לא כל הסדר חוב הוא אות קלון

מגישת ההצעה: ח"כ שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני).

הצעת החוק: לפני כשבועיים הונחה על שולחן הכנסת הצעה המבקשת להטיל אות קלון על בעל שליטה בחברה שהגיעה להסדר חוב. על פי ההצעה, גוף מוסדי לא יוכל להשקיע בחברות שביצעו הסדר למשך עשר שנים. אם לבעל השליטה בחברה שביצעה הסדר יש חברות נוספות, ישועבד הדיבידנד שלהם לנושי החברה ויחול איסור על ביצוע הסדר חוב המפחית יותר מ־20% מגובה החוב המקורי ומשאיר את השליטה בחברה בידי בעל השליטה המקורי.

הנימוק: בדברי ההסבר להצעה נכתב כי "בשנים האחרונות אנו עדים לגל הולך וגובר של הסדרי חוב בין חברות הנמצאות בשליטת בעלי הון ונקלעות לקשיים לבין הנושים בעלי איגרות החוב, שרובם גופים מוסדיים. הסכמים אלה כוללים לרוב 'תספורות', שמשמעותן קיצוץ של עשרות אחוזים מהיקף החוב, אשר מתבצעות פעמים רבות כאשר חברות אחרות של בעל השליטה מתפקדות מצוין ומציגות רווחים גבוהים... הגופים המוסדיים גם הם ממשיכים להשקיע את כספי החוסכים באיגרות חוב של בעלי שליטה שלא השיבו את חובותיהם בעבר, תוך הפקרה חסרת אחריות של כספי החוסכים לידיהם של מנפיקי איגרות חוב שכבר ביצעו 'תספורות' וגרמו להפסדים כבדים בעבר, בלי שלחוסכים עצמם יש דרך אפקטיבית להשפיע על ההחלטות".

נו באמת... ההצעה מעידה על בורות ביחס לאופן שבו מתנהל שוק ההון. בדברי ההסבר נטען כי "רוב כספי הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות של תושבי ישראל מושקעים כיום באיגרות חוב של חברות מסחריות". לעומת זאת, לפי בנק ישראל, שיעור זה הוא כ־15% בלבד לעומת כ־50% המושקעים באפיקים חסרי תשואה של ממש. למנהלי ההשקעות בקרנות הפנסיה אין איפה להשקיע. אין מספיק חברות טובות פעילות בשוק ההון הישראלי.

מציאת החוק, שלי יחימוביץ' // צילום: אורן בן חקון

מדובר בבעיה של ממש. אם כספי הפנסיה שלנו לא יזכו בתשואות טובות, לא יהיה בקרנות מספיק כסף לחלק לנו כשנזדקן. ההצעה אינה מבדילה בין בעל שליטה נוכל לבין חברות שלקחו סיכונים סבירים, אך כשלו בשל תנאים אובייקטיביים של השוק. כאשר מדובר בחברה טובה שכשלה, פעמים רבות הסיכוי הטוב ביותר של הציבור לקבל את מרבית כספו בחזרה הוא באמצעות הסדר כואב. הצעת החוק מבקשת להעניש את הציבור פעם שנייה באמצעות שלילת האפשרות להשקיע בחברה כשזו תתאושש.

הקביעה מתי השקעה משרתת את טובת החוסכים היא בסמכותם של מנהלי ההשקעות, לא של חברי הכנסת. שוק הפנסיה אינו נטול כשלים. הוא מתנהל באמצעות מנהלי ההשקעות, שהאינטרס שלהם לא תמיד תואם את האינטרס של החוסכים, אבל יש עליהם אינסוף מפקחים. כשמדובר בנוכלים, בית המשפט כבר הוכיח שהוא יודע מתי להרים מסך, מתי לא לאשר הסדר ומתי להכניס את בעל השליטה לכלא. שוק ההון הישראלי היום עמוס כל כך ברגולציה עד שהחברות נוטשות את הבורסה בהמוניהן בעקבותיה - מלאנוקס, אסם, איתוראן ומיילן הן רק חלק מהרשימה. הצעת חוק שרירותית ומאיימת כל כך עלולה להבריח עוד אחרות, ואז היכן יושקעו כספי הפנסיה שלנו?

לסיכום: ככלל, עמדתנו היא מיעוט רגולציה במידת האפשר, אך אין לשלול על הסף רגולציה במקום שבו יש כשלי שוק. עם זאת, רגולציה היא כמו ניתוח לב פתוח. חותכים רק כשבטוחים שזה אכן לטובת החולה, וגם אז כדאי שהמנתח יהיה כזה שמבין במה שהוא עושה, יודע מתי להיכנס אך יודע גם מתי לצאת. הבורסה הישראלית נמצאת על שולחן הניתוחים יותר מדי זמן. הצעות חוק כאלה עלולות להיות הניתוח שממנו היא לא תתאושש.

  בכתיבת הטור השתתף שייקה כהן, 
חוקר מתנדב במכון בצדק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו