אובססיביים סביב ראש הממשלה. כדי לחזק את אווירת השחיתות קיבלנו עכשיו את פרשת ביטן. למה תמיד מדביקים פרשיות כאלה לפוליטיקאים מזרחיים בכירים? שואלים כמה אופוזיציונרים ביקורתיים. התשובה איננה בגלל שדוד ביטן הוא מזרחי, אם כי זה לא עוזר לו. סטריאוטיפים מוסיפים ויטמינים למדורת החשדות. אבל הרי גם אנשים שנקראים אולמרט והירשזון נחקרו - ואף נכלאו. ההבדל הוא במהירות שבה ביטן, שהוא חבר כנסת מוביל, נמחק.

הסיבות, מעבר למוצא עדתי, הן התפיסה הישראלית האנטי־דמוקרטית, שהושרשה בידי פרשני משפט ובידי התנועה לאיכות השלטון, שלפיה עצם פתיחת חקירה נגד פוליטיקאי והעלאת ענן חשדות תקשורתי קובעים את אשמתו של האדם. מה שנקרא "אשם על פי חשד", כמו בימי המקארתיזם. ובנוסף, היותו של ביטן בכיר בליכוד. ראו בהקשר הזה את פרשת רמי לוי, שתיקו נסגר עכשיו. לוי נעצר לפני שלושה חודשים לחקירה; בקיץ 2016 היה סבב חשדות שבסופו המשטרה המליצה להעמידו לדין. עכשיו נסגר התיק נגדו, אבל לכל 2017 יש 2018. אם לוי היה מחובר לחוגים המתאימים הוא לא היה הופך ליעד.

כולם מכחישים, ומתכוננים

מסע השחיתות התקשורתי נראה בעיני רבים במערכת הפוליטית כגורם מאיץ להקדמת הבחירות. למרות שכולם מכחישים, התבטאויות מסוימות מסגירות את הערכות הפוליטיקאים הבכירים. הבולטת שבהן היתה האמירה של נפתלי בנט כי הוא מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה אחרי עידן נתניהו. בנט לא היה אומר זאת אם היה חושב שתום עידן נתניהו יגיע ב־2023.

בליכוד נערכים ל"תום העידן". הטוענים לכתר: ישראל כץ, גדעון סער, יולי אדלשטיין וגלעד ארדן. שר הביטחון אביגדור ליברמן נפרד השבוע מתדמיתו הממלכתית. הוא חוזר על המוטיבים האלקטורליים שלו, סיסמאות ריקות שנועדו לגייס מצביעי ימין קיצוני: חרם על הערבים, איומי טרנספר על ואדי ערה, אלאור אזריה כקורבן חנון, עונש מוות למחבלים. למשך כשנה חשבנו שליברמן טוב לצה"ל.

ליברמן מעריך שנתניהו יביא ביוזמתו להקדמת הבחירות באביב 2018, מה שאומר שהן יתקיימו בקיץ של השנה הבאה, או לכל המאוחר בחודשי הסתיו. הרציונל, לדעת ליברמן - כך לפי אנשים המכירים אותו מקרוב - הוא שנתניהו ירצה לנצל את המומנטום של חגיגות ה־70 למדינה.

ראש הממשלה עצמו - ולא שמעתי את זה ממנו - מאמין שיצליח בסופו של דבר לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה לא להגיש נגדו כתב אישום. הוא בהחלט חותר למיצוי הקדנציה הנוכחית, במטרה להגיע לבחירות הבאות במהלך 2019 כשהפרשיות מאחוריו. בכל מקרה, נוצר אינטרס אצל הטוענים לכתר שזאת תהיה כהונתו האחרונה של נתניהו. ניצחון נוסף שלו בבחירות זה הדבר האחרון שהם היו רוצים לראות.

חומת אש בלתי עבירה

הנשיא לשעבר ברק אובאמה סבור שמחליפו, הנשיא דונלד טראמפ, עלול להוביל את ארה"ב בדרכו של היטלר. זה מה שמאזיניו בהופעה לפני כשבוע בשיקגו הבינו מההתרעה שנתן לגבי מצבה הרעוע של הדמוקרטיה.

"הדברים יכולים להתפרק מהר מאוד", הזהיר אובאמה, "עכשיו נניח שישנו אולם ריקודים בווינה של סוף שנות ה־20 או שנות ה־30. הכל נראה בדיוק כמו... הכל מלא מוזיקה, אמנות וספרות שעלו ופרחו, הכל נראה כאילו כך זה יימשך לתמיד. ואז פתאום 60 מיליון בני אדם מתים. עולם שלם צולל לתהומות של תוהו ובוהו".

