אין מקום רחוק מדי?

לא מעט שיחות סלון עוסקות באחרונה בשאלה האם ישראל מחפשת מלחמה בצפון. רצף התקיפות שמיוחסות לחיל האוויר, שנדמה כי התדירות והערכיות שלהן נמצאות במגמת נסיקה, יוצרות אצל רבים את התחושה שישראל הולכת כאן על כל הקופה.

המציאות, כמובן, מורכבת יותר. ישראל לא מחפשת מלחמה בסוריה. נהפוך הוא; כל התקיפות שהיא אחראית להן (על פי פרסומים זרים) מתבצעות במסגרת המב"מ - אותה מערכה שבין המלחמות, שנועדה לשלול מהאויב יכולות משמעותיות שמוגדרות כמפרות איזון ועלולות להטות את המלחמה הבאה. כמעט שום דבר לא נעשה בגלוי, וישראל לא מקבלת אחריות לכלום. ניתן לשער מה קרה, אבל העמימות מאפשרת מרחב גדול מספיק של הכחשה שבו יכולים הצדדים לנוע בלי לחייב את עצמם לדינמיקה של הסלמה.

יתרה מזאת, למב"מ יש תנאי יסודי שפחות מוכר בציבור: שהתקיפות עצמן לא ידרדרו את הצדדים למלחמה. מכאן שאם חשש כזה מתקיים, סביר שהתקיפה תבוטל או שתימצא דרך אחרת, בוטה וחשופה פחות, להשיג את המטרה. אוטומט של פעילות בוודאי אין כאן, אלא תוכנית סדורה של מהלכים - שרק חלקם קינטיים - שנועדה לשמור את ידה של ישראל על העליונה בזירה הצפונית - אם אכן היא זו שעומדת מאחורי התקיפות. 

לא מעוניינים בעימות נוסף

למדיניות הזאת אפשר לקשור את שתי התקיפות האחרונות שמיוחסות לישראל. בראשונה, בליל שישי שעבר, הושמדו מבנים בבסיס הקבע שביקשה איראן להקים מדרום לדמשק; בשנייה, בליל שני, הותקף מפעל של התעשייה הצבאית הסורית סמוך לדמשק, שבו יוצר אמל"ח מתקדם. בשתיהן הדגישה ישראל קו אדום ברור שסומן כבר מזמן: לא לנוכחות קבע איראנית בסוריה, ולא לייצור אמל"ח מתקדם, שנועד מן הסתם להגיע בסופו של דבר לידי חיזבאללה בלבנון.

גם אם מדובר בהמשכה של מדיניות, קשה לחמוק מהרושם שישראל מוכנה ללכת כעת רחוק מבעבר. יש לכך שתי סיבות, שקשורות ביניהן: הראשונה היא חולשתו של המשטר הסורי והסיכוי הנמוך שיגיב; והשנייה - תקופת הדמדומים שבה נמצאת סוריה, שאותה מבקשת ישראל לנצל כדי לגרוף הישגים ולקבוע עובדות בשטח.

הסיבה הראשונה קשורה למצבו הנפשי והפיזי של אסד, ובמשתמע - של משטרו ותומכיו. אחרי שש שנים וחצי של מלחמת אזרחים מדממת הצליח אסד להסיר את האיום מעל שרידות משטרו, וכעת הוא זקוק לשקט - כדי להשתלט מחדש על סוריה ולהתחיל לשקם את שלטונו, עדתו וצבאו (בסדר הזה). הדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו זה עימות נוסף; בטח לא כשמנגד עומדת ישראל, שחזקה ממנו פי כמה.

גורם בכיר, שנדרש השבוע לאפשרות שסוריה תגיב, ענה בביטול. עד כה, אמר, לא נפגעו אסד והאינטרסים המיידיים שלו. אם הוא יגיב, נניח בירי של טיל בודד לישראל, אפשר להכאיב לו - ושגם יראו וישמעו את זה. הסיכוי שהוא רוצה להיכנס לכזה סרט, שסופו לא ברור, שואף לאפס.

תיאורטית, יש שלושה גורמים נוספים שעשויים להגיב: חיזבאללה, איראן ורוסיה. חיזבאללה עסוק כעת בשיקום עצמי לאחר שנות הלחימה המדממות בסוריה וטרוד גם בבלאגן הפוליטי הפנים־לבנוני, וספק אם יש לו אנרגיות לעימות יזום עם ישראל; איראן מעוניינת לבנות מאחז של קבע בסוריה, ולא תסתכן בעימות כשהיא רחוקה מלהיות ערוכה אליו; ורוסיה לא מגלה נכון לעכשיו עניין בחילופי המהלומות האלה - כל עוד הן לא מאיימות על האינטרסים שלה (ובינתיים ישראל מקפידה שלא לעשות זאת).

הסיבה השנייה קשורה למצב הכללי בסוריה. בישראל הביעו בשבועות האחרונים מורת רוח גלויה מההסכם הרוסי־אמריקני־ירדני לצמצום הלחימה בדרום סוריה. חלק מהתרעומת נבע מסיבות טקטיות (המרחק שבו יהיו המיליציות השיעיות מהגבול בגולן; בהסכם נקבע שלא פחות מ־5 ק"מ, בעוד ישראל דרשה יותר מ־40 ק"מ), וחלק מסיבות אסטרטגיות (התנגדות לעצם הרעיון של נוכחות איראנית קבועה, במישרין או על ידי שליחים, על אדמת סוריה).

ההסכם דורש שיופים, אך נדמה שישראל מבקשת לנצל את הזמן עד לכניסתו לתוקף כדי לקבוע מוסכמות. חלק מזה נעשה בדיבורים, וחלק במעשים. בינתיים נדמה שהעולם לא מתרגש מכך, אבל זה נכון רק לגבי חלקו הגלוי; בגופי הביטחון במערב בהחלט מורגשת עצבנות בשל פעלתנות היתר הזאת, המיוחסת לישראל, מחשש מהשלכותיה האפשריות.

בטווח המיידי נדמה שמדובר בחששות מופרזים. אם ישראל לא תעשה שטויות, הסיכוי להסלמה חריגה נמוך ביותר. אך זה נכון לגבי הטווח הקצר; בטווח הבינוני והארוך צריכה ישראל לבחון כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי להתעקש על העקרונות שלה - בעיקר בהקשר האיראני.

נכון להיום, הדאגה הישראלית המרכזית בנוגע לאיראן היא לא משאיפותיה הגרעיניות אלא מרצונה לבסס ציר שיעי בעל רצף טריטוריאלי, מאיראן, דרך עיראק וסוריה, ועד ללבנון, לרבות הקמת בסיסי קבע יבשתיים, אוויריים וימיים בסוריה והצבה של מיליציות שיעיות חמושות על אדמתה. תקיפה של בסיס בבנייה היא דבר אחד, אבל העתיד עשוי לזמן דילמות גדולות בהרבה - למשל, אם איראן תציב רביעיית מטוסי קרב בסוריה.

כל עליית מדרגה כזאת תעביר כמובן את הדילמה גם לטהרן, אבל בהכרח גם תעלה משמעותית את סכנת המלחמה. אם איראן תרגיש (או תחליט) שישראל פתחה נגדה במלחמה, יהיו לכך השלכות נרחבות - מחיזבאללה ועד לכוננות בשגרירויות ישראל ברחבי העולם. ואם להמשיך את הקו הזה, ישראל תידרש לשאול את עצמה האם היא רוצה להכאיב לאיראן עצמה, או רק לשלוחיה.

תגובה למכאיב, ולא לשולח

במצב הדברים היום, איראן יכולה לפגוע בישראל - באמצעות חיזבאללה, מיליציות שיעיות או אפילו הג'יהאד האסלאמי בעזה - אבל ישראל, על פי ניסיון העבר, מסתפקת בתגובה למכאיב, ולא לשולח. ההתפתחויות האחרונות בזירה הצפונית מחייבות את ישראל להחליט אם, למשל, במקרה של הסלמה בצפון, גם פגיעה באיראן עצמה תהיה חלק הגיוני מהמשוואה, והאם היא ערוכה לכך - בצד ההתקפי, ומבחינת ההשלכות האפשריות - בצד ההגנתי.

כרגע התרחיש הזה נראה עוד רחוק, אבל ישראל חייבת להיערך אליו. זה דורש תיאום והגדרה ברורה של קווים אדומים מול כל השחקנים באזור, שלחלקם עשוי להיות תפקיד בהרגעה או בשילוב זרועות במקרה של הסלמה. בניגוד לאינסטינקט המתבקש של הישענות על האמריקנים, ספק אם לממשל הנוכחי יש קשב אמיתי לעניין. חובה כמובן לתאם איתו, ועם הרוסים, אבל ייתכן שהמטמון נמצא דווקא במדינות הסוניות המתונות באזור, בהובלת סעודיה. אלה רואות בעת הזאת את ישראל כשותפה העיקרית שלהן במלחמה מול איראן, ומוכנות לא להסתפק רק בדיבורים אלא לתת כתף של ממש כנגדה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו