אנשים עייפים ממסכים. זה לא אני שאומר זאת, זה בריאן מארי - מנכ"ל ונשיא הארפר קולינס, ההוצאה השנייה בגודלה בעולם. מארי חזר מיריד הספרים בפרנקפורט עם רוח גבית לאסטרטגיה הזאת. הוא התיישב מול כתב ה"וול־סטריט ג'ורנל" ונתן פנים ושמות למספרים - ירידה של כמעט 17% במכירות ספרים אלקטרוניים בשנת 2016, מול צמיחה של 4.5% בספרים המודפסים. את הספר "Hillbilly Elegy", להיט הנון־פיקשן של ג'.ד. ואנס המשוטט בקרבי מעמד הפועלים הלבן בארה"ב, הדפיסה עתה הארפר קולינס ב־2 מיליון עותקים. הרבה נייר.
נראה כאילו אמש נזרק הספר המודפס בבושת פנים לדשא שבקדמת הבית, והנה הוא שב, בגאון, מהדלת האחורית. המקרה של רופי קאור מדגים את הצדק הפואטי. קאור היא משוררת ואושיית אינסטגרם קנדית ממוצא הודי. הגבול בין המילה לתמונה לא קיים אצלה. השירה שלה לא מרחפת, אלא תקועה כבבואה במראה. הוצאת סיימון אנד שוסטר לוטשת עיניים ל־1.7 מיליון העוקבים שלה, וחתמה איתה חוזה על רב המכר שלה, "Milk And Honey". אך דווקא החלוציות הטכנולוגית היא שהתכתבה עם המסורת. "המעריצים של קאור לא רוצים את הספר האלקטרוני", העידה בפני "הג'ורנל" נשיאת ההוצאה, קרולין ריידי, "הם רוצים את האובייקט, שיהיה להם משהו שמחובר לאדם שהם אוהבים".
דקארט כבר ציווה עלינו ב"הגיונות" שלא להטיל ספק בדברים הקרובים לחושינו, ודאי שלא באלו המשחקים בין אצבעות ידינו. 400 שנה לפני הטאבלט הוא הבין שהמסך לא יוכל לספק את התענוג הגוטנברגי של הרומן המודפס - יצירת כלאיים שהחלה כאמנות ליחידי סגולה והסתעפה כבידור להמונים. אבל יצירה! גולם שהופך לגוף ויש בו נשמה יתרה. לא בכריכה ולא בדף ואף לא בשורות הטקסט, יפות ככל שיהיו - אלא ברווח שביניהם.
אין לטעות ולהסיק שמדובר ברומנטיקה. אספני ספרים כפייתיים ומעריצים של ספריות עמוסות בחללי ענק אינם הסנגורים של הספר המודפס. להפך - הם הופכים את העיסוק הרוחני בממשות לארצי; אמנות טובה יכולה להתקיים במרחב וירטואלי, אבל הרומן המודפס נושא עימו קודים חברתיים בני מאות שנים, והפך לדנ"א תרבותי.
כשאנחנו אוחזים בספר אנחנו לובשים מדי משחק ומקבלים עלינו מסורת (אי אפשר לשחק קריקט במדים נוחים יותר? אפשר). הספר הוא מרחב הטרוטופי שמציע נקודת מחיה שונה מ"העולם שבחוץ". כשאנחנו פותחים אותו מחלחל לתודעתנו הלך רוח שאינו נתון לשליטה.
הדור הצעיר, זה שהיה אמור לחזות בקבורתו של הספר המודפס, שב אליו בהמוניו. זו לא מחאה, לא התרסה ולא מרד. פשוט צורך אנושי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו