נשיא המדינה ראובן ריבלין: "כך נרדמתי ברגע ההצבעה הגורלית"

בכ"ט בנובמבר הייתי כמעט בן 9. קטן מכדי להבין את מלוא המשמעות של הלילה הזה, גדול מספיק כדי לדעת שמשהו מרומם רוח קורה.

פרויקט מיוחד ב"ישראל היום"- 70 לכ"ט בנבומבר:
• הזיכרון של גילה אלמגור
• הזיכרון של יהורם גאון

הייתי רוצה לספר על סף ההתרגשות שהלך ועלה בזמן שישבנו מסובים מסביב לתיבת הרדיו החומה והעצומה בבית, המשפחה והשכנים, מקשיבים בלב הולם לנשיא ברזיל ארניה מקריא את שמות המדינות בהצבעה באו"ם ואת נציגיהן עונים, זה אחר זה.

מתרגשים מה"כן" של צרפת, ארה"ב ובריה"מ. צופים מראש את ה"לא" של סוריה, איראן ומצרים ובכל זאת הכעס עולה. שומעים את ה"נמנעת" של הרפובליקה הסינית, ארגנטינה ובריטניה. מנחשים ככל שעובר הזמן. סופרים. יכולתי לתאר איך אפשר היה לחתוך בסכין את המתח. ושהשקט היה כל כך חזק ורועש, שממש אפשר היה לשמוע את הלמות הלב של המבוגרים. אבל האמת היא... שנרדמתי. הייתי ילד שובב, ימיי עברו עליי בפעילות בלתי פוסקת. העייפות הכריעה אותי בעודי בבגדיי, על הספה בסלון.

לא לזמן רב. שאגות השמחה שהרעידו את הבית והרחוב העירו אותי. הלום שינה קצרה, מתרגש ונרעד יצאתי עם כולם לרחוב וממנו לרחבת המוסדות הלאומיים. נקבצנו ובאנו כולנו, בלי תיאום, רק הלבבות ידעו למצוא אלה את אלה. הנה, יש לנו מדינה. לא היינו תמימים. רוממות הרוח לוותה בדאגה עמוקה. ידענו שמחיר הקמת המדינה עוד לפנינו. שהוא יהיה גבוה מאוד ויגבה קורבנות רבים. אחים, אבות, חברים ושכנים שיעמדו על המשמר כדי להגן עלינו וייפלו על חרבם כדי שנוכל אנחנו להמשיך לחיות.

ואכן, כבר למחרת ההחלטה נשמעו היריות ברחבי העיר. חודשיים לאחר מכן נחרדנו לפנות בוקר לשמע הפיצוץ האדיר ברחוב בן יהודה, שהדיו הגיעו לכל שכונות העיר. זמן לא רב אחר כך, התפוצצה מכונית ברחבת הסוכנות שבה קיבלנו את בשורת העצמאות.

קשה לתאר את התחושה שחווינו בימים הבאים, את הזעזוע, הכאב והעצב הנוראיים. השכול פקד משפחות ירושלמיות רבות. בד בבד לא התעמעמה בנו תחושת הגאווה. הנה אנחנו מקימים את הבית הלאומי, המדינה הריבונית שעליה חלמנו דורות רבים ושנים רבות כל כך.

מעתה והלאה אנחנו אחראים לגורלנו. המדינה היהודית והדמוקרטית תיבנה, תשגשג, תתפתח. בחלומותינו הוורודים ביותר לא דמיינו כמה עוד תשגשג, כמה דברים גדולים עוד יקרו בה.

הזמן הדחוס ההוא כמו קבע את הדרך שבה נמשיך לצעוד מאז ועד היום. הנחישות להגן על עצמנו ולקבוע בעצמנו את גורלנו. להילחם על הארץ שאליה שבנו בעזרת צבא חזק, להקים בה מוסדות מפוארים, לבנות אותה. לצד ההבנה כי חשוב לנו להיות חלק ממשפחת האומות, המשפחה שאליה התקבלנו בלילה ההוא.

70 שנה אחר כך, כבר אינני ילד. מדינת ישראל היא עובדה קיימת, ברורה, ואני עדיין מתמלא פליאה עליה ועלינו ועל מה שהשגנו בכל יום מחדש.

הביא לדפוס: יורי ילון