"השיטה הרגילה שהפכה למקובלת בחקירות באמריקה היא לסמן מטרות, ואז לגלגל את השטיח מלמטה למעלה באמצעות הסדרי טיעון (עדי מדינה) עד שהיעדים הגבוהים בכל ארגון מופלים. זוהי שיטה מושחתת באופן עמוק, שיטה של אי־צדק... היעד העליון של הפרקליטוקרטיה הוא להדיח נשיא. מאז תחילת עידן ההפללה של חילוקי דעות פוליטיים שנכנס לאופנה בווטרגייט... היה ניסיון של הדמוקרטים להפיל את רייגן (איראן־קונטראס) ושל הרפובליקנים להפיל את קלינטון... אף אחד מהמשברים האלה לא היה אפילו קרוב להיות מספיק רציני בהשוואה לגודל המשבר שנוצר כתוצאה מניסיון הפללה פוליטי".
את הדברים האלה כתב השבוע טייקון התקשורת לשעבר קונרד בלאק. לא כל אחד אוהב את בלאק, אבל הוא יורה בלי למצמץ, וקל לתרגם את דבריו לעברית מדוברת בישראל של שנת 2017.
חקירות המשטרה בפרשת הצוללות, כפי שאפשר להבין מזימונו לחקירה של יצחק מולכו, טובלות בפוליטיזציה פנימית עד הצוואר. גם פוליטיקה ברמה הלאומית, וגם פוליטיקה מערכתית. ושוב חוזר הניגון: ראש הממשלה בראש משלחת לטקס הפתיחה של הבלפוריאדה, וזה בדיוק הזמן להנחית מהלומת יחסי ציבור בדמות זימון לחקירה של האדם המקורב ביותר אליו בתחום המדיני. 15 שעות. זה הכל? אין עוד שעות ביממה?
לפי שיטת גלגול השטיח כלפי מעלה עד לקודקוד, נראה שהפרסום על מכתב היועץ המשפטי שהבהיר לגרמנים כי אין פוליטיקאים שמעורבים בפרשת הצוללות - כלומר, שטח סטרילי מסביב לראש הממשלה נתניהו - לא התאים למובילי החקירה בפרקליטות ובמדיה החברתית.
כפי שהפגנות פתח תקווה היו מעין טבעת לחצים של אלדד יניב והפרקליטות, בסיוע בג"ץ, נגד היועץ המשפטי מנדלבליט, כך חקירת מולכו נועדה לאותה מטרה.
בסוף מאי 2016, עם השבעתו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, אמרו בכירים לשעבר במערכת הביטחון כי זו תחילת הסוף של שלטון נתניהו. זו לא היתה פרשנות, זו היתה אזהרה והצהרת כוונות. בינתיים, האסטרטגיה הפוליטית של קואליציית אנטי־נתניהו פועלת בהצלחה חלקית. אסטרטגיה מוצלחת היא כזאת שמסוגלת לייצר כמה הישגים משמעותיים, לפי דירוג.
ההישג המקסימלי הוא הפלת נתניהו. חשיבות הפלתו מבחינה מדינית ירדה קצת בגלל שקרתה תקלה, ובמקום ממשל דמוקרטי בארה"ב אנחנו חיים עם ממשל רפובליקני. ההישג השני הוא שחיקה קבועה ומתמדת של דמותו הציבורית של נתניהו.
לפי הסקרים האחרונים, כאשר מפלגות העבודה ויש עתיד זוכות יחד ל־41 מנדטים לעומת ירידה של גוש הימין עד כדי איבוד הרוב הקואליציוני, האסטרטגיה הזאת עובדת. לפחות עד יום הבחירות.
היעד השלישי הוא להביא ללחץ ציבורי כזה שגם אם הסחרור המשפטי לא יפיל את נתניהו, ראש הממשלה בעצמו יחליט לא לרוץ לקדנציה נוספת ויפרוש מהחיים הפוליטיים. כל זה אי שם בשנת 2019.
המשטרה מוכיחה את צדקת חוק הברזל של ההיסטוריון רוברט קונקווסט: כל ארגון פועל כאילו הוא מנוהל על ידי סוכני האויב.
אובר חמוצים
הליכוד ממשיך להתנהג כאילו הוא באופוזיציה למרות שכבר קשה להיזכר אם הוא עלה לשלטון ב־77' או ב־48'. אבל יש לו סיבה טובה. כי הממסד לא מאפשר לו למשול וליישם את מדיניותו, וההגמוניה של תנועת העבודה שהתגלגלה לקואליציית שמאל רחבה מעולם לא איבדה את אחיזת הצבת שלה על התחומים החשובים במדינה.
"תנועת העבודה ידעה להעניק לחברה הישראלית תבנית התפתחות מוצקה עד כדי כך שגם אחרי מפלתה בשנת 1977, לא חלו שינויים של ממש בחיי הכלכלה, התרבות והחברה בישראל. בהיסטוריה של העולם הדמוקרטי, היתה זו תופעה בלא תקדים מבחינת עומקה ורציפותה", כתב פרופ' זאב שטרנהל בספרו "בניין אומה או תיקון חברה".
