אני יודע שרבים יחלקו עלי, אבל בשבילי, רוג'ר מור היה הבונד האולטימטיבי. אולי זה בגלל שהוא היה הבונד של האייטיז, הראשון שראיתי בילדותי. שרמנטי, נונשלנטי, מחסל את הבחורים הרעים בלי שיזוז שריר בפניו, זוכה בנשים הכי יפות ונוהג במכונית שהופכת לצוללת, או בחללית. סוכן הוד מלכותה שלא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הוא היה יכול לצאת מבקתה מושלגת, לבוש בחליפה צהובה מגוחכת, לעבר משימה שתציל את העולם מידי נבל מרושע, וכשנערת בונד מצודדת אמרה לו "ג'יימס, אני צריכה אותך" - התשובה שלו "גם אנגליה" נשמעה הכי מדויקת בעולם.
יותר משון קונרי המחוספס, מפירס ברוסנן הזחוח או מדניאל קרייג, שלקח את בונד למחוזות אפלים מדי, סר רוג'ר מור, עליו השלום, היה סוג של בונד גם בחיים האמיתיים. בעיקר אם נאמין למה שכתב בספר הזיכרונות שלו מ־2012, שם העיד ששכב עם יותר נשים מאשר בונד עצמו.
אבל באופן מפתיע, מור מעולם לא נהג במכונית שמזוהה כל כך עם המרגל בטוקסידו. מעריצי בונד מושבעים לא יכולים לשכוח את האסטון מרטין DB5 של שון קונרי מהמרדף המצמרר ב"גולדפינגר", או את האסטון וואנקוויש של פירס ברוסנן ב"למות ביום אחר", זאת עם הצמיגים שמשחררים דוקרנים לפנצ'ור גלגלי האויב וזוג מכונות ירייה שמציצות מהפנסים. אפילו טימותי דלטון הנשכח וג'ורג' לזנבי, שהגיח לסרט אחד בלבד, זכו לנהוג באסטון מרטין.
ומור? הוא ישב מאחורי ההגה של AMC הורנט ב"האיש עם אקדח הזהב", של לוטוס אספרי טורבו ב"לעינייך בלבד", ואפילו של מעבורת חלל ב"מונרייקר", אבל בכל שבעת סרטי הסדרה שבהם כיכב לא נהג אפילו פעם אחת במכונית העל הבריטית.
איך זה יכול להיות? הרי אסטון מרטין היא ג'יימס בונד, בדיוק כמו וודקה מרטיני מנוער, לא מעורבב. "הכל עניין של כסף", אומר לי דמיאן, עיתונאי אוסטרלי שפגשתי בגבעות המוריקות של קטלוניה, "בשנים ההן לוטוס ואלפא רומיאו הסכימו לשלם יותר כדי שבונד ינהג במכוניות שלהן".
באתי לספרד להשקה של הדגם החדש של אסטון מרטין, ה־DB11 V8, אבל שלושת הימים שבהם גמעתי קילומטראז' אינסופי עם דמיאן הפכו למשחק טריוויה של חתול ועכבר על סדרת הסרטים ששנינו כל כך אוהבים. בהתחלה זה היה משעשע, ואחר כך מעצבן, בעיקר כשהוא ניצח אותי בהתערבות על הפרט שזה עתה הזכרתי.
מור, אגב, כן נהג באסטון מרטין, אבל לא בסרטי בונד אלא בסדרת הטלוויזיה "המשכנעים", שבה כיכב בתחילת שנות השבעים לצד טוני קרטיס. "זו היתה אסטון DBS צהובה, שנמכרה לפני כמה שנים במכירה פומבית תמורת חצי מיליון פאונד", אמר לי דמיאן בידענות שהוציאה אותי מדעתי וגרמה לי לקוות שאולי, רק אולי, הכניסו בדגם החדש את הגאדג'ט האולטימטיבי מ"גולדפינגר" - כפתור שמפעיל כיסא מפלט, שיאפשר לי לשגר את האוסטרלי אל מחוץ לרכב.
פרנקל במצוד אחרי נבל תורן. אפשר לבחור בשחור יפהפה או ב"אדום צ'נסלור" מזעזע // צילום: דין סמית
הלוקיישן שנבחר כדי להציג לנו את האסטון החדשה, היה יכול בקלות לשמש את אחד מסרטי בונד. שעה וחצי נסיעה צפונה משדה התעופה של ברצלונה, בין כפרים קטנים וגבעות מכוסות עצי אורן ואלון, הגענו לאחוזה קטלונית יפהפייה, המשמשת גם מלון בוטיק. בחוץ טפטף גשם לונדוני טיפוסי, ובחור צעיר בעל שיער שטני וחליפת שלושה חלקים בהירה מיהר לפתוח לי את הדלת ובמיומנות רבה שלף מטרייה שחורה, כדי שלא אירטב חלילה.
בפנים הוא הציג את עצמו - פבריציו, "הבאטלר הרשמי של אסטון מרטין". לאסטון כנראה חשוב להציג את עצמה כיצרנית הרכב הבריטית היחידה שחופשייה מתאגידי רכב זרים, ולכן תוספת של באטלר אנגלי - סוג של משרת אישי מימי האימפריה העליזים - משרתת היטב את המטרה. בשלושת הימים הקרובים יתגלה פבריציו הנ"ל כיעיל במיוחד, כשילמד איך קוראים לכל אחד מתריסר העיתונאים ומה המשקה החביב על כל אחד.
ה־DB11 יפה עד כאב. עיצוב תמיד היה הצד החזק של אסטון, אבל הפעם היא ממש התעלתה על עצמה. שילוב של עוצמה ומראה קלאסי, עם גריל קדמי ופנסים שמשווים לרכב מראה חייתי, עם קימורים לאורך מכסה המנוע ומבנה אירודינמי מושלם, שמזכיר גוף נשי כשמסתכלים מלמעלה. גם החלק האחורי הוא יצירת אמנות - חלון אחורי קטנטן, שמתמזג עם ספוילר, שבולט רק מעט מעל שורת פנסים דקיקה.
על מכסה המנוע הקדמי מתנוסס בגאווה סמל הכנפיים המסותתות של אסטון מרטין, רכב שלאורך השנים שידר תדמית שמתאימה יותר לג'נטלמן בריטי צעיר בחליפה כהה, לא הפלייבוי שיקנה רכב ספורט איטלקי בצבע אדום. "אתה יודע, זה בדיוק מה שאמרו בבנטלי כשהציעו להם להיות הספונסרים של סדרת 007", אמר דמיאן, שנשמע כמו האיש שכתב בעצמו את הערך על בונד בוויקיפדיה.
"בשלושת הספרים הראשונים של איאן פלמינג, שקדמו לסרטים, בונד נוהג בבנטלי 4.5 ל', ואז הוא זוכה במשחק קלפים בבנטלי סימן 6, ובשני הספרים הבאים מחליף לבנטלי קונטיננטל ולבנטלי מולסאן טורבו. אבל כשמפיקי הסרט הראשון פנו לבנטלי, הם טענו שבונד הוא פלייבוי שחצן שעובר בין המיטות של כמה נשים בכל ספר ושותה מרטיני - לא הטיפוס שיקנה בנטלי".
בבוקר היום השני אני מתעורר לצלילי פעמון הכנסייה מהכפר הסמוך. ענני הגשם פינו את מקומם לשמש חמימה ולשמיים בגוון כחול עמוק. 23 מעלות, כאילו אלוהים עצמו כיוון לנו מזגן לטמפרטורה המדויקת.
אני מכוון את הכיסא ושמח שקיבלתי את הגרסה השחורה, שעושה חסד עם האסטון, ולא את אחת המכוניות האחרות במגרש החניה, כמו זו בבורדו המזעזע, עם דיפון בצבע שבאסטון מכנים "אדום צ'נסלור", או הלבנה עם ריפוד העור הסגול, שמי ששם אותו ברכב כל כך קלאסי צריך לעמוד מול כיתת יורים.
לחיצה על כפתור הסטארט, שמחליף את המפתח ואת הסוויץ', מוציאה נהמה מתוקה של מנוע V8 מועשר בצמד מגדשי טורבו. הצליל הזה, מתברר, ממש לא מקרי.
באסטון גאים בעובדה שאחרי שרולס רויס ומיני נקנו על ידי הגרמנים, יגואר ולנדרובר נכבשו על ידי ההודים, וחברת אחזקות מבחריין שולטת בלוטוס - הם נשארו עצמאים. טכנית זה נכון, אבל אם תיגשו לרשם החברות הבריטי תגלו שחמישה אחוזים מהחברה שייכים לדיימלר, יצרנית מרצדס. חמשת האחוזים האלה אפשרו לאסטון, לראשונה, גישה לא רק לכסף הגדול של יצרנית הפאר הגרמנית, אלא גם לטכנולוגיה שלה.
וכך, בניגוד לדגמי העבר של אסטון, שהיו מהממים למראה אבל בעלי מנועים מיושנים, מתחת למכסה המנוע של גרסת ה־V8 החדשה שוכנת מפלצת מתוצרת סדנת הביצועים הקיצונית של מרצדס AMG. אבל כל זה לא הספיק למהנדסים של אסטון, כי עם כל הכבוד למנוע הגרמני, שמפיק 503 כוחות סוס, פרט אחד קטן היה לבריטים הנודניקים חשוב לשנות: את הצליל שבוקע ממנו. ה־V8 שהם קיבלו מהמפעל הגרמני נשמע להם, חזיז ורעם, יותר מדי "אמריקני", ומתאים יותר למכוניות שרירים מהמערב התיכון ופחות לרכב בריטי אצילי.
לכן עמלו מהנדסי האקוסטיקה של אסטון (תתפלאו, יש דבר כזה) לילות כימים כדי להוריד את מינון הבסים שבוקע מהמנוע ולהעלות את צלילי האמצע ואת הצלילים הגבוהים.
מצויד במידע הזה אני לוחץ על דוושת הגז, שמפיקה צלילים בריטיים כשרים למהדרין, ומשגר את עצמי לעבר דרך הררית יפהפייה, כשבאופק הרי הפירנאים המושלגים. מנוע הארבעה ליטרים, שמאיץ מ־0 ל־100 קמ"ש בארבע שניות בלבד, צורח. המכונית שלי מתחננת שאקח אותה עוד יותר לקצה (לא שקשה לשכנע אותי לתת גז), אז אני מעביר אותה ממצב GT למצב סופר ספורט, מה שמקצין את תגובת המצערת והבלמים, או - אם להיות יותר ספציפי - תחשבו על חללית שבלחיצת כפתור עוברת למצב של "על־חלל". האנרגיה עוברת מכף הרגל אל הדוושה, משם למנוע ולגלגלים, וחוזרת לגוף בצורה של אדרנלין טהור, מעגל שלם של סיבה ותוצאה, שריר שמזין שריר ומעצים אותו.
בזכות השאסי, שתוכנן על ידי בחור שערק מיצרנית רכבי הספורט לוטוס, ה־DB11 מחבקת את האספלט הקטלוני בצורה פנומנלית, גם בכבישים הצרים והמפותלים ביותר. לזה מצטרפת המערכת הייחודית שמשתמשת ברוח כדי לשפר ביצועים: הרכב יונק אוויר דרך הגריל הקדמי ומעביר אותו בשני צינורות לחלק האחורי של הרכב; ערבול האוויר והתנועה שלו לאורך המכונית מייצרים מעין ספוילר וירטואלי, שמדביק עוד יותר את הרכב לכביש.
מצד שני, וגם את זה צריך להגיד, בידוד הרעשים לא מדהים. איך יכול להיות שב־80 קמ"ש בוקע פתאום צליל של רוח מאזור החלון הימני?
