על החיים ועל המוות

"המציאות חזקה יותר מכל תסריט" ילמדו אתכם בשיעור הראשון בבית הספר לתסריטאות, וצפייה בפרק האחרון שבו השתתף אמיר פרישר גוטמן ז"ל ב"מחוברים" היא בדיוק זה.

"מחוברים" לא היתה רק אמיר וינאי, אלא גם ארקדי וסימה, רינת ודורון, קרול ומיקי ואיתי לוי. מצד אחד, זה לא היה ממש הוגן לשים אותם מול אמיר וינאי, מצד שני הסיפורים שלהם והם עצמם כל כך לא מעניינים, שבלי אמיר וינאי כנראה אף אחד לא היה רואה את זה.

"מחוברים" קמה ונופלת על ליהוק, ופה יש כישלון מוחלט: ארקדי הוא בדיוק מי שחשבתם שהוא גם לפני הצפייה, רינת גבאי עם שאיפות בעולם המבוגרים שבעלה דורון מסרס בלי חשבון, קרול ומיקי - זוג סתמי שלא ברור מה הוא עושה על המסך ואיתי לוי - פרק אחד והבנתם מי הוא ושזה לא הולך לשום מקום. כולם תקועים (אולי זה שם מתאים יותר לפורמט) באותו לופ שלא נגמר, בלי התפתחות, בלי תובנות ובלי עניין.

העונה הנוכחית נשענת על אמיר, ינאי ורוי הקטן, והידיעה על הסוף הטרגי של אמיר שואבת אותנו לכל פריים, לכל ניואנס, לכל תנועה ומילה שנאמרת.

הפרק הלפני אחרון של "מחוברים", שכולו הוקדש לאמיר, סובב סביב החיים והמוות, ובזכות עריכה מגמתית מתכתב ישירות עם מה שאנחנו יודעים. כך, לדוגמה, אמיר ורוי נוסעים במונית ומדברים על הצלקות שיש להם בגוף. אמיר מראה לרוי את הצלקות שלו ורוי מזכיר לו איך קיבל אותן: "כי הלכת במים עם זרם מאוד חזק ופתאום נפלת במים...". צמרמורת.

גם ההתעניינות של רוי במוות ("מי שמת לא מתעורר, נכון?") וההסבר של אמיר על המשיח ("יש אנשים שמאמינים שכשיגיע המשיח כל מי שמת יתעורר. מרתק, אה?") מעמידים את הצופה בשאלה הכל כך פרטית: מה עם רוי עכשיו? איך הוא קיבל את המוות של אמיר? והרי הוא לא הילד של כולנו, הוא הילד של ינאי, אבל כהורה אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך את השאלות האלה. וזה אולי ההישג (היחיד) של העונה הזאת: ההזדהות עם משפחת פרישר־ינאי.

אמיר נפטר בנסיבות יוצאות דופן, ומי שנשאר אחריו הוא הגיבור האמיתי בסיפור הזה. "מחוברים" מראה עד כמה ינאי החזיק את המשולש הזה על הכתפיים שלו. הכיל, חיזק, ויתר על עצמו בשביל שאמיר יוכל להשתקם מהטראומה שעבר. אני יכול לנחש שינאי לא ממש אהב את הרעיון להצטלם ל"מחוברים", וניכר עליו שגם את זה הוא עשה בשביל אמיר.

"אתה לוקח על עצמך קצת יותר מדי. הוא צריך להחזיר את עצמו לשגרה לבד, וזה לא יקרה אם אתה תעבוד בזה", אומר חבר לינאי, שהבין שעדיין זה לא הזמן להרפות. גם הוא עבר שינוי מחשבתי לגבי אמיר ולגבי החיים. "אי אפשר לחיות עם המחשבה של מה יקרה עם היקרים שלי ומה אם אני אאבד את החיים שלי. צריך לחיות את הרגע", אומר אדם שלא יודע עדיין שהוא עתיד לאבד בקרוב את היקר לו מכל.

והים, זה שלקח את אמיר, כל הזמן ברקע. מפרק הפתיחה שבו הם במרפסת הדירה החדשה שלהם הצופה אל הים ועד לפרק האחרון באילת. סצנת הסיום חזקה ומעבירה את כל הסיפור: אמיר ורוי הולכים על מסלול ההמראה בדרכם למטוס, אמיר מחייך למצלמה ואומר "איזה כיף... לחיות". סוף.