פתאום שמעתי בום

בשני בערב מצאתי את עצמי בבר. זה נשמע אולי רגיל והגיוני, אבל מי שמכיר אותי יודע שבערבים שבהם אין לי הופעה או מחויבות אחרת, הפעילות המועדפת עלי היא רביצה על הספה מול ספורט בטלוויזיה, תוך כדי מעבר איטי בין השלבים צופה־בוהה־נרדם. ובכל זאת, חבר חגג יום הולדת, ואני התייצבתי להרמת הכוסית שמח וטוב לב. אף שלדעת רבים אין שום סיבה לחגיגות אחרי גיל 30.

האמת שהיה כיף. אכלנו קצת, שתינו קצת וריכלנו קצת (כלומר, דיברנו על נפח מנוע וספורט, גברים כמובן לא מרכלים אף פעם), עד שהשעה נהייתה מאוחרת בשבילנו והתחלנו להתקפל. עשינו את ההצגה הידועה של "הפעם עלי", כאילו אף אחד לא זוכר בדיוק תור מי לשלם וכמה, והתכוננו לצאת לרחוב.

הבר שישבנו בו היה על התפר בין יפו לתל אביב, באזור שוק הפשפשים. אזור שביום מפורסם בעיקר בזכות האפשרות לרכוש בו כל מוצר בטווח שבין מסננת יד שמינית עם נגיעות חלודה בעשרה שקלים לבין כוננית עץ מקורית מימי הטורקים במחיר של כליה - ובלילה הופך למתחם בילויים שוקק.

ואני כותב את זה אף שאין מילה ששנואה עלי יותר מ"מתחם", שמשמעותה "אוסף של עסקים שאין ביניהם קשר, אבל הגדרה משותפת תאפשר להם להעלות מחיר ב־20 אחוזים, אז נלך על זה".

בזמן שהלכנו להנאתנו ברחוב החשוך והקריר, שהיה עמוס יחסית לשעה, נשמע לפתע פיצוץ אדיר שהחריד את השלווה. או כמו שאומרים עדי ראייה בחדשות: "פתאום שמעתי בום". בתוך דקות, הרחוב התרוקן מבליינים, ואנחנו מיהרנו להתקדם עם הזרם האנושי בלי שהיעד יהיה ממש ברור.

המחשבה הראשונית היתה לתפוס מחסה, אבל ממה? "פיגוע" היתה המילה שחזרה מכל כיוון.

עצרנו לשנייה, וכשהבנו ששום דבר לא קורה המשכנו בהליכה מהירה לכיוון החניון, עם עוד בליינים שיצרו יחד איתנו מתחם בהלה מגובש. כמנהג המקום, בשיחה בין כל הצועדים בדרך, כבר עסקנו בניתוח פרטי האירוע. למה דווקא עכשיו? חמאס רוצה להראות לפת"ח שהוא פעיל. למה פיצוץ? זה מעיד על תחכום, כדי שיבינו שזה ארגון ולא מפגע בודד. ולמה ביפו? בכל זאת, כבר זרקו פה אבנים בעבר, בטוח היה להם איזה סיוע מבפנים.

עד שהגענו לאוטו כבר היה לנו הסבר מלא ומפורט על הפיגוע שהיינו עדים לו, וזה היה בדיוק הרגע שבו הגיע למכשירי הסלולר עדכון חדשות. כזה שנשלח בימינו לכל מי שהוריד איזו אפליקציית חדשות, ומאז חש עצמו אהוד יערי. "פיצוץ בבניין ביפו, הרקע ככל הנראה פלילי".

לרגע השתררה מבוכה, אבל רק לרגע. "פלילי", אמר מישהו. "כן, טוב, זה קורה הרבה באזור הזה", ושוב השיחה התגלגלה מעצמה: למה עכשיו? טוב, הרי רק אתמול עצרו איזה ראש ארגון פשע, הם רצו להראות למשטרה שהם פעילים. למה פיצוץ? כדי שיבינו שזה ארגון פשע רציני, ולא איזה עבריין צעצוע. ולמה ביפו? נו בחייך, העיר הזו מלאה בפשע, לא ראיתם "עג'מי"? הכל פה כנופיות.

והנה, לפני שהספקנו לשלם על החניון סכום שהוא פיגוע פלילי בפני עצמו ולהתפזר בחזרה לבתים, כבר סיימנו גם את התחקיר וגם את הגשת הממצאים, וגיבשנו מסקנה חדה וחותכת בעניין אוזלת היד המשטרתית מול ארגוני הפשיעה שהשתלטו על כל חלקה טובה במדינה. כמו, למשל, יפו הרומנטית ש"הפכו אותה לשיקגו".

והנה, עוד זה מדבר וזה מצפצף, ורגע לפני שוועדת החקירה הלא ממלכתית שלנו מתפזרת עד למפגש הבא, הסלולרים שוב התעקשו לבלבל אותנו עם העדכונים שלהם: "סיבת הפיצוץ ביפו - ככל הנראה דליפת גז בגלל רשלנות".

שתיקת המבוכה נמשכה הפעם קצת יותר, אבל כדרכם של ישראלים, לא הצלחנו לשתוק לאורך זמן.

"תאמין לי, מדינה של חאפרים", אמר אחד בפסקנות. "כן, בחייך, חסר רשלנים? רק השבוע גיליתי שהשיפוצניק שלי שם לי קלקר במקום גבס", סייע השני. והשלישי מיהר לחתוך: "יאללה, בואו נצא מהחניון הזה, לפני שגם הוא יקרוס לאיזה בולען", וכולם צחקו ומיהרו לרכבים.

בדרך הביתה שמעתי חדשות, והתעדכנתי שאין מה לעדכן, או בשפה הגל"צניקית- "נסיבות הפיצוץ עדיין נבדקות". חשבתי לעצמי שמצד אחד אני לגמרי מבין את השיחה המתחלפת שהתנהלה בחניון. אחרי הכל, פיגוע, חיסול וסתם חאפריות הם לגמרי אפשרויות מתקבלות על הדעת במציאות שלנו, ולא צריך להיות מהמר פרוע במיוחד כדי לשים עליהן את הז'יטון.

מצד שני, היה משהו די מגוחך במהירות שבה כל אחד מאיתנו קבע קביעות נחרצות על אירוע שאין לו באמת מושג מה התרחש בו. היה גם די מקומם לחשוב על המהירות שבה הזדרזנו לטנף על עיר שעד לפני רגע כל כך נהנינו מהבריזה ומהאווירה שלה.

עוד הספקתי לתהות אם מתישהו קפיצה למסקנות תהפוך לספורט אולימפי, מה שיהפוך אותנו סוף סוף למעצמת מדליות. אבל ההרהור נקטע באחת בגלל פקק לא צפוי, שבסיומו התגלה מחסום משטרתי ועליו שלט: "תאונה!"

"בטח צעירים שיכורים", חשבתי לעצמי, "מי עוד עושה פה תאונות באמצע הלילה?"

(איור: ערן מנדל)