הכי בריטי שאפשר. דניאל קרייג עם אסטון מרטין DB5 ב"סקייפול"
הדרך מתפתלת בין כפרים עם בתי אבן בגוני אפור וחום בעלי גגות רעפים, כנסיות וגשרונים קטנים מעל נהרות ונחלים. זו תקופה מעניינת להגיע בה אל קטלוניה המורדת, כשבכל מקום שאליו מסתכלים אפשר לראות את ה"סֶניֶירה", הדגל העתיק של חבל הארץ הזה, מתנוסס בגאון. על חלק מהבתים נתלו גם שלטים עם המילה "סי" - כן למשאל העם שספרד מסרבת להכיר בו, כן לעצמאות מהכתר הספרדי.
דגלי ספרד אין כאן, ואפילו המלך פליפה, סמל האחדות, הוא כבר פרסונה נון גראטה. זאת אירופה של העת הזאת: היבשת העל־לאומית חוזרת אל יסודותיה הפטריוטיים בקולות של דורשי העצמאות, ולהבדיל, בקולות המהונדסים של המנוע הבריטי.
אני מוציא מהמכונית שאגה נוספת בחיבור לעוד קטע כביש, ומתפלל שאין משטרה בדרך. בספרד קנס הוא דווקא האופציה המועדפת כשאתם פוגשים כחולי מדים. דמיאן מספר שפעם עצרו אותו שוטרים ספרדים ודרשו שישלם להם שוחד במזומן. בימים של צנע, משכורת ממשלתית לא עוזרת לסגור את החודש.
ואז, באחת הפינות, אחרי שאני נצמד לקו הלבן במהירות תלת־ספרתית, מגיח שוטר ומסמן לי לעצור. בעיני רוחי אני כבר רואה אותו מציע לי הצעה שקשה לסרב לה, אבל אחרי שנייה אני מבין שלא שוחד ולא נעליים, סיבת העצירה היא בכלל פרה חומה עם פעמון גדול על הצוואר, שחוסמת את הכביש. נהגים מקומיים הזעיקו את השוטרים כדי שילוו אותה, אחר כבוד, לשדה הסמוך.
כמו ילד טוב אני נאלץ להמתין שהפרה תעבור את הכביש לאיטה. מייד עם סיומו של המבצע המשטרתי המורכב, ורגע אחרי שהשוטר החביב נעלם משדה הראייה שלי, אני מאיץ שוב.
אם ההנדסה הבריטית־גרמנית המשובחת לוקחת את ה־DB11 למחוזות מוטוריים קסומים, דווקא בכל מה שקשור לגאדג'טים יש לה עוד מה ללמוד בסדנה של קיו. זה לא שביקשנו כפתור שמשחרר עשן סמיך כדי לאפשר לה להיעלם, או טילי כתף שיתבייתו על נבלים עם שיני פלדה. משהו בסיסי כמו תוכנת ניווט משוכללת היה מספיק. הנווט האלקטרוני של אסטון מרטין הציע לנו כיכרות שלא קיימות, מעקפים תמוהים ופנייה מיותרת לתוך חניון לילה בכביש ההררי.
זה יכול להיות מעצבן, בייחוד אחרי שתג המחיר של רכב העל הזה עומד בישראל על הסכום הצנוע של 1.6 מיליון שקלים לדגם ה־V8, בלי תוספות מיוחדות. מצד שני, מי בישראל משתמש בניווט שהוא לא ווייז.
לקראת סוף היום, כשהכביש המהיר מחזיר אותנו למלון, אני מהרהר עוד קצת במרגל המפורסם ובכוכב הקולנוע שהלך השנה לעולמו, זה שהסעיר את הדמיון של מיליוני ילדים ושל אחד במיוחד, שחלם בעצמו להציל את העולם בשליחותה של המלכה. לו ישב עכשיו רוג'ר מור במושב הנהג שלי, הוא בוודאי היה מישיר מבט ממגנט ליפהפייה שלצידו, ובאינטונציה הנונשלנטית שלו מסנן לעברה משפט מחץ וסוחט את דוושת הגז עד הסוף. אז סר רוג'ר יקר, הנסיעה הזו היא לכבודך, הבונד היחיד שלא זכה לנהוג באסטון מרטין בעת מילוי תפקידו. בערב ארים לכבודך כוסית, וודקה מרטיני מנוער, לא מעורבב.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו