לצד המתיחות בגבולות, עסק השבוע צה"ל בעיקר בעצמו, או ליתר דיוק - במפקדיו. סבב המינויים הגדול שעליו הכריזו הרמטכ"ל ושר הביטחון השלים כמעט לחלוטין את הפסיפס של המטה הכללי, שיידרש בשנים הקרובות לתת מענה לאתגרים באזור.
כדרכם של מינויים, ההחלטות לא עברו בשקט. הן כללו לא מעט מאוכזבים ולא מעט ביקורת. חלקה פרסונלית - על הרמטכ"ל ועל כמה מהקצינים שמונו, וחלקה מקצועית - על מידת התאמתם של קצינים לתפקיד הספציפי שאליו הם מונו. הביקורת היחידה שלא נשמעה היא על התהליך שבו מונו האנשים שמחזיקים באחוז ניכר מהאחריות לביטחוננו.
ייאמר מייד: התהליך שמנהל הרמטכ"ל איזנקוט מאז נכנס לתפקידו הוא טוב בהרבה מזה שניהלו קודמיו. בעבר נסגרו הדברים בארבע עיניים בין שר הביטחון לרמטכ"ל; איש לא ידע איזה סחר־מכר הם עשו, ומדוע מונה קצין כזה או אחר.
איזנקוט מתנהל אחרת. קודם כל בהתעקשותו שדברים לא ייסגרו ברגע האחרון אלא שנה מראש, כלומר שכל המינויים שנסגרו השבוע ייכנסו לתוקף במהלך 2018 - מספיק זמן כדי לתכנן, להיערך ולעשות החלפת תפקידים מסודרת.
הרמטכ"ל גם הקפיד להתייעץ. ראשי אמ"ן בעבר, כמו עמוס ידלין ואביב כוכבי (הסגן המכהן), נשאלו לגבי המועמדים לראשות אמ"ן כעת. כל האלופים המכהנים התבקשו לתת חוות דעת לגבי תתי־
האלופים המיועדים לקידום. לכאורה, תהליך סדור; בפועל - קופסה סגורה, משום שאיש אינו יודע איך השפיעו ההתייעצויות על התוצאה הסופית.
הרבה נכתב ונאמר לאורך השנים על מינויי האלופים בצה"ל. גם מבקר המדינה התייחס לכך בדו"חות שלו. עיקר הביקורת נגעה לכך שבעוד תהליך מינוי הקצינים והמפקדים בצה"ל עד דרגת תא"ל (כולל) הוא סדור וברור - וכולל פרמטרים מקצועיים וסוציולוגיים מבוססי מדדים - כאשר מגיעים למינוי האלופים העניין הופך לפרסונלי. לאיש אין מושג מה קורה בין שר הביטחון לרמטכ"ל או למה נבחר או נפסל קצין כזה או אחר.
שלושה יתמודדו על תפקיד סגנו, במידה ויהיה הרמטכ"ל. האלוף אביב כוכבי // צילום: יהודה פרץ
גרוע מכך - בעוד הרמטכ"ל מכיר את הקצינים, עובד איתם, מפקד עליהם, היכרותו של שר הביטחון (בוודאי הנוכחי) איתם היא קטנה מאוד. מאיפה הוא באמת יודע מי מהם מתאים להיות ראש אגף התקשוב או ראש אגף המבצעים, ועל סמך מה הוא מבסס את העדפותיו? הדברים, אגב, נכונים גם לראש הממשלה, שמאשר מינויים של ראשי אגפים במוסד ובשב"כ על פי המלצת ראשיהם, לעיתים בלי שהוא מכיר כלל את האנשים שעל המינוי שלהם הוא חתום.
גם שרי ביטחון שכן הכירו את הצבא ואת מפקדיו לא היו טובים יותר ברובם. הם ניהלו לעיתים פנקסנות שנגררה מתקופתם במדים, קידמו מקורבים ודחקו יריבים. לא פעם מונו קצינים על סמך נאמנותם, ולא בגלל התאמתם לתפקיד. זה רע לא רק משום שמדובר בביטחון נטו, אלא כי כל המעורבים בתהליך - הממנים והממונים - הם עובדי ציבור שחיים מהקופה הציבורית וחייבים בדין וחשבון על מעשיהם.
ההמלצה לא התקבלה
ליברמן ואיזנקוט הקפידו לשדר השבוע שהמינויים בוצעו בהסכמה. זה מובן - כי בשורה התחתונה, בהיעדר הסכמה לא היו מינויים - אבל לא ממש מדויק. לפחות בנוגע למינוי אחד, זה של ראש אמ"ן, סירב שר הביטחון לאשר את מועמדו של הרמטכ"ל, מה שהוביל למינויו של קצין אחר.
איזנקוט הביא לדיון על ראשות אמ"ן שני שמות: מפקד הגיס אלוף תמיר היימן, ואלוף פיקוד המרכז רוני נומה. הרמטכ"ל אמר ששניהם מתאימים, והמליץ על נומה. ליברמן לא אישר, ובסופו של דיון נבחר היימן. נומה נפגע, ובצדק; קשה לחלוק על מידת התאמתו לתפקיד, על יושרתו, על זקיפות הקומה האישית והמקצועית שגילה בשנים האחרונות כאשר היה שותף מרכזי לבלימת טרור הבודדים ולמניעת התפרצותם של גלי טרור חדשים.
נומה משלם את המחיר משום שהוא נתפס בעיני המתנחלים כ"שמאלני". בדיוק כמו קודמו, האלוף ניצן אלון, ששר הביטחון הקודם יעלון מנע בסיבוב הקודם את מינויו המתבקש לראשות אמ"ן על רקע פעילות שיוחסה לאשתו. זה רע, ולא רק משום שאלון ונומה הם קצינים מקצועיים והגונים שהיו יכולים להיות ראשי אמ"ן מצוינים; זה רע משום שהפוליטיקה נכנסת לצה"ל בדלת הראשית, ותוצאתה ההרסנית תהיה שקצינים לא יפעלו עניינית אלא כדי לרצות סקטור כזה או אחר.
היימן כמובן אינו קשור לכל אלה. ייתכן שהוא יהיה ראש אמ"ן מצוין, אם כי מדובר בתפקיד מסדר גודל שלא מוכר לו. הוא נבון וסקרן - שתי תכונות קריטיות לאיש מודיעין - ובשנים האחרונות גם גילה עצמאות מחשבתית, שתיבחן שוב: יש הבדל תהומי בין לומר את דעתך בדיון פנימי בצבא, לבין לומר אותה בקבינט - בידיעה שהיא תרגיז חלק מהשרים.
הביקורת שנשמעה על כך שהיימן מונה משום קרבתו לרמטכ"ל אינה רלוונטית. בארגון צפוף כמו צה"ל תמיד היו מקורבים, ואיזנקוט הוא מאחרוני המקרבים - יעיד על כך המספר הזעום של יוצאי גולני בצמרת (ומספרם הגבוה בין אלה שנפלטו על רקע מעשים לא ראויים). גם הביקורת על ניסיונו המבצעי הדל, יחסית, של היימן, אינה רלוונטית לראשות אמ"ן; היא עמדה על הפרק כאשר נשקלה בשנה שעברה האפשרות למנותו כאלוף פיקוד הצפון.
כווייה אחת יותר מדי?
כן ראוי לתהות לגבי חלקים אחרים בפסיפס המטכ"לי. אהרון חליוה, למשל, היה אמור להיות פוטנציאל לרמטכ"ל ה־23, כלומר לזה שימונה אחרי יורשו של איזנקוט. חליוה היה עתיד להתמודד אז מול האלופים אייל זמיר והרצי הלוי, שיעבירו ביניהם בשנה הבאה את פיקוד הדרום. מינויו כעת של חליוה לאגף המבצעים - תפקיד מטה שני ברצף - תפגום במסלול שלו בהמשך, משום שעליו לעבור בפיקוד מרחבי קודם שיוכל להתמודד על הרמטכ"לות.
בהנחה (סבירה) שהרמטכ"ל הבא יהיה כוכבי, שלושה יתמודדו על תפקיד סגנו: אלון, נומה וזמיר. הסיכויים נוטים בבירור לטובת זמיר, שזוכה גם לתמיכה מובהקת מצידו של רה"מ, שזמיר היה מזכירו הצבאי.
אם אמנם כך יהיה, צפויים אלון ונומה לעזוב את הצבא. איזנקוט וכוכבי אמנם ינסו לשכנע את נומה להיות מפקד זרוע היבשה ולהתמודד על הסגנות בהמשך, אבל כיוון שגם בתפקיד זה יש לשר הביטחון משקל עודף בהחלטה - קטן הסיכוי שמי שנכווה מפוליטיקאים פעם אחת, יסמוך עליהם פעם נוספת.
העזיבה הצפויה של נומה ואלון תהיה הפסד כפול לצבא, משום מקצועיותם ודעתנותם. על הרמטכ"ל - הנוכחי והבא - לכסות על הפער הזה, ובעיקר לוודא שצה"ל יישאר ענייני ונקי, בעיקר מפוליטיקה. שיקוף של תהליך מינוי האלופים יסייע בכך מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו