הכוננות שהוכרזה בעוטף עזה בעקבות איתור המנהרה ההתקפית של הג'יהאד האסלאמי ופיצוצה על האנשים ששהו בה, ירדה השבוע במידת מה. ככל שנקפו הימים, הותר במעט הרסן הביטחוני: ביום שני אישר צה"ל לחדש את עבודות ההקמה של קיר המגן על גבול הרצועה, ובהמשך ניתנו גם אישורים לחקלאים לעבד את האדמות באזורים מסוימים.
ועדיין, הנחת העבודה נותרה כשהיתה - התגובה תגיע. הג'יהאד האסלאמי ספג מכה קשה, מבצעית ותדמיתית. לא רק אובדן הנכס של מנהרה שנחפרה במשך תקופה ארוכה, אלא גם הפגיעה באנשיו - ובהם מפקדים בכירים - והעובדה שישראל נטלה את גופות הכורים שנותרו בשטחה ומסרבת להחזירן לעזה. "מכה בין העיניים" הגדיר זאת גורם ביטחוני בכיר.
בהחלטה מודעת החליטה ישראל לשלוט בעוצמת המכה הזאת. צה"ל מחזיק בתמונות של המנהרה, ובתמונות של גופות הכורים שנהרגו בה. היה אפשר לעשות עליהן חגיגה תקשורתית שלמה, אבל הוחלט שלא. שר החינוך נפתלי בנט אולי לא יאהב את זה, אבל ההנחיה המדינית לצה"ל (שממנה נגזרת הפעילות המבצעית) היא למנוע הסלמה. ולכולם היה ברור שפרסום של תמונות מתריסות יעשה בדיוק את ההפך.
הג'יהאד האסלאמי אמנם הצהיר שיגיב ("אנחנו יודעים איך להחזיר את האנשים שלנו", אמר דובר הארגון, ברמז מפורש להפעלה אפשרית של מנהרה אחרת לצורכי חטיפת ישראלים ושחרור אסירים וגופות), אבל הימנעותו מכך - בניגוד למצופה מארגון קיצוני שנטל השלטון לא מונח על כתפיו - מעידה על מכלול שיקולים שנקמה היא לא המרכזי שבהם.
המצב בעזה קטסטרופלי, לא פחות. רבות דובר כבר על משבר התשתיות והאנרגיה, עם כ־3.5 שעות של חשמל זורם ביום ובעיות קשות במערכות המים והביוב. פחות דובר על המשבר הכלכלי הרחב יותר - בעיקר בשוק העבודה. נתונים שמביא משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים מלמדים ש־44 אחוזים מתושבי הרצועה מובטלים, והמשכורת הממוצעת של מי שעובד היא 60 שקלים ביום.
הנתונים האלה כלולים במאמר שפרסמו מתאם הפעולות, האלוף יואב (פולי) מרדכי, ושניים מבכירי משרדו, באתר של המכון למחקרי ביטחון לאומי. ליבו של המאמר עוסק ב"דור החדש", בני 15-30 שרואים את עצמם כחסרי אופק - אישי וקולקטיבי. לצעירים האלה רקע דומה: הם מגיעים ברובם ממחנות הפליטים, נפלטו בגיל צעיר ממערכות החינוך, ורובם מדווחים על דלות חמורה ועל קשר רופף עם בני משפחתם. חלקם אף מוכנים להסתכן בחציית הגדר לישראל, בשביל הסיכוי לחיים חדשים: "עדותם של אותם צעירים מעלה שהם מעדיפים ישיבה בכלא בישראל - המלווה בארוחות קבועות ובמימון לבני משפחתם - על פני האבטלה ועליבות החיים ברצועה".
בני הדור הזה עשויים להתלכד בעתיד למסגרות משמעותיות, שיהיו אלימות יותר ומרוסנות פחות. מחברי המאמר קובעים שזה אמנם טרם קרה, אבל "לדור זה יש את הפוטנציאל להפוך ל'דבר הבא' ברצועה - על כל המשתמע מכך".
תמיכה בעמדת פולי
חמאס, ששולט בעזה, מבין את פוטנציאל הסכנה שגלום בצעירים המיואשים של העיר. הוא מנסה לגייסם לצידו, בין היתר דרך האשמת ישראל במצבם של התושבים בעזה. אולם מצוקתם של התושבים כה גדולה, עד שחמאס נאלץ לעשות פשרות אסטרטגיות, לא פחות, כדי לשמר את שלטונו ולצמצם את סיכויי ההפיכה־מבית.
דוגמה אחת לכך היא הריסון שחמאס כפה על הג'יהאד האסלאמי, מחשש להסלמה לא רצויה שתמיט עוד חורבן על הרצועה. דוגמה אחרת, חשובה יותר, היא שיחות הפיוס שהוא מנהל עם הרשות הפלשתינית, בתיווך מצרי. למרות התקוות, בינתיים מדובר בעיקר בהצהרות; אבו מאזן טרם העביר שקל לתשלום משכורות, להזרמת חשמל או לשיקום תשתיות, וחמאס מצידו לא מוכן אפילו לדון באפשרות שיתפרק מנשקו.
ובכל זאת - המגעים נמשכים. שרים ופקידים של הרשות הפלשתינית באים ויוצאים מהרצועה, מעברי ארז וכרם שלום הועברו לאחריותה של הרשות, שהציבה בהם את אנשיה, ובמעבר רפיח - שטרם נפתח לכניסה ויציאה סדירה של עזתים לסיני וממנה - כבר הציבו תמונות גדולות של נשיא מצרים א־סיסי ושל הנשיא הפלשתיני אבו מאזן, כדי שיהיה ברור מי בעלי הבית. חמאס ראה, ונאלץ להבליג.
השלבים הבאים אמורים להיות קריטיים יותר. אבו מאזן, למרות הלחץ המצרי, משחק עם הקלפים קרוב לחזה, ומסרב בינתיים להתחייב ללוח זמנים ברור לפעולה. גם הוא מבין שחמאס הוא הצד הלחוץ יותר כרגע. עשור אחרי שהשתלט על הרצועה, המצב הפנימי מידרדר בה מיום ליום, ולהבטחה לעתיד טוב יותר אין סימן באופק.
האלוף מרדכי ועוזריו מזהירים שהמצב הזה לא יכול להימשך זמן רב. שמתישהו עזה תתפרץ. זה יכול לקרות כתוצאה מכישלון שיחות הפיוס או כתוצאה מהסלמה ביטחונית, וההדף יכול להתפזר לכיוון ישראל או פנימה - לחמאס עצמו. כדי למנוע זאת, מנסה חמאס להביא מזור לרצועה בדמות שיפור המצב הכלכלי. מתאם הפעולות בשטחים סבור שגם לישראל יש תפקיד משמעותי בתהליך הזה, לא רק משום שהיא אינה רוצה שתתפתח בעזה קטסטרופה הומניטרית, אלא גם משום החשש ש"הדור החדש" ימונף לכדי הפיכה שתציב ברצועה גורם קיצוני יותר מחמאס.
"ההתבוננות הישראלית ברצועה ממוקדת בעת הזו במצוקתם של 2 מיליון הפלשתינים החיים באותו תא שטח צפוף, ומלווה בהבנה כי למצבם הכלכלי יש השלכות ישירות ודרמטיות על המציאות הביטחונית באזור", הם כותבים. "ככל שמצבם של תושבי עזה ילך ויחמיר, כך אנו מגבירים את הסיכוי לסבבי אלימות נוספים במרחב זה בעתיד".
מסקנתם היא שמתחייב פתרון שיביא בשורה אמיתית לתושבי עזה, מעין "תוכנית מרשל" שתכלול יוזמות והשקעות בינלאומיות שיאפשרו לחולל בה שיקום ושינוי אמיתי. לישראל משקל גדול בהיווצרותה של תוכנית כזאת, שתארך אמנם זמן רב אבל אם תיעשה נכון - תוכל להגדיל משמעותית את משקלה של הרשות הפלשתינית ברצועה על חשבון חמאס.
במערכת הביטחון יש תמיכה רחבה לעמדה שמציג המתאם. לא רק הרמטכ"ל וצמרת צה"ל תומכים בה אלא גם רבים בשב"כ ולא מעט משרי הקבינט. הסוגיה מונחת לפתחו של הדרג המדיני, שיחד עם מצרים, סעודיה, ארה"ב (והרשות הפלשתינית) יכול כעת להוביל מהלך שיעביר את הדילמה במלואה לחמאס: להיות אחראי לשיקומה של עזה, או להמשך תהליך חורבנה.
עד שזה יקרה, תישאר ישראל דרוכה. ההערכה, כאמור, היא שהג'יהאד האסלאמי מחפש נקמה - כזאת שתכאב לישראל, אבל גם שתהיה תחומה בהיקפה ולא תוביל להסלמה. כמו תמיד, זה משחק באש; השאלה היא אם הצדדים ייגררו אליו או ינקטו צעדים שיכולים למנוע אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו