מתקפה מוגזמת, קיצונית ואובססיבית על החושים

"אמא!", סרטו החדש ומעורר המחלוקת של התסריטאי־במאי דארן ארונופסקי, הוא טריפ רע שצפוי לגרום לכם להתקף חרדה. בדומה לטקטיקה שלו ב"פיי" וב"רקוויאם לחלום", סרטיו הראשונים והקשים לעיכול, גם הפעם ארונופסקי משחרר את הבלמים ומארגן מתקפה מוגזמת, קיצונית ואובססיבית על החושים. התוצאה, גם הפעם, מציקה, מלחיצה ודי מטלטלת.

מצד אחד, לא נראה לי שאי פעם ארצה לצפות בסרט הזה שוב. אבל מצד שני, העובדה שהסרט הזה בכלל קיים היא נס לא קטן במציאות ההוליוודית הנוכחית, ואין לי אלא להתפעל מהתעוזה, מהיומרנות ומהביצים של היוצר היהודי הייחודי, שבאמת הלך עד הסוף.

במרכז העניינים ניצבת אישה עדינה, כנועה וחסרת שם (ג'ניפר לורנס), שחולקת בית גדול ומבודד עם בעלה (חאווייר ברדם) - סופר חסום יצירתית הידוע רק בשם "הוא" ("Him", במקור).

את השגרה השלווה של השניים מפר אורח מסתורי (אד האריס), שטוען כי הלך לאיבוד. האישה מקבלת את פני האורח בחשדנות, אך "הוא" דווקא שמח לנוכח הסחת הדעת, ושני הגברים מתיידדים. מפה לשם, אל הבית מגיעה גם אשתו האנטיפתית של האורח (מישל פייפר), ועד מהרה הגיבורה שלנו מרגישה לא רצויה בביתה שלה.

אבל זו רק ההתחלה. הסיטואציה הבסיסית, והסבירה יחסית, יוצאת בהדרגה משליטה ונפרדת באופן מוחלט מהמציאות ומההיגיון. אל הבית זורמים עוד ועוד אורחים, וההתנהגות שלהם הופכת ליותר ויותר אלימה. האישה מתבוננת בנעשה בתדהמה ובחוסר אונים, ומנסה להאיר את תשומת ליבו של בעלה למצב שהולך ומחמיר. אך הוא נותר אדיש ומשועשע. למה בעצם?

מקורות ההשראה המגוונים של "אמא!" נעים בין מעשיות האימה של מ' נייט שאמלאן לספר הילדים "העץ הנדיב"; בין הסדיסטיות של לארס פון טרייר לסוריאליזם של לואיס בנואל. עם זאת, לא קשה לפענח את כוונותיו של ארונופסקי, שטווה כאן משל אקולוגי־תנ"כי על סיפורה המעגלי (וההרסני) של האנושות כולה. בתוך כך, אפשר גם לאתר ביצירה מטאפורה לא מחמיאה לתהליך היצירה, ולאנוכיות ולמגלומניות שנדרשות כדי להפיק יצירה בעלת ערך, בעוד הדמות של ברדם למעשה מייצגת שילוב בין אלוהים לבין ארונופסקי. לא פחות.

"אמא!" הוא סרט בלתי נסבל, וזו לגמרי הכוונה. לאורך כל הדרך, האירועים מובאים מנקודת מבטה של לורנס המסכנה, בעוד המצלמה נוטה ללוות את הפרצוף שלה באופן מלחיץ. מנגד, ארונופסקי אינו מפספס הזדמנות להגביר את תחושת חוסר הנחת ולהעצים את תחושת הסיוט ששורה על היצירה.

בסיכומו של עניין, למרות החוויה המסעירה שהוא מספק, לטעמי "אמא!" הוא סרטו החלש ביותר של ארונופסקי, שכן ברגע שתתחילו להבין לאן הדברים הולכים, כל שייוותר לכם לעשות הוא להחזיק חזק ולחכות שהסערה התנ"כית הזאת תחלוף. המטאפורות בוטות מדי, המסרים הפשטניים מועברים בעזרת המקבילה הקולנועית של פטיש אוויר, ולורנס אולי משתדלת להתמסר באופן מוחלט להתעללות הלא נגמרת של ארונופסקי (בן זוגה במציאות, אגב), אך הופעתה הפסיבית אינה מותירה רושם מיוחד. עם זאת, חובבי קולנוע רציניים לא באמת יכולים להרשות לעצמם לפספס את רכבת ההרים המחורפנת הזאת. כי "אמא!" הוא אולי יותר כישלון מהצלחה, אבל הוא הכל חוץ ממשעמם.

ציון: 6