היום כבר מורגשים שינויים. שטרנהל כתב את הדברים ב־1995, כמעט 20 שנה אחרי המהפך. אבל ההגמוניה היבליתית העמיקה שורשים אל כל מוסדות החברה האזרחית. היא פשוט במצב מלחמה קבוע עם השלטון הנבחר.
כך שלתחושת ממשלת האופוזיציה של נתניהו והליכוד יש לה יסוד. השאלה היא לגבי השותפה הזוטרה־בכירה בקואליציה, הבית היהודי. שם אפשר לראות דפוסי התנהגות ותחושות, כאילו אנשי הימין הדתי הם לא סתם "חמוצים" אלא "אובר־חמוצים". למעשה, כאילו אינם חלק מהממשלה והשלטון. וזה לא בגלל "שוברים שתיקה". הם מפגינים מול בית ראש הממשלה כאילו ביטחונם מופקר. זו שיטה שהומצאה עוד בימי מנחם בגין.
תפיסת היסוד של מנהיגי הבית היהודי היא של "תוכנית המיליון": להביא ליישובם של מיליון יהודים ביהודה ושומרון כדי למנוע הקמת מדינה פלשתינית. לכן הם מאמינים שהשנה האחרונה היתה מבוזבזת. זו שנת טראמפ בבית הלבן וכמעט שלא ניתנו אישורי בנייה. ישראל מעולם לא קיבלה גיבוי מדיני כזה מארה"ב, אבל ניקי היילי והפצצות בסוריה זה לא מספיק. דרושים בעיקר אישורי בנייה למכביר, ואם אפשר גם אישור למלחמת מנע בלבנון.
בנוסף, קיימת מרירות קבועה נגד הצבא. אם יש משהו שבהחלט עלול לדחוף אנשי מרכז בעלי דעות ימניות מדיניות אל מחוץ למעגל מפלגות הימין - לכיוון לפיד או גבאי - זו אחת הסיבות לכך. היחס הלעומתי לצה"ל.
קשה להימלט מהתחושה שמי שהובילו את התגובות הנרגנות להצלחה המבצעית הכבירה של צה"ל עם פיצוץ מנהרת הג'יהאד האסלאמי היו אנשי הימין הדתי. תחילה הנזיפה של השר נפתלי בנט בדובר צה"ל רונן מנליס. זה מה שיש לדרג מדיני בכיר להגיד לצה"ל אחרי מבצע חסר תקדים? היה מתאים יותר לברך את צה"ל על קפיצת המדרגה המבצעית שלו. כך גם אנחנו שומעים שממשלת ישראל מפקירה את "הבנים", וזה דווקא כאשר נעשה מינוף מבצעי לטובת נושא החזרת הגופות.
בנושא הזה מוטיב הממלכתיות שהציג הנשיא ריבלין הוא במקום. עזבו את צה"ל, הימין בשלטון וצריך להתנהג בהתאם.
דמוקרטיות בשירות ארדואן
באוגוסט השנה נעצר בספרד, לפי דרישתה של טורקיה ושליטה ארדואן, הסופר הטורקי המתגורר בגרמניה דוגאן אחאנלי. האיש היה בחופשה בגרנדה כשהספרדים עצרו אותו, אך לנוכח ביקורת בינלאומית העבירו אותו למדריד והוא נאלץ לשהות שם עד שהועבר כעבור חודשיים לידי גרמניה.
זמן קצר לאחר מכן בוצע מעצר דומה של עיתונאי־סופר ממוצא טורקי בשם האמזה יאלקין. זה קרה בשדה התעופה בברצלונה, כשיאלקין התכוון לעזוב את ספרד.
המעצרים הללו כמעט שלא הוזכרו בתקשורת הישראלית. אבל כדאי להתעכב עליהם: מדינה דמוקרטית מערבית עצרה סופרים לבקשתו של רודן טורקי. המעצרים בוצעו באמצעות הסכמים הקשורים לאינטרפול. מזעזע.
תשובת הספרדים לשאלה שלי בנדון, באמצעות השגרירות: "מעצריהם של אחאנלי ויאלקין בוצעו מתוך ציות לצווי מעצר בינלאומיים שהוצאו על ידי האינטרפול לבקשתה של טורקיה. ההסגרה היתה בשני המקרים בהתאם לערבויות החוקיות... בסופו של דבר הממשלה שללה את ההסגרה".
במשרד החוץ בירושלים לא ידעו בכלל על המעצרים. מתברר שבעקבות מעצרו של אחאנלי, שנחת בקלן לקראת סוף אוקטובר, הקנצלרית מרקל מתחה ביקורת חריפה ביותר על מעצרו ותקפה את השימוש שנעשה בארגון בינלאומי כמו אינטרפול למטרות מהסוג הזה. אבל המעצר היה במידה רבה תוצאה של מחדל גרמני, כיוון שהרשויות שם לא ידעו את הסופר, שנגדו הוצא צו מעצר והסגרה.
טורקיה כבר מעוררת בנו פיהוק נוראי. מי שם לב שעצרו שם כ־100 עיתונאים? שמעמידים למשפט סופרים? שסופרת יהודייה נרצחה שם בסוף 2016? קשה להאמין שמדינות מערביות משתפות פעולה בנושאי הסגרה עם המדינה הזו.
נושא מערכת ההסגרה הבינלאומית עומד למבחן גם בעניינו של נשיא קטלוניה הנמלט, קרלס פוג'דמון. כיוון שספרד מתגלה כמדינה שפועלת בנוקשות על פי החוק היבש, אפשר לשאול: על מה יועמד פוג'דמון לדין? לפי תגובה רשמית של ספרד, הוא יואשם בבית הדין הגבוה במרידה ובהסתה למרד. אם עד היום אלו היו רק הפגנות, עונש חמור על המרדה ידרדר את המצב בספרד.
נשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון. על מה יועמד לדין? // צילום: אי.אף.פי
בין חברים
הירי בקיבוץ רשפים היה רק כמעט־רצח. כאילו ברגע האחרון הופיעה בת קול של המטפלת, שציוותה על היורה: "טוב, אם אתה כבר יורה, אז ברגליים". הוא ירה כדור אחד במפשעה של האדון המכונה מנהל הקהילה, כדור אחד פגע ביד וכדור אחר ברגל.
יומיים קודם לכן, ביום שישי שעבר, ביצעו ברשפים באחריות מנהל הקהילה את מה שמקובל בכל עיר המונית באמריקה: ניתקו את החשמל ללקוח בגין חוב של 40 אלף שקלים. בישראל, גם זו בעידן השפע המופרט והקפיטליסטי, זהו אקט גבולי מבחינה חוקית.
למחרת הירי טלפנתי לאדם מסביבת הסחנה ואמרתי לו שהאבסורד הוא שאני בקלות יכול להיכנס לעורו, שלא לומר לתודעתו, של החבר שירה במנהל הקהילה. מי שמכיר את הקיבוצים המופרטים, המצב הפוסט־הפרטתי לא הפך את הקיבוצניק או את כל מי שבא במגע עם הרשויות לאדם משוחרר. במידה מסוימת, המצב הפוך: חסמי הביורוקרטיה מעצבנים ומגלגלים לך אותם בזה אחר זה מתחת לרגליים.
זה קשה ועלול לגבות מחיר נפשי, ואלה שמנהלים נגדך מאבקים תקנוניים הם אנשים שאתה מכיר, חלקם מימים ימימה. היום כבר אין מזכיר קיבוץ, מעמד שהיתה לו משמעות, עם כל הגיחוך שנלווה אליו. וכאשר בקודקוד יושב פתאום בעל תפקיד שהוא שכיר מבחוץ, יש לך עסק עם קהילה שמנוהלת בידי מנהל מקצועי, לכאורה.
כרגיל במקרים כאלה, מייד הוגדר היורה כמוזר, ביישן ומופנם. כמובן, אם לא היה ביישן או מופנם הוא היה יודע להפוך שולחן בקיבוץ והיה מסתדר. אבל כיוון שהוא כזה, הוא לא הסתדר אלא רק שקע בפסיביות של חוסר היכולת להתמודד עם החשבון המצטבר.
"ההפרטה תופסת אותך במצב לא פשוט". קיבוץ רשפים // צילום: גיל אליהו / ג'יני
"ההפרטה תופסת אותך במצב לא פשוט", אומר האיש מהסביבה. "אתה חי רק מהקצבה של הקיבוץ, והפנסיה בקיבוצים נמוכה מאוד". היורה שייך לדור הזה. לומר שההפרטה תפסה אותו במצב לא פשוט זה האנדרסטייטמנט של המאה. ברשפים זה התרחש בשנת 2004, כשהיורה כבר היה בעיצומן של שנות ה־50 לחייו. אדם שגדל במצב צבירה קיבוצי כפי שהיה פעם.
כנראה אין הרבה תעסוקה למקצוע האמנותי של היורה באזור עמק בית שאן. הוא למד מקצוע אחר, וזה לא הסתייע. הוא התבצר בתחושה שדופקים אותו ומקפחים אותו. תמיד אמר: "לא מתחשבים בוותק שלי". בכל זאת אדם בן 67. אבל ברשפים, ואולי בכל קיבוץ אחר, הסיכום בחדר האוכל המטאפורי היה שהוא "טיפוס מאוד בעייתי".
בסופו של דבר, הטרגדיה היא שהיורה הוא קורבן של שינוי רדיקלי ברשפים, שעשה רק טוב לקיבוץ. עד ההפרטה הקיבוץ הידרדר למצב קשה ביותר. בחלוף שנתיים קשות, הוא החל לנסוק וחבריו מעידים שהמצב שם היום נהדר. אין עזיבות, להפך - נכנסים לקיבוץ אנשים חדשים. יש בתנאים של היום קרן של ערבות הדדית.
אז איך זה שהקרן הזאת, שהיתה אמורה לתת את העורף הסוציאלי למצבים כמו של החבר היורה, לא תפקדה? כנראה משום שהוא "טיפוס מאוד בעייתי", והאקדח הפך מבחינתו לשובר השוויון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו