"חיי מדף": סימנים של חולשה

מספרים על ירוסלב האשק הצ'כי, שאת הפרקים האחרונים בספרו "החייל האמיץ שווייק" הכתיב לסובביו ממיטת חוליו בכפר הנידח ליפניציה. האשק כבר סבל אז מעודף משקל קיצוני, ותחת ערפל התרופות ניסה להשלים את קורותיו של סוחר הכלבים המגויס, בדרכו לשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה. הוא לא צלח: ברומן היו אמורים להיכלל שני חלקים נוספים; ובכל זאת, "החייל האמיץ שווייק" עבר את נקודת האל־חזור בדרך לקלאסיקה.

האשק לא היה היחיד שכתב נפלא תחת תנאים פיזיים ירודים. הרי אוסקר וויילד שקד על "ממעמקים" מתאו בכלא הלונדוני, סובל מתת־תזונה וחולי, וגנסין כתב את סיפורו המפורסם "אצל" בשנותיו האחרונות, כשמחלת לב מאיימת לכלותו (ואכן הסיפור פורסם לאחר מותו בגיל 34). החולשה הכרונית, דמדומי הגוף, או שמא אימת הקץ המתקרב - כל אלה, כמדומה, אינם מתכון רע לכתיבה.

האם עד כדי כך פרדוקס הכתיבה מתעתע עד שהוא דורש מאיתנו להיות פגיעים כדי להגיע ל"אמת ספרותית"? הייתכן שחולשה פיזית, המערערת את הגוף וצובטת את הביטחון התודעתי, היא למעשה חרך של הזדמנות לכנות ולהתבוננות פנימית? אם התשובה חיובית אפשר שעונת השפעת והסתיו על וירוסיו אינם אלא עת לרנסנס יצירתי.

בפתיחת רומן השיטוט שלו, "טבעות שבתאי", כותב וו.ג. זבאלד: "היטב אני זוכר איך מיד לאחר האשפוז, מחדרי שבקומה השמינית בבית החולים, עינתה אותי מחשבת השווא שמרחבי סַפוֹק שחציתי בצעידה בקיץ הקודם הצטמקו כעת סופית והיו לנקודה אחת סומאת ואטומה. ממיטתי לא היה אפשר לראות מן העולם אלא פיסת שמים אפרפרה" (מגרמנית: טלי קונס). אלא שבהמשך הרומן החרדה של המספר־המטייל, המרותק למיטתו, מתחלפת באפשרות מזהירה של שיטוט מטאפיזי פיוטי, חסר עכבות, על חופיה המזרחיים של אנגליה וגם בנבכי זיכרונו ובעברו.

אפשר להציע מחשבה מרחיקת לכת עוד יותר: העוצמה של החולשה אינה טמונה רק בגופו של הכותב, אלא גם בטקסט עצמו. חישבו על פסקאות ופרקים "מתים" בספרים טובים שקראתם, וראו איך לעיתים (גם אם לא קרובות), במהלך פרוידיאני הרואה בפגיעות שלנו מקור ואפשרות לכוח, הם מתגלים כמבוא למהלך ספרותי מרשים שמגיע אחריהם.

אלא שלא לעולם חוסן. התחושה המוכרת של החלמה והתאוששות, המביאה עימה עזוז מחודש ואופטימיות זהירה, עלולה להתברר גם כעמדה של ביקורת גבולות. לאחריה, הכותב שב למולדתו: נתין צייתן בממלכת הבנאליות.