פרשנים שקפצו כדי לחזק את דבריו טענו שבימינו מנהיגים כמו טראמפ לא מתכוונים לכונן ממש דיקטטורה. לא כך מתנהלים כיום משטרים סמכותניים. טראמפ מעניק ליהודים מתנת חנוכה ענקית - ולא רודף אותם. ועדיין, פרשני השמאל בארה"ב אומרים במפורש, זה "היטלר". אובאמה אמר אותו הדבר, אך לא השתמש בשם המפורש.

הרטוריקה הזאת לא נועדה לתאר מציאות אמיתית. הדמוקרטיה יכולה לעמוד בסכנה, ועדיין לא נרוץ לקבוע כי משטר נאצי ממתין לנו מעבר לפינה. כתבי העת שמשקפים את עמדות השמאל הקיצוני האמריקני כותבים מתוך אהדה מוסווית על המשטר הדיקטטורי שייסד הוגו צ'אבס בוונצואלה, ועתה ניקולס מדורו מקצין אותו לשלב חדש של רודנות טוטליטרית.

למשך כשנה חשבנו שהוא טוב לצה"ל. אביגדור ליברמן // צילום: נעם ריבקין פנטון

כך גם אותם כתבי עת מציגים את ההכרה בירושלים מנקודת המבט הפלשתינית. זו איננה רודנות טרור אש"פית־חמאסית, אלא מוקד הזדהות של החוגים המתקדמים. כך שדאגה לדמוקרטיה היא לא בהכרח המצפן של אובאמה. כשהוא וחבריו מדברים על "נאציזם" הם רוצים לסמן חומת אש בלתי עבירה בין הטובים והרעים, ובין הדמוקרטים לרפובליקנים. כל זאת כדי לקטב את המערכת הציבורית, וכדי למנוע כל שיתוף פעולה אפשרי לטובת הכלל.

זה בדיוק מה שקורה גם בישראל. אלא שפה אנחנו כבר מעבר להשוואות נאציות; את זה עשו ב"הארץ" במשך השנים האחרונות, ועכשיו האוויר בישראל כבר כל כך טעון באמירות רעילות ומסיתות שהוא כמעט לא גורר תגובות גינוי בציבור. האמירות ידועות אך צריך לחזור עליהן, כי הן נועדו להרגיל את קהל הצרכנים שלהן לרמת שנאה מקסימלית; אנשים כמו עמוס שוקן ואלדד יניב עומדים ליד ברז הגז ומגביהים במודע את הלהבות. יניב מדבר על רה"מ נתניהו כעל "עבריין נמלט" ועל "מאפיית בלפור". שוקן, לאחר שתרגל פסוקי "אפרטהייד" ו"מדינת רשע", צייץ לאחרונה נגד רה"מ ושריו כי הם "רוצחים בחליפות". גם זאת השוואה לנאצים בסגנון החביב על השמאל הקיצון.

עורך "הארץ" אלוף בן כבר כתב בעבר כי נתניהו חיסל את ישראל הישנה. עכשיו, אחרי ההכרה בירושלים, הוא "רוצה לרסק את הלאומיות הפלשתינית". הדמוניזציה של נתניהו מופיעה גם בצורות אגביות כמו ביקורות טלוויזיה, שם כותב רוגל אלפר על "הכישרון השטני" שלו. מבחינתו, נתניהו אשם גם בקריאת איין ראנד, ויש לזכור כי "רוארק מפוצץ את הבניין שהוא עצמו יצר".

בהפגנה בתל אביב בלט שלט שציטט מהמקורות: "תחת עבד כי ימלוך (הכוונה לביטן ואמסלם) ונבל כי ישבע לחם (נתניהו)... ושפחה כי תירש גבירתה".

בישראל האמירות האלה נועדו ליותר מאשר צרכים פוליטיים פנימיים; הן גם הופכות לקו מערכתי בעיתונות. ובעיקר הן מתדלקות את המסע שהתחדש מצד הפלשתינים ועוזריהם באירופה לשלילת הריבונות של ישראל. היא הרי "מדינת פשע" ויש לשלול ממנה את ההכרה כמדינה דמוקרטית, כפי שאמר לאחרונה חגי אלעד בסנאט הצרפתי. גם מנכ"ל "בצלם" משווה בדרכו לנאצים: "לאירופה יש אחריות להקשר של הגירוש ואי־הצדק שבמסגרתם הוקמה ישראל". כאילו אמר: רצחתם את היהודים ופגעתם בפלשתינים. עכשיו תפקידכם לפגוע שוב ביהודים - כדי לפצות את הפלשתינים.

לפרק את המוסדות

לפני כמה שנים זכה באוסקר הסרט "ספוטלייט", שהיה סרט בינוני ואפילו גרוע. הוא סימל את הרמה הנמוכה של העשייה הקולנועית היום בהוליווד. אבל "ספוטלייט" זכה באוסקר כי עסק ב"נושא חשוב": מערכת עיתון הנלחמת לטהר את העולם. היעד לטיהור: כמרים מתעללים בנערים.

בהתחשב בתקדים הזה, ולאור מלחמת גוג ומגוג בתרבות ובפוליטיקה האמריקניות, יכול להיות שהשנה תיווצר התלכדות סביב ההנהגה המוכרת של הוליווד. כלומר: סטיבן ספילברג, מריל סטריפ, טום הנקס. מדובר בסרט "העיתון", העוסק במאבקו של ה"וושינגטון פוסט" נגד ממשל האימים של הנשיא ניקסון בתחילת שנות ה־70.

מציע הומניזם עמוק, ואני מוכן להציב אותו כיום בדרגה אחת מעל יוצר גאוני כמו היצ'קוק. ז'אן-פייר מלוויל

אבל שני הסרטים הטובים השנה, מבחינתי, הם בכלל סרטים צרפתיים. "יוצא מן הכלל" על יוצר הקולנוע ז'אן־לוק גודאר, ו"אנשים ומקומות" של אנייס ורדה. גודאר נוכח גם בסרטה של ורדה, אבל המיתוס שלו ושל הקולנוע האמריקני צריך לפנות את מקומו ליוצר צרפתי אחר מהעבר, ז'אן־פייר מלוויל.

השבוע הקרין הסינמטק הירושלמי מקבץ של סרטי מלוויל, ומאז הקיץ האחרון לא קרה שהלכתי פעמיים באותו שבוע לסינמטק. גם אז זה היה בגלל סרטיו של מלוויל, שהתגלה לאחר שנים מחדש. הבעיה העיקרית עם הסרטים הגדולים של היוצר הצרפתי־יהודי היא שהוא מגמד את כל השאר. אחרי שאתה צופה בסרטים כגון "ליאון מורין, כומר", "הסמוראי", "צבא הצללים" או "המעגל האדום" - כל "הגל החדש" נראה עבש, והיוצרים האמריקנים הנערצים מתגלים כחלולים.

ז'אן־פייר מלוויל מחייב רוויזיה של כל ההיררכיה המקובלת בתולדות הקולנוע. הגילוי מחדש של סרטיו מלמד עד כמה כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על קולנוע בנוי על מיתוסים שמטופחים היטב במוסדות - בכתבי עת, בדירוגים ובבתי הספר לקולנוע. הצופים מורגלים לחשוב בקטגוריות של חשיבות היסטורית, פוליטית וחברתית. כמובן שאין יותר מושגים של איכות קולנועית, אלא רק פירוק סוציולוגי.

"פוליטי" זה תמיד שמאל רדיקלי. אחד ממאפייני מלוויל הוא יכולתו לעשות סרטים שמשוחררים לחלוטין מהשפעה פוליטית. אם כי ברור שחוויית היסוד שלו, של לחימה במחתרת האנטי־נאצית בתקופת הכיבוש בצרפת, עוברת שוב ושוב אל סרטיו גם כשאלה סרטי פשע נואריים.

סרטיו של מלוויל מציעים הומניזם עמוק, ואני מוכן להציב את הבמאי כיום בדרגה אחת מעל יוצר גאוני כמו היצ'קוק. זאת אמירה של צל"ש או טר"ש - ימים יגידו אם יבוא מישהו ויוכיח שאני טועה.

צפייה מאוחרת בסרטי מלוויל מביאה גם למסקנה המאכזבת שסדרות הטלוויזיה הכה נחשבות נמצאות עדיין בגירעון רציני מול הקולנוע הגדול, האמיתי. "האמריקאים", "שובר שורות", "מד מן", "הגשר" וכל השאר עדיין נסמכות על יסודות של ריאליזם סוציאליסטי משוכלל. המסרים חשובים ועמוקים, הדמויות "בנויות היטב" והכל תוך קריצה למפריסי הפרסה; אלו עדיין המאפיינים המרכזיים של הטלוויזיה האיכותית.

הסיבה ש־44 שנים לאחר מותו, אפשר אולי לבחון את מלוויל מחדש, היא שנמאס מהסרטים שהפכו לטקסטים עמוסי סמלים שהזינו את חוקרי הקולנוע. אם יש איזה פסל של ישו מתנדנד באוויר או איזה "כלב אנדלוסי", או דיון מעמיק בחוקה האמריקנית - אה, יש כאן משמעות. אבל מלוויל לא נמצא שם, ואם יש אוסקר לקולנוענים שחזרו לחיים - הייתי מעניק לו אותו. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו