"אני סולדת ממנו מכיוון שהוא לא אוהב אנשים. הוא בז לנו. הוא רואה בנו אמצעי להשיג מטרותיו, אמצעי להשגת עוצמה אישית ושמירה עליה, לא יותר. בהתאם לכך, הוא מאמין שהוא רשאי לעשות בנו כרצונו, לשחק בנו כראות עיניו, לחסל אותנו כראות עיניו. אנחנו - מי אנחנו בכלל? אבל הוא, שהמזל איפשר לו לטפס אל ראש הערימה, הוא היום צאר ואלוהים".
לא, אין מדובר בפסקה הלקוחה מביוגרפיה של ג'וזף ויסריונוביץ' סטלין, אלא קווים לדמותו של הנשיא לשעבר של רוסיה וראש הממשלה בהווה, ולדימיר פוטין. על החתום - אנה פוליטקובסקיה. אותה עיתונאית מפורסמת ואמיצה, ששילמה בחייה על תחקיריה. בספרה "רוסיה של פוטין" היא מגיעה למסקנה כי רוסיה של פוטין היא העתק של רוסיה של סטלין ואפילו גרועה ממנה.
במהלך קריאה של הפרקים (צ'צ'ניה, הצבא הרוסי, מינויים בצמרת) נראה סטלין כאילו היה באמת "שמש העמים" לעומת אחד מ"צאצאיו". ואולי בהשוואה בין המנהיגים פוליטקובסקיה הגזימה? מותר לענות בחיוב מבלי לפגוע בכבודה ובזכרה. אבל מה בנוגע לאותם סיפורי זוועה שהיא מתארת, כמו צעירים רוסים הנשלחים על ידי הוריהם לצבא, לשרת את המולדת, ומוצאים עצמם פתאום בגיהינום עד שהמוות משחרר אותם מייסוריהם?
"רוסיה של פוטין" הוא לא רק ספר, אלא גם מסמך קשה וברוטלי. "איך זה שאני עדיין בחיים? תהתה פוליטקובסקיה בראיון. "אם לדבר על זה ברצינות, זה באמת נס".
אבל מי שמחפש ניסים רצוי שלא יחפשם בספרה של פוליטקובסקיה. כאן השורות טרגיות בדיוק כמו סוף חייה, ב-7 באוקטובר 2006, ביום הולדתו ה-54 של פוטין, התגלתה גופתה במעלית הבניין שבו התגוררה. היא נורתה ארבע פעמים מטווח אפס. הכדור האחרון היה בראש, אבל זה לא היה באמת האחרון. ספרה, שיצא לאחר מותה, רמז על כדורים נוספים בקנה.
סטניסלב מרקולוב (34), עורך דין רוסי שהתמחה בנושא זכויות אדם (כמו פוליטקובסקיה), נרצח בלב מוסקבה בחודש שעבר. איתו נורתה אנסטסיה באבורובה (25), עיתונאית שעבדה ב"נובאיה גזטה" (כמו המחברת), כתב עת שחקר את הצדדים האפלים של המלחמה בצ'צ'ניה. עומר איסראילוב, צ'צ'ני שהאשים את נשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב, תומך פוטין, במעשי זוועה בשטחו, נורה למוות בחודש שעבר בווינה. צירוף מקרים או הוכחה לאמינות הספר-
ביוני 2007 נערך בגרמניה מפגש ה-G8. לקבוצת מנהיגי המדינות המתועשות הצטרף חודש קודם לכן הנשיא סרקוזי. פרשת הירצחה של פוליטקובסקיה עלתה לא פעם במערכת הבחירות הצרפתית. סרקוזי התחייב להעלות את הנושא בפגישתו עם פוטין, אך הוא יצא נפעם מהפגישה עם מהמנהיג, בדיוק כמו קודמו שיראק. בא לדבר גם על פוליטקובסקיה ויצא נרגש מהמנהיג הרוסי. לפוטין יש מועדון מעריצים.
"באירקוצק שבלב סיביר, אדם זקן נמצא כשהוא שרוע על הרצפה בדירתו קפוא למוות. הוא היה בן למעלה מ-80, גמלאי רגיל. אחד מאלה ששירותי החירום מסרבים להגיע אליהם מכיוון שהם פשוט זקנים מדי... האזרח הקשיש הזה שלחם במלחמת העולם השנייה והיה בין אלה ששיחררו את העולם מן הנאציזם, התגורר לבד עם המדליות ועם הקצבה הממשלתית שלו. הוא היה אחד מאלה שהנשיא פוטין נוהג לשלוח להם איגרת ברכה ב-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. הזקנים שלנו... מתרגשים עד דמעות למקרא אותם המכתבים... הלוחם בעבר קפא למוות על הרצפה מכיוון שדירתו לא היתה מוסקת".
חייו ומותו של איוונוב הם הגדולה והטרגדיה של אמא רוסיה. חייה ומותה של פוליטקובסקיה הם הגדולה והטרגדיה של מקצוע העיתונות בארצה.
רוסיה של פוטין / אנה פוליטקובסקיה
מרוסית: אראלה טלנברג-לרר; אחרית דבר: ניצן הורוביץ; כתר, 318 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו