מיקי מוכתר היא אישה יפה ועדינה. לא דיווה, לא פצצת אנרגיה ששואבת את כל החמצן מסביבה, נעדרת גינונים של כוכבת ילדים במשרה מלאה. אבל כשאנחנו נפגשות בבית קפה בשעת אחר הצהריים מוקדמת, היא כבר על סף דמעות.
אגם שלה מתאוששת ממחלת חורף קלה, ומיקי בודקת את ההודעות בדאגה, מוודאת שהכל רגוע בבית. "אני אמא מאוד חרדתית. יש לי בייביסנס, אני מסתכלת שהשמיכה עולה ויורדת, ועם הרוק אני בודקת אם היא נושמת. מהמטפלת אני רוצה כל חצי שעה דיווח, מה היא אכלה, מה היא עשתה. היא בת שמונה חודשים, ועכשיו כשהיא היתה חולה לא תפקדתי. הרגשתי כאילו חתכו לי חצי מהגוף".
מבט חטוף על סיפור החיים של מוכתר (36) מגלה מהיכן נובע ים החרדות. אחיה הצעיר תום, שהיה אז בן 6 וחצי, נפטר כשהיתה נערה. זה קרה לאחר שעורק בגזע המוח שלו התפוצץ בפתאומיות במהלך השינה. לאחר האסון שהה חודש במצב של מוות קליני, עד שנקבע מותו.
ב־12 החודשים שלאחר האסון היא ואחיה אלעד (היום בן 33) ישנו על מזרנים לצד מיטת ההורים, אילנה ואבינועם, בבית המשפחה בפתח תקווה. "פחדתי ללכת לישון, היה לי פחד משינה", נזכרת מוכתר בשנה הקשה בחייה,
"אחרי שאחי נפטר קראתי המון דברים על המוח, איך התאים מחולקים, דברים כאלו. הלמידה והנבירה בנושא עוררו אצלי את החרדות. זה היה ילד שהלך לישון ולא קם, זו לא תאונה וזו לא מחלה. זה כאילו קרה לו במקום הכי בטוח בעולם, במיטה של ההורים בבית שלו, והחרדות פשוט צפו לי. לקח לי המון זמן לעכל את מה שקרה.
"כשזה קרה אני הייתי חייבת להחזיק את הבית. הוריי לא תפקדו שנה, אמא שלי לא נגעה בנו שנה. אני לקחתי את אלעד לאכול בחוץ. אני אמרתי לאמא, 'אני אוהבת אותך ויש לך את אלעד ויש לך אותי', ולאבא אמרתי, 'אני אהיה בסדר'. הייתי הבכורה, והייתי הראשונה שחזרה לשגרה. חזרתי להופיע כרקדנית בתוכנית הטלוויזיה של מיכל ינאי, הראיתי שיש אי של שפיות. לקחתי את המקום הזה, ועד היום אני הדבק בבית".
מהכאב צמחה משפחת מוכתר לחיים חדשים. "הזמן עשה את שלו. כולם הלכו לטיפול ואמא שלי לא הרימה ידיים. בגלל זה אני מעריצה אותה היום. היא עברה את מה שהיא עברה, ועוד הביאה לי שני אחים מדהימים, את רון (20) ואופיר (18). בזכותם כל הבית השתנה".
האחים החדשים הביאו אור וחיים הביתה, אבל לא השכיחו את הטראומה. "נורא פחדתי להתקרב לרון. פחדתי שיקרה לו משהו. אבא שלי הביא אותי לתינוקייה ואמר לי, 'תחזיקי אותו', ולא רציתי. פחדתי. פחדתי ממש להתקרב אליו עד שמלאה לו חצי שנה. אני זוכרת שהלכתי בלילות לבדוק אם הוא ישן ותהיתי מתי הוא יקום. אחר כך הצלחתי יותר, וחוץ מלהניק, עשיתי הכל".
מאז שהיא זוכרת את עצמה, אהבה לרקוד, לשיר ולהציג בפני קהל. אבל אחרי שסיימה את לימודיה בתיכון, התגייסה לצה"ל ושובצה דווקא לתפקיד מש"קית חינוך בגבעתי. אלה היו ימי שהיית צה"ל בלבנון, ומוכתר מספרת כי העבירה חלק ניכר מהשירות בלוויות.
"הייתי ילדה בת 18, היו לי מלא חברים בצבא והיינו בהמון לוויות שם. אלו חברים שיושבים איתך דקה לפני זה באוהל וצוחקים איתך, ואז יוצאים לפעולה ולא חוזרים. איך מתמודדים עם הדבר הזה? אני זוכרת את עצמי עומדת בלוויה של חייל מהגדוד שלי שנהרג בלבנון, ארבע שנים אחרי האסון המשפחתי שלנו, ודרך הכאב שם פתאום הבנתי מה קורה מסביבי. הכל עלה שם".
* * * *
מהבקו"ם המשיכה לבית הספר למשחק בית צבי, שאותו סיימה - בהצטיינות - כעבור שלוש שנים. עם המנהל גרי בילו היו לה יחסים טובים במיוחד.
"למזלי, אני הייתי מאלו שגרי אהב. קיבלתי תפקידים טובים משנה א', וכשעשיתי מונולוג של אנה פרנק הוא ניגש אלי ואמר לי, 'את לא צריכה לעשות אנה פרנק, את שחקנית קומית', ובסוף אותה שנה היתה תחרות מלגות ועשיתי שם קטע קומי ואנשים נורא צחקו. גרי מאוד האמין ביכולות הקומיות שלי. הוא אמר, 'שחקן קומי יכול לעשות דרמה ושחקן דרמטי לא יכול לעשות קומדיה'".
בשנים האחרונות לחייו התמודד בילו עם טענות בדבר הטרדות מיניות מצד חלק מתלמידיו, אך מוכתר זוכרת אותו באור חיובי. "בחיים לא שמעתיו עליו שום דבר כזה", היא אומרת.
לצד ההצלחה בלימודים, היא מספרת, המשיכו לצוף הפצעים מהעבר. "אלו היו שלוש שנים מאוד קשות. חוויתי שם התקף חרדה על הבמה. המון דברים שהחזקתי בפנים יצאו פתאום.
"בשנה ב' הופעתי ב'זיכרונות מברודוויי', ערב של נאמברים, ואני זוכרת בשיר של אוויטה שאני פתאום מרגישה שאין לי שרירים ברגליים. הלב שלי דפק מהר, והרגשתי שאני עומדת למות במקום. עמד לידי בחור, וביקשתי ממנו שייתן לי יד. ייחלתי לכך שהרצפה תפתח ותבלע אותי ברגע הזה. עליתי על הבמה לנאמבר שלי, עשיתי אותו ויצאתי אחריו כשאני בטוחה שהיה לי התקף לב. לא ידעתי מה זה התקף חרדה, לא ידעתי מה אמורים להרגיש".
מי שהצילה את מוכתר היתה פסיכולוגית, שלא נרתעה מהצעירה האמביציוזית והחרדה שניצבה מולה. שחקנית שרוצה לאכול את הבמה מצד אחד - ומפחדת לישון לבד מצד שני. "מאוד התביישתי בזה בהתחלה, כי מה זה אומר עלי שיש לי התקפי חרדה, משהו לא בסדר אצלי? המטפלת המדהימה שמעה את הסיפור שלי והסתכלה עלי ואמרה, 'את יודעת שאת נס?' במשפט הזה היא כבר לקחה לי 50 אחוז מהחרדה, כי היא הבינה אותי ולא שפטה אותי".
אחרי בית צבי מוכתר היתה נחושה לכבוש את עולם הילדים. היא ניגשה לאודישנים, עבדה בעבודות זמניות וחיכתה להזדמנות הגדולה. לפני כשבע שנים, אחרי שהספיקה להיכנס לנעליהם של קופיקו והכבשה שושנה ורצתה לעשות את הצעד הבא בעולם הילדים, הפכה ממיכל למיקי. לא שם במה, שם אמיתי. היא שינתה את שמה בתעודת הזהות, וכיום היא דורשת שיקראו לה רק בשם החדש. "אני לא מרשה כיום לקרוא לי מיכל. אפילו אבא שלי קוראי לי 'מיכלי, אה, מיקי'".
למה, בעצם?
"מיכל זה כזה שם שמחייב להכיל את כל העולם, ומיקי נתנה לי את האפשרות לחיות עם פחות התקפי חרדה. איתה אני יכולה להגיד כל מה שאני רוצה, היא קצת הצילה אותי. מיקי נתנה לי להיות ילדה, משהו שנלקח ממני בגיל 14 וחצי. אני לא זוכרת מי הייתי אז, זה די מחוק לי. יש המון דברים שעשיתי להם דליט. מהרגע הזה יש לי פלאשבקים, אבל אני פחות זוכרת".
בהופעה, זמן קצר לאחר התאונה. "אני מאוד מאמינה שההצגה חייבת להימשך" // צילום: לירון מולדובן
הילדים קיבלו את מיקי באהבה: טום בוי שובבה עם קול ייחודי, שבצלמה נבראו בובות, תחפושות, משחקים ומה לא. מיקי הפכה למותג שצמח מדי.וי.די. בתוך זמן קצר מהרגע שהופיעה לראשונה בחולצת הפסים ובאוברול הצבעוני, כבר פתחה קופות ורצה עם ההצגה "מיקי", אשר הולידה את "מיקי בפארק השעשועים" ואת "מיקי בספארי". הרעיון מאחורי המותג, פיתוח מקבילה נשית ליובל המבולבל, הוליד דמות שפונה לילדים בגובה העיניים ומסייעת להם לדבר על רגשות.
בחנוכה הקרוב היא תפוצץ את האולמות עם "עליסה בארץ הפלאות", לצד אלי יצפאן ולינור אברג'יל, ובמקביל היא מתחזקת את הסדרה "המסעדה של מיקי" (בלוויין) ומופע מצליח בשם זהה.
כשאת מביטה מסביבך, התחרות קשה. כל אחת רוצה להיות כוכבת ילדים.
"כולם רוצים, זה נכון. כל עוד התחרות היא קנאת סופרים, זה סבבה. תחרות זה דבר בריא, זה גורם לך לקום ולעשות, ובשורה תחתונה הילדים לא משקרים. הם מצביעים ברגליים. כשאת באה לאולם והאולם מלא ואנשים קנו כרטיסים ממיטב כספם, זה מדבר".
ויש מקום לכולן?
"יש תחרות, אבל אני טוענת שאם אני מופיעה בחיפה אני לא יכולה להופיע בו בזמן גם בבאר שבע, אז רינת (גבאי; ש"ז) תופיע בבאר שבע. היא זמרת מאוד מוכשרת, אי אפשר לקחת לה את זה, ואני מקווה שהיא תגשים את החלום שלה לפרוץ בעולם המבוגרים".
לך לא מדגדג לפרוץ לעולם הזה?
"לא. הציעו לי תפקיד ראשי בהבימה, עם תזמורת, שחקנים, משהו מטורף, וזה לא התאים ללוח הזמנים של ההצגות של מיקי. אם הייתי רוצה, הייתי הופכת עולמות כדי שזה יתאים. הילדה הזאת, מיקי, יש לה עוד הרבה מה לתת, קילומטראז' לעשות. ללמד ילד שזה בסדר לפחד זה חשוב לי".
ב"עליסה בארץ הפלאות". "כולם רוצים להיות כוכבי ילדים, זה נכון. כל עוד התחרות היא קנאת סופרים, זה סבבה"
כמקובל בז'אנר, היא מנהלת זוגיות יציבה עם המנהל האישי שלה ואבי בתה - אריק עורי (51). "הוא העוגן בחיים שלי. אנחנו מכירים כבר שמונה שנים, והקשר שלנו התחיל מחברות טובה, לא היה שום דבר בכלל בתחום הרומנטי. הוא מבוגר ממני ב־15 שנה, אבל מרגיש לי בן 18 כי הוא שובבניק כזה.
"מהצד המקצועי שלו, אריק הוא שועל ותיק ואמיץ שעשה הרבה דברים. הוא הפיק את 'הופה היי' ו'טיפ וטף' וגילה את יובל המבולבל. הוא רואה את הבמה כקודש, כמוני, והוא מתייחס לכל הצגה שלי כאילו אני עולה בהבימה עכשיו. אני מעריצה אותו".
עם התאומות שלו, ליהי וטל בנות ה־16, מיקי מקיימת קשר הדוק. "היינו עכשיו במדריד ביחד. הן קשורות מאוד לאגם, עושות קצת בייביסיטר מאחורי הקלעים אם הן באות איתי להצגה. הן ילדות טובות, וכרגע לא נראה שהן בעניין של התעשייה. טל רוצה להיות רופאה, וליהי מאוד אוהבת אופנה".
לפני חמש שנים התחוור למיקי שהשם החדש לא בהכרח מביא איתו מזל חדש. ב־2012 גילתה מוכתר שהיא סובלת מגידול סרטני אלים במיתרי הקול. בסמוך ליום הולדתה ה־32 עברה ניתוח להסרת בלוטת התריס, מגובה בצוות טלוויזיה שתיעד את ההליך עבור אחת ממהדורות החדשות.
לאחר הניתוח עברה מסכת ייסורים שכללה בצקות במיתרי הקול, קבלת סטרואידים, נשירת גבות ובמקרה שלה - גם זעם יוקד של טוקבקיסטים וביקורת על החשיפה, שהפכה בהמשך לחיבוק חם כשהתאוששה וחזרה לבמות. הקול המיוחד שלה, לאושרה הרב, לא נפגע.
על הגידול את חושבת, זה מטריד אותך?
"לא, אם אני אחשוב על זה אני אשתגע. אני במעקב. אם כואב לי הגרון אז ישר כל הגוף מתגייס. 'מה עושים, בואי נלך לבדוק'. אבל במהלך היום הדבר היחיד שמעניין אותי זה אגם. אני כבר לא נחשבת, רק חושבת אם אחלה מה אגם תעשה? אני חייבת להיות בריאה בשבילה. אני לא נותנת למחשבות על מחלות לנהל אותי, אני לא חיה ככה. אם אתעסק בזה, זה יהיה נורא".
בד בבד עם גילוי המחלה, התגרשו הוריה ("חבל שלא קודם", היא פוסקת), אבל נותרו בקשר הדוק, כולל מגורים בשכנות בכפר גנים וארוחות משותפות בחגים ובאירועים משפחתיים.
"כשיודעים איך לעשות את זה, אין משקעים", מכריזה מוכתר, "מיכל ינאי אמרה פעם, כשאת מתחתנת את צריכה לדעת ממי את מתגרשת. היא עברה לא מעט ונחתה על שתי הרגליים האחוריות והמשיכה הלאה, אני מעריכה אנשים שהם כאלה. אמא שלי היא אישה שאני סוגדת לה. יש לה בן זוג כבר שנתיים, והיא סבתא הכי טובה שיש. אנחנו משפחה מאוד מאוחדת, אנחנו רוצים את הקרבה אחד של השני, וכך אני אעשה שיהיה גם במשפחה שלי".
* * * *
בינתיים, היחידה המשפחתית המצומצמת שלה מורכבת כמשולש שווה שוקיים, שבקודקודו מושלת בחיוך רחב וזוהר תינוקת אחת. "התלבטנו לגבי השם, הסתכלנו עליה בבית החולים וניסינו עליה שמות עד שהגיע אגם, שזה שם ששנינו מאוד אהבנו. אגם זה 'אריק גם מיקי' או 'אהבה גדולה מאוד' - וזו באמת ילדה של אהבה, שנולדה מהרבה אהבה בין שני אנשים".
ואת בוערת מרוב אהבה כלפיה.
"אגם היא ילדה שחיכיתי לה 36 שנים. זה מטורף. חשבתי שאהיה אמא בגיל 20. הייתי בזוגיות בבית צבי והייתי בטוחה שאני אהיה מהזוגיות הזו אמא, וגם אחר כך כל הזמן כמעט הייתי אמא, ולא הייתי. היום אני מאוד שמחה שזה לא קרה קודם, גם בגלל הבחירה בבני הזוג שלא התאימו לי וגם בגלל שסביר להניח שהייתי זורקת את הילדה איפשהו, ולא נמצאת איתה כמו שאני היום. בימי שישי אני לא שולחת אותה למשפחתון, זה הזמן שלי איתה. אני רק רוצה להיות איתה, כל הזמן".
מוכתר מודה שלא קל לשלב בין האימהות החרדתית שלה לבין קריירה תובענית, ובכל זאת נדמה שהיא מצאה את הנוסחה. "אני יותר חרדתית כשאני לא רואה אותה. כשאני עובדת אני לוקחת אותה איתנו המון, כמה שרק אפשר. אני אמא מאפשרת בסך הכל. אני לא רוצה להראות לה את ההיסטריה או לשמור עליה בצמר גפן. אם היא יורדת ממשטח הפעילות ועוברת לרצפה אני מאפשרת לה. ואריק, כמה שזו הפעם השלישית שלו, הוא היסטרי".
אני מכירה אותך כמה שנים, היית הרבה יותר נסערת. האימהות שינתה אותך.
"כן, עברתי שינוי. פעם, בחזרות כמו שאני עוברת עכשיו לחנוכה, אם אריק היה אומר לי שלא תהיה התלבושת שרציתי, זה היה סוף העולם מבחינתי. עכשיו אני מבינה שחשוב שהילדה תהיה בריאה ושהתא שלנו יהיה שמח ואוהב. שום דבר זה לא סוף העולם".
מה את עושה איתה הכי הרבה?
"אני מקריאה לה סיפורים, אני עושה לה תיאטרון בובות ואני שרה לה כל שיר אפשרי. המשפט הראשון שהיא תגיד לי זה, 'די, יא חופרת!'. אני אומרת לה, 'אמא תביא לך את השמש בלילה ואת הירח בבוקר'. אין דבר שלא אעשה עבורה. אני יכולה לשכב לידה במיטה ולומר לה, 'תודה שאת שלי, תודה שבחרת בי להיות אמא שלך'. אני לא קולטת שהיא הבת שלי".
כן, תסביך הילד הראשון. מה עם אחות או אח?
"הלוואי, אמן. הלוואי. אני רוצה עוד ילד. אריק די זורם איתי. אם זה יקרה זה יקרה. אני מאוד רוצה גם בשביל אגם וגם בשבילי. אני לא רוצה שהיא תגדל לבד. זה כיף שיש אחים ומשפחה גדולה. אם אלוהים נותן לי עוד בת כזאת אני קונה, ואם אלוהים ייתן לי בן אני אשמח מאוד כי תמיד רציתי בן. גדלתי בבית כזה גברי, אני רגילה לבנים ואני מתחברת לצד הזה מאוד. אני קצת טום בוי בעצמי".
את מתמודדת עם הבכי שלה או מתרסקת?
"כשתום נפטר אמרו לי, 'אל תבכי, אין לך מה לפחד', וזה לא נכון. כשאגם בוכה אני אומרת לה, 'את צודקת, זה מאוד לא כיף להרגיש ככה'. אני לא מנסה להשתיק אותה. הגעתי לזה דרך מה שחוויתי. כל מה שעברתי גרם לי לראות את האחר, וזה הפך אותי להיות רגישה יותר ולהבין יותר ילדים. כשאני רואה ילד שמח, ובסוף ההופעות שלי כולם קופצים גבוה לשמיים, אני אומרת לעצמי 'עכשיו אני יכולה למות בשקט'. לראות ילדים שמחים ושרים זה מיליון דולר בשבילי".
* * * *
את המבחן המשפחתי האחרון זימן לה הגורל ביולי האחרון. בדרכה להופעה באשדוד התבשרה מיקי על מותם בתאונת דרכים של בן דודה אלון מוכתר ושניים מילדיו - יואל ואלה.
"משה, אביו של אלון, כתב בווטסאפ המשפחתי שקרה משהו ושנתפלל", היא משחזרת את הרגעים האיומים שבהם נודע לה על התאונה הקטלנית בכביש 70, בקטע שבין מושב עבדון ליישוב מנות בגליל המערבי, שהתרחשה כאשר משאית שהגיעה מהכיוון הנגדי פגעה ברכב המשפחה.
"כשהגעתי לאשדוד כבר שמעתי שהילד הקטן נהרג בתאונה, ואני שומעת במבזק שאלון נהרג, ואני יודעת שיש עוד ילדה במצב קשה. אני לא יודעת איך עשיתי את ההופעה ההיא. הייתי בסוג של נתק, על אוטומט".
איך עשית את זה?
"אני מאוד מאמינה שההצגה חייבת להימשך, ככה אני רואה את החיים ואת הבמה, שזה קודש הקודשים בעיניי. מבחינתי, רק אם אני אהיה בניתוח לב פתוח, תתבטל הצגה. אבל זה היה רגע נורא. כשירדתי מהבמה התקשרתי לאבא שלי, והכי היה לי קשה לשמוע ואחר כך לראות את הוריי בוכים שוב. אחרי זה דיברתי עם דוד שלי, שאני קרובה אליו, ושמעתי אותו בוכה. הוא היה קרוב לתום, וחזר בתשובה אחרי מותו של תום. הכל הזכיר לנו את המוות ההוא".
אלון מוכתר הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים נוספים. "הוא היה הילדוּת שלי", היא אומרת, "ואני לא מאחלת לשונא הכי גדול שלי לעבור את מה שאשתו עוברת. המשפחה הזו אף פעם לא תהיה אותו דבר, וכולם ראו את התאונה".
דודהּ של מיקי, משה, נוהג לקחת בכל שנה את ילדיו ונכדיו לטיול. גם השנה הם נסעו לצפון בשיירת כלי רכב, וכולם היו עדים לתאונה המחרידה. "אני חושבת על הילדים שנשארו, שראו את הזוועה הזו. אני חושבת על יונתן, בן 15, שאומרים לו להיות חזק, ובא לי להרוג את מי שאומר לו את זה".
למה זה כל כך מכעיס אותך?
"הוא לא צריך להיות חזק, הוא ילד שאיבד את אביו ואת אחיו ואחותו. הוא לא צריך להיות אף אחד, אלא להיות מי שהוא. אני כועסת, כי לילד הזה תהיה הצריבה הזו לכל החיים. כשאני הולכת לבקר ילדים חולים, אני מסתכלת על האחים האלו שלידם - כי לא רואים אותם. לא עוצרים להביט באחים, והילד סופג כל כך הרבה, והוא צריך לקחת אחריות כבדה. כי אמא זו אמא, ואבא זה אבא, ולאחים אומרים אחרי אסון שהם צריכים להיות חזקים עכשיו".
לפני כשבוע השתתפה בטקס הכנסת ספר תורה לזכרם של בני המשפחה בכפר אדומים. היא מתכננת להופיע במקום בקיץ הבא, להחזיר מעט שמחה למקום קטן שספג מכה אנושה וכואבת.
איך את קמה מעוד אסון כזה?
"אני מפוצצת באהבה לאנשים שסובבים אותי, למי שאני ולמה שאני עושה, ואני משתדלת לא לחשוב בצורה פסימית. החיים מלאים. אני מאמינה שדווקא בגלל מה שעברתי יש לי יותר כוח".
ועדיין, אנחנו פה עכשיו, ואת בוכה.
"כי זאת אני. הייתי רוצה להיות פחות חרדתית. חרדת הנטישה שלי מאוד פעילה וקיימת. כל שינוי מלחיץ אותי, כל פרידה מאוד קשה לי. כשנגמרת הפקה, קשה לי. אני לא טובה בזה. והחרדות, חרף זה שאני בטיפול, זה קיים. הלוואי שהייתי פחות חרדתית.
"יחד עם זה, לא הייתי היום מי שאני ולא הייתי מגיעה למה שאני היום אם לא הייתי עוברת מה שעברתי. לפעמים הייתי חושבת שאם תום היה חי, אחיי הצעירים לא היו נולדים כי אמא שלי לא רצתה עוד ילדים. אז רון ואופיר, שנולדו אחרי האסון, לא היו באים לחיים. יכול להיות שגם הוריי לא היו מתגרשים. הכל היה אחרת. בסוף, אנחנו מתכננים תוכניות, ומישהו יושב למעלה ומסתלבט עלינו".
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו