הלוואי שיכולתי להגיד לכם ש"קוקו" הוא חזרה לפורמה עבור אולפני פיקסאר, אחרי שלושה סרטים שהצטיינו בבינוניות ("הדינוזאור הטוב", "מוצאים את דורי", "מכוניות 3"). הלוואי שיכולתי להגיד ש"קוקו" נוסק לגבהים של קלאסיקות כמו "צעצוע של סיפור", "רטטוי", "למעלה" ו"הקול בראש". הלוואי שיכולתי להגיד ש"קוקו" גרם לי לצחוק ולבכות ולרקוד ולשיר.
אבל אני לא יכול. למעשה, הדברים הכי טובים שאפשר להגיד על "קוקו" הם שהוא חביב ולא מעליב. מעל לממוצע כזה. אבל הוא לא העיף אותי ולא הלהיב אותי. הוא בעיקר הרגיש לי מאוד מוכר, כמו עוד מאותו דבר. זה לא דבר רע בהכרח, אך גם לא ממש חוכמה גדולה. במיוחד כשאתה פיקסאר.
במרכז הסיפור עומד ילד מקסיקני בן 12 בשם מיגל, שחולם להיות מוזיקאי, כמו הסבא רבא רבא שלו. הבעיה היחידה היא שמאז שהסבא רבא רבא לקח את הגיטרה שלו ועזב את המשפחה, לפני שנים רבות, המוזיקה הפכה לדבר אסור. למשהו עם קונוטציות שליליות ביותר. ומשפחתו של מיגל מצפה שיבין זאת ויוותר על שאיפותיו.
אבל מובן שמיגל אינו עושה זאת. בשעות הפנאי, הוא מתגנב למחבוא הסודי שלו ומתאמן בנגינה לצלילי שיריו של ארנסטו דה לה קרוז - כוכב מיתולוגי בדיוני ששחרר אינספור להיטים וכיכב במלא סרטים (בטרם נהרג בתאונה ביזארית). וכשהזדמנות להשתתף בתחרות כישרונות נפתחת בפני מיגל, הוא מחליט ללכת נגד רצונות משפחתו ולקחת אותה.
הטוויסט העלילתי הגדול הוא שהתחרות מתקיימת ב"יום המתים" - החג המקסיקני המסורתי (והעליז) שבו אנשים מתייחדים עם זיכרון אהוביהם שנפרדו מן העולם. ולאחר שמיגל מאבד את הגיטרה שלו ומנסה לגנוב את הגיטרה של דה לה קרוז המנוח מקברו המפואר, הוא מוצא עצמו לפתע מושלך אל תוך העולם הבא. איזה פחד!
מפה לשם, מיגל מסתבך באינספור הרפתקאות מסעירות, בניסיונו לחזור לעולם החיים, ובדרך הוא גם מגלה לא מעט דברים מעניינים על עצמו ועל משפחתו. The End.
אז כן, "קוקו" הוא סרט נחמד, צבעוני ואינטליגנטי. ואני מניח שגם מגיעות לו נקודות על שהוא מצליח לעסוק בנושא מבאס וטריקי כמו המוות, בלי לאבד את שמחת החיים שלו, בלי להכניס את צופיו הצעירים לדיכאון קיומי, ובלי להעליב את המקסיקנים. אך ההפתעות שלו אינן מפתיעות. השירים שלו אינם מדהימים (במיוחד כשמשווים אותם לשירים של "לשבור את הקרח" ו"מואנה", וכשמביאים בחשבון שהסרט עוסק כולו במוזיקה). הטריקים והשטיקים שלו ממוחזרים כולם מסרטים קודמים של פיקסאר, החל מ"רטטוי" (דה לה קרוז הוא סוג של גוסטו) וכלה ב"הקול בראש" (עולם המתים והעיסוק של הסרט בזיכרון יותר ממזכירים את הנעשה בראשה של ריילי).
יתר על כן, בניגוד לסרטים הטובים יותר של פיקסאר, שתמיד מקפידים שלא להגזים עם הסנטימנטליות, הפעם העניינים מתנהלים במחוזות מעט דביקים יותר. כתוצאה מכך, הסרט אינו מרוויח את הדמעות של צופיו ביושר (ה"רגע המרגש בסוף" אכן מרגש, אבל הוא יותר מכאני ופחות אפקטיבי מבדרך כלל, וצופים מנוסים יותר צפויים לראות אותו מגיע מקילומטרים).
עם זאת, הדבר שכנראה הכי ביאס אותי ב"קוקו" הוא שהגרנד פינאלה שלו מייד הקפיץ לי לראש את "לשיר" - סרט האנימציה הציני והוולגרי של אולפני אילומניישן ("המיניונים") מהשנה שעברה. למרות ש"קוקו" ללא ספק איכותי יותר, הפער בין השניים אינו עצום כפי שהייתם מצפים שיהיה. ואם הייתם זקוקים להוכחה נוספת לכך שפיקסאר ממשיכים לזייף - הנה היא לפניכם.
"קוקו" ("Coco"), במאי: לי אונקריץ'. ארה"ב 2017
yishai.kiczales@gmail.com