בערוץ 2 חגגו. אפילו הביאו את נינט - סמל הניצחון המובהק של התרבות הערוץ־שתיימית. מה יש לחגוג לא ברור, אבל צריך לחגוג אז חוגגים. האיומים מעזה גרמו לצופה הממוצע לחשוב: האם מלחמה, אם תפרוץ, טובה לחברת החדשות של ערוץ 2 או לא? מצד אחד ההשקה תיהרס, ומצד שני כולם יצפו במהדורת החדשות המשותפת בלי פרסומות. אכן בעיה.
בזמן שבערוץ 2 חגגו, בערוץ הראשון הקרינו את "רבין במילותיו שלו". אותו רבין שבשבת הקרובה תצוין עצרת לזכרו במלאת 22 שנה לרצח הנתעב ההוא. וזה מעניין, כי רצח רבין בשנת 95' היה הרגע ההוא שסימן שהערוץ השני והאנשים שעושים בו חדשות הם כאן כדי להישאר, ואילו אנשי הערוץ הראשון והערוץ כולו הושלכו ברגע אחד להיסטוריה של הטלוויזיה והתרבות הישראלית. עולם ישן עד יסוד נחריבה.
רצח רבין, מבחינה טלוויזיונית, היה נקודת מפנה בתודעה הישראלית - אין מי שלא זוכר את אהרל'ה ברנע מחזיק פלאפון קבלנים בידו, ובעיקר מחזיק את הדמעות, ואומר בקול חנוק: "יותר מזה יעקב, אני לא יכול לומר כרגע". זה היה הרגע שהערוץ הצעיר תפס את הצופים שלו בבטן, ומאז לא שחרר אותם. הערוץ הראשון עם חיים יבין האלמותי נראה לפתע מיושן כמו טלוויזיה בשחור־לבן. ברנע, גדי סוקניק, יעקב אילון וכל מי שהיו אז בשידור הזה הפכו לאורחים קבועים בסלון של רוב הישראלים. כל מה שהתחולל אחר כך כבר היה שייך להיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית. גם נינט הגדולה, שהעניקה לערוץ השני את אחד מהרגעים המכוננים שלו והכניסה את כל המדינה הזו לסחרחרת ריאלטי שממנה היא לא יוצאת עד היום - לא באמת שינתה את המאזן כמו הלילה ההוא.
ולכן סמלי הדבר שהערוץ הראשון, שאיש לא זוכר בתודעה הקולקטיבית אם בכלל היה לו כתב בעצרת ששודרה בשידור חי בערוץ השני, שידר אמש בפריים טיים שלו את הסרט הדוקומנטרי על חייו של אותו רבין. יש בכך כמעט התרסה, כי הקשר בין תרבות ערוץ 2 על כל מרכיביה עם החברה הישראלית שלאחר רצח רבין, הוא מה שמגדיר כאן את הישראליות כמעט דור שלם. בעוד השידור הציבורי עוד מנסה להזכיר נשכחות וכמעט לשמש מחנך, בערוץ השני חוגגים כי מי יודע מה צופן העתיד. אחרי הכל, איך שרו שם בכיכר? "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". ורבין? מבחינת לימור וארז וקטורזה, הוא הפארטי פופר הכי גדול שיכול להפריע למסיבת הפיצול.
בעוד רבין הופך אט־אט לחומר של בחינות בגרות ותו לאו, הפסטיבל האמיתי בערוץ השני רק מתחיל הבוקר. התוכניות ישודרו, הצופים יצפו והמבקרים הממורמרים יכתבו. זמן מצוין להיזכר באמרתו של גראוצ'ו מרקס: "בעיניי טלוויזיה היא דבר חינוכי. בכל פעם שמישהו מדליק את המקלט, אני הולך לחדר השני לקרוא ספר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו