צילום: אריק סולטן // "בצילומים קורה לפעמים שאני מפספס ברכת המזון". ברקן

צדיק אורגינל

"ילדים דתיים יותר מחונכים מילדים חילונים" • "במלחמה מותר לקחת לך אישה שבויה" • "כשאני רואה מה הולך היום בחתונות חילוניות אני מזדעזע" • יהודה ברקן חוזר לטלוויזיה בסדרה "כיפת ברזל" של קשת, ופורס את משנתו הסדורה בענייני אמונה, נשים, אבולוציה וסרטי בורקס

יש דברים שלא משתנים. למשל, כשיהודה ברקן מחנה את הרכב המסחרי הגדול שלו מחוץ לקניון בנס ציונה וסוגר אחריו את הדלת, כל האנשים שבסביבה מביטים כמעט אינסטינקטיבית בשמשות של הרכב, מחפשים שם מצלמות נסתרות. אולי בעוד רגע יקפוץ החוצה מושון וברקן יפרוץ בצחוק המתגלגל שלו.

מצד שני, המון דברים השתנו. ברקן עצמו הוא היום מה שחכם חנוכה היה מכנה "צדיק אורגינל": חברותא עם רבנים והשקפת חיים מעודכנת. הוא לבוש בג'ינס ובטי־שירט, כיפה על ראשו, שערו הלבין וזקן קצר מעטר את פניו. שנייה אחרי שהוא שוקע בתוך הספה של בית הקפה, כמו בסצנה מאחד מסרטי המתיחות שלו, מתגלגל לעברנו אדם קטוע רגליים בכיסא גלגלים גבוה במיוחד, שמעניק לו גובה של אדם עומד, וצועק ברחבי הקניון: "יהודה ברקן, אני לא מאמין. אני מתעלף, אני רוצה חיבוק".

ברקן בן ה־72 בקושי מצליח לחלץ את עצמו מהספה, לפני שהוא מחבק את האיש, נותן לו שטר של 20 שקלים ואומר, "יאללה צדיק, שתהיה לי בריא". אנחנו עוד נחזור אליו (טוב, לא באמת).

לאחרונה השתתף ברקן בצילומי סרט חדש, "סיפור אהבה בשלייקס", שצפוי לצאת בשנה הבאה. קומדיה רומנטית על התאהבות של אלמן (ברקן) ואלמנה (ניצה שאול), כשברקע עדיין מרחפת רוחו של בעלה המנוח (שלמה בראבא). נשמע פשוט? אז זהו, שלא.

"הגעתי לרב שלי ואמרתי לו, 'רבנו, יש סצנה שאני מחזיק לה את היד ומלטף. מה לעשות?' הוא ענה, 'זאת בעיה, אני מציע שתחשוב פעמיים'. באתי לבמאי יוחנן ולר ורציתי לוותר. והוא אמר, 'תשמע, אתם לא עושים סצנת סקס, אתה בסך הכל מחזיק לה את היד'. בקיצור, בעיה.

"הציעו לי ללכת לרב שנתן לדודו פישר את ההיתר לרקוד ב'עלובי החיים' בניו יורק. פניתי אליו עם שאלת רב, והוא אמר לי, 'אין שום בעיה, אתה יכול להחזיק לה את היד'. למה? זו נגיעה מקצועית. זה כמו רופא דתי שמגיעה אליו פציינטית. עם כל זה שהוא דתי, הוא חייב לבדוק אותה. כשאני נוגע ביד של שחקנית זה לא כי אני רוצה לגעת בה, אלא כי זה המקצוע שלי.

"פתאום אתה רואה שביהדות יש כל מיני זוויות. יש בית שמאי ויש בית הלל, זה נורא תלוי על פי איזה בית אתה הולך. אנשים לא מבינים שגם בתורה עצמה יש זוויות מקלות. למשל, יש פסוק מדהים 'כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו השם בידך, ושבית שִׁבְיוֹ. וראית אישה יפה וחשקת בה, ולקחת לך'.

"רש"י מסביר את הפסוק הזה נהדר: אם לא תיקחֶיה באישור, תיקחֶיה באיסור. זאת אומרת, בורא עולם מכיר את נפש האדם ויודע שהיצר הרע מבעבע, לכן תוחמים אותו שלא יתפרע. לכן קיים המושג איסור נגיעה - כדי לא לעורר את היצר הרע בנגיעה קטנה.

"אתה בא ושואל: כשאני הולך ברחוב ורואה בחורה יפה לבושה בצורה פרובוקטיבית, למה אני לא יכול לקחת אותה אלי? כי ברחוב יש לך אמצעים שמגנים עליך מפני התפרצות היצר הרע. מה אתה עושה? אתה נכנס לבית מדרש, לומד דף גמרא, ולאט לאט החשק מתבטל.

"אבל במלחמה אין לך בית מדרש. לכן אומרים לך: קודם כל, קח. תביא אותה הביתה. בבית אתה צריך לנהוג על פי כללים מסוימים, לתת לה 30 יום לפרוע שיערה, לבכות על משפחתה, לרצות לחזור וכל זה. ואם אחרי שראית אותה עדיין בא לך עליה, אז זה בסדר".

נשמע די מזעזע.

"למה מזעזע? מותר לך לקחת שבויה ולהתחתן איתה. לקחת אותה לאישה זה לא לקחת אותה כדי לבצע את זממך. אבל קודם תן לה לבכות 30 יום, להירגע קצת, ואם אחרי זה יבוא לך, אז הכל בסדר ואתה יכול להינשא לה. אני לא מבין מה לא בסדר כאן".

אולי גם לאישה עצמה אמור להיות חלק בהחלטה?

"אני מדבר על אישה שבויה. אשת אויב שבויה. לא אישה שאתה רואה ברחוב, שזה אסור לך. במלחמה מותר".

   •   

בניגוד לאורי זוהר, למשל, שהותיר מאחוריו את עסקי הבידור לאחר שחזר בתשובה, ברקן ממשיך לפעול בשני העולמות. "ההבדל בינינו הוא שאני דתי, ואורי זוהר חרדי", הוא אומר. "אני שייך לכיפות הסרוגות, ואורי בכיפות השחורות. כרגע טוב לי עם הזרם שבו אני נמצא, אבל זה לא אומר שאשאר בו.

"יכול להיות שבאיזשהו שלב אעלה להיות יהודי חרדי, ושם זה חוקים אחרים לגמרי. למשל, הלבוש. או לדקדק על קוצו של יו"ד. לדוגמה, יש שלוש תפילות ביום, אבל כשאני בצילומים, קורה לפעמים שאני מפספס מנחה. ויש עניין של ברכת המזון, שלפעמים, מרוב מהירות, אתה מפספס, ולפעמים אתה מסתפק בברכה קצרה יותר. אצל חרדי אין קיצורי דרך.

"האוריינטציה שלי היא של הבית היהודי. אבל עם כל זה, בבחירות האחרונות הצבעתי גימ"ל (יהדות התורה; נ"ו). אתה מבין?"


בסדרה "כיפת ברזל". "אנחנו לא מנסים לחנך, אלא לשקף את המצב"

מה אתה חושב על תהליך ההדתה במוסדות החינוך?

"זה בדיוק כמו שמחייבים אותך לקחת את הילד לקופת חולים כדי להתחסן. יש כאלה שמתנגדים, אבל ההשפעה של החיסון היא עתידית. שומרת על גדילה נכונה. כשמכניסים לך קצת יהדות בגן או בבית הספר, זה סוג של חיסון. אתה בסך הכל מתחסן ולומד שלקלל או לדבר לשון הרע אלה דברים לא טובים. מה רע בזה? אתה רוצה שהבן שלך יהיה מספיק חופשי כדי שיידע לקלל ולהתחצף? אתה מסכים איתי שילדים דתיים יותר מחונכים מילדים חילונים?"

לא בהכרח, אבל ימשיך כבודו.

"אז בוא אשאל אותך שאלה אחרת. מבחינת אחוז האנשים שיושבים כרגע בבית הסוהר, יש יותר דתיים או יותר חילונים? אני מדבר על דתיים־דתיים. אני מודיע לך: יש אולי 20 אחוזים דתיים בבית הסוהר. למה? בגלל החינוך הבסיסי שהם קיבלו".

ואיך לדעתך יגיבו במגזר הדתי אם יכריחו את הילדים ללמוד על אבולוציה ועל המפץ הגדול?

"זה סותר את כל תפיסת העולם היהודית, שאומרת שבורא עולם ברא את העולם. כשאתה מדבר על הפיצוץ הגדול, אז מי לחץ על המתג? הרי היה מישהו שלחץ. וכאן אתה מתחיל להתבלבל. אם תחשוב קצת, תראה שיש תשובות גם לשאלות כאלה.

"מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? התשובה היא התרנגולת, כי אם בורא עולם היה בורא רק את הביצה, לא היה מי שידגור עליה, ואם לא היה מי שידגור עליה, לא היתה יוצאת תרנגולת".

הכנסת הדת לספרי לימוד חילוניים היא לא כפייה?

"גם לי היתה תקופה שבה התעצבנתי מדברים מהסוג הזה, אבל אף אחד לא כופה עליך. היום גם יש כאלה שלא מוכנים שהבן שלהם יעבור ברית מילה. אבל גם לא־יהודים עושים ברית מילה, כי זה בריא יותר. זאת אומרת, זה לא סתם. זה שאתה לא רוצה משהו, לא אומר שאתה צודק (דופק על השולחן). לכן אני אומר שלימוד התורה בגיל צעיר הוא חיסון שעוזר בהמשך, כדי שלא יגדלו לך ילדים שיקללו ויתחצפו. צריך רק לברך על זה".

אתה יכול לספוג את הערכים האלה גם בלי הדת.

"נכון. ועדיין, אפשר לראות בציבור הדתי משהו נכון יותר מבחינת החינוך מאשר בציבור החילוני. הדוגמה הקלאסית היא הקידמה. לציבור הדתי לא נכנסו כל האייפונים האלה, כל הגאדג'טים האלה, והם שמרו על חברה שמתקשרת בדיבור ולא בסמסים. אם אתה רוצה שבעוד כמה שנים אנשים יתקשרו בסמסים, אז אין לי מה להגיד לך. אני נגד זה".

אתה מצליח להתחבר לכל ארגוני ההחזרה בתשובה?

"יש לי ארבעה ילדים, אף אחד מהם לא חזר בתשובה. למה? כי תפיסת העולם שלי אומרת שאם אתה רוצה לחזור בתשובה, תחזור בגללך, לא בגללי. יש פסוק במשלי, 'חנוך לנער על פי דרכו'. תן לנער ללמוד מה שהוא רוצה ולא מה שאתה רוצה".

איך מקבלים אותך בני המשפחה החילונים?

"בהערכה מלאה. אני גר במושב דתי, בית גמליאל, ובליל שבת שערי הכניסה ננעלים. הילדים שלי, שבאים אלי מדי פעם לסעודת שבת, מחנים את האוטו בחוץ וצריכים ללכת קרוב לשלושה קילומטרים עם הנכדים כדי להגיע לסבא. והם באים בשמחה, יושבים ליד השולחן עם כיפות, אומרים את ה'אמן' בזמן. הנכדים אוהבים להיות אצלי.

"עשיתי את ראש השנה אצל בתי בשוהם. היה מפגש משפחתי. בתי קנתה כלים חד־פעמיים, נכנסה לגוגל כדי למצוא את הסימנים של ראש השנה, ולפיהם הכינה שולחן למופת, סעודה כשרה למהדרין. היה נפלא, והיא נהנתה לעשות את זה".

הוא נשוי בשלישית, מגדל עם אשתו ילדה בת 17 וחצי שאימצו כשזו היתה בת שנתיים. יש לו שלושה ילדים בוגרים מנישואיו השניים לנילי, שהביאו לו עד כה שישה נכדים (והשביעי בדרך).

"אני סבא גנוב", הוא קובע. "יש לי היום יותר לתת מעצמי מאשר כשהייתי צעיר. כמו כל סבא, גם אני אוהב להשתובב איתם. זה כבר גיל שבו הם באים אלי עם דרישות. למשל, אומרים לי, 'סבא, הילדים בבית הספר שמעו שאתה שחקן, הם מבקשים שתיתן להם חתימה'. לפעמים הם מבקשים שאבוא לבקר אותם בבית הספר כדי שיוכלו לעבור איזה רגע של שווייץ, ואני עושה את זה בתענוג גדול".

   •   

ביום שלישי הקרוב (21:00) יחזור ברקן למסך של ערוץ 2 בסדרת הדרמה החדשה של קשת "כיפת ברזל", שתעבור בנובמבר לאפיק 12. העלילה עוסקת בגיוס חרדים לצה"ל ובהשתלבותם במערכת, לצד הקונפליקטים עם הקהילה שלהם. ברקן מגלם את הרב אריה ערבליך, ראש ישיבת חסידי גור, שלא מוכן לקבל את הרעיון שתלמידיו החכמים יעזבו את ספסל הלימודים וילכו להתגייס.

"תפקידה של הסדרה הוא לא לחנך, אלא להעביר מצב נתון", אומר ברקן. "היא משקפת את ההוויה הישראלית עם הבעיה הקיימת. יש נקודה שצריך להזכיר לציבור החרדי: כשאתה בן תורה, אתה יודע שגיוס לצבא זו לא המצאה של מדינת ישראל. עוד בתקופת המדבר היה ציווי של משה רבנו - שליש הולך ושומר על הגבולות, שליש שומר על הביטחון, ושליש יושב ולומד.

"עם ישראל בנוי גם על לימוד התורה. אי אפשר להתעלם מהנקודה שאנחנו צבא השם. כשאתה יוצא למלחמה, אתה כבר יודע שתצא מנצח כי השם איתך. מדינת ישראל חיה, 8 מיליון יהודים מוקפים ב־250 מיליון ערבים - זה נגד כל הסיכויים שאנחנו קיימים בכלל. ועדיין, אנחנו נושמים, בועטים, ופוחדים מאיתנו".

כל זה לא היה קיים בלי גיוס לצה"ל.

"יש לי חדשות בשבילך. זה לא היה קיים אם בורא עולם לא היה איתנו. אם 250 מיליון הערבים היו רוצים, הם היו רומסים אותנו בטיול אחד. אז אתה מדבר איתי על העניין של מתגייסים או לא מתגייסים? זה רלוונטי? מה שרלוונטי זה לשמור על צביון יהודי, בידיעה שיש גם צבא השם וגם צבא ההגנה לישראל.

"זו מחלוקת שתימשך עד שיקום מנהיג שיגיד: יש לנו משהו משותף, כולנו יהודים, אז בואו ננסה להבין אחד את השני. לכל צד יש את הדעות שלו, וצריך לכבד אותן. עצם זה שאתה לא מוכן לקבל את האחר ואומר, 'תתקרב אתה אלי, כי אצלי יותר נכון ויותר טוב' - זה לא נכון.

"כשבבסיס בצה"ל קמו אנשי כיפות סרוגות ויצאו מהחדר, התקשורת עשתה מזה עניין של הדרת נשים וזלזול. אני בא ואומר: צריך לכבד מישהו שחוּנך לא לשמוע שירת נשים. הוא לא מחרים, אלא יוצא כדי לא להיפגע. אני נגד חרמות.

"קראתי שבראש העין רוצים להחרים את פסטיבל 'תימנה' כי עדן בן זקן מופיעה שם. למה להחרים את כל הערב? מי שרוצה יבוא וישמע אותה, ומי שלא - לא. מה שאני מציע זה לעשות עוד במה לציבור החרדי, שבה יופיעו רק גברים. הייתי בצד החילוני, והיום אני בצד הדתי, כך שאני יכול להבין את שני העולמות.

"היום זה סיוט בשבילי לבוא לחתונה חילונית. כי כשאני רואה מה הולך שם אני מזדעזע, ואתה מדבר עם אחד שהמציא את דנוטה. כשאתה נכנס פנימה אתה לא יודע אם אתה נמצא בחתונה או על שפת הים. לכן אני ממעט לבוא, מוצא כל מיני סיבות לא להגיע. יש חוט דק בין הפגנתיות לבין שמירה על צניעות".

   •   

ברקן נולד בנתניה בשם יהודה יחזקאל ברקוביץ'. לאחר לימודים בתיכון אורט התגייס להנדסה קרבית, ועם תום השירות חתם קבע והצטרף ללהקת פיקוד צפון. לאחר שחרורו היה חבר בלהקת פיקוד דיזנגוף לצד ששי קשת, אריה מוסקונה וצילה דגן. בתחילת שנות השבעים התפרסם כשביצע מתיחות טלפוניות במסגרת תוכנית הרדיו "אכלת אותה" עם מושיק טימור בגל הקל.

אחר כך הופיע בסרטים רבים מז'אנר הבורקס דוגמת "לופו העגלון", "כץ וקרסו", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". הוא כיכב בדרמות קומיות כמו סדרת סרטי "אבא גנוב", ובמקביל ביים סרטי מתיחות מצליחים ("חייך, אכלת אותה", "גברת תפתחי... זה אני", ועוד).

ב־1993 התרסק כלכלית אחרי שהשקיע את כל כספו בהפקת סרטו "מחפשת בעל על ארבע", שנכשל בקופות. כדי להחזיר את החובות שתפחו לווה כספים בשוק האפור, ובהמשך הכריז על פשיטת רגל. בעבר סיפר שקיבל איומים מנושים, ואף שקל להתאבד בקפיצה מכלבו שלום, אבל חזר בו. לאט לאט מחק את החובות. לפני חמש שנים הורשע בביצוע עבירות מס ונידון לחצי שנה של עבודות שירות בבית החולים קפלן.


ברקן. "אני אוהב להשתובב עם הנכדים, ונותן היום יותר מעצמי מאשר כשהייתי צעיר" // צילום: אריק סולטן

את הדת גילה לראשונה בתקופת מלחמת המפרץ, ובשני העשורים האחרונים הלך והתחזק. הוא הגיש תוכנית שבועית ברדיו "קול ברמה", יצר סרטי קולנוע חרדיים דוגמת "כל יהודי זהב" ו"סיפורי מעשיות של רבי נחמן", והעלה את מופע היחיד "מאבא גנוב אל אבינו שבשמיים", שבו הוא מתאר את התהליך שעבר בחייו, ואיתו הוא מופיע כבר שנים רבות.

"כשהסרט על רבי נחמן יצא, בתי קולנוע אמרו שהם מוכנים להקרין אותו, אבל גם בימי שישי. זה לא עובד ככה. לכן אני מסתובב עם הסרט במקומות פרטיים, מקרינים אותו, ובסיום אני מספר על חוויית העשייה.

"גם עם ההרצאה אני מופיע בכל הארץ. יש מקומות שחשוב להם שתהיה הפרדה בין גברים לנשים, אז מפרידים, ויש מקומות שחשוב להם שיישבו יחד, אז יושבים יחד. אין כפייה".

מתוך העשייה שלך לאורך השנים, במה אתה הכי גאה?

"בכך שעשיתי רק את מה שרציתי לעשות, ומעולם לא בכיתי, למרות כל המכות שחטפתי. מרגיז אותי שאנשים טוענים ששרת התרבות משתיקה אותם ולא נותנת להם לעשות מה שהם רוצים. כולם עלו עליה, למה היא יוצאת נגד הסרט 'פוקסטרוט' אם היא בכלל לא ראתה אותו.

"תפקידה של מירי רגב זה לא לראות, אלא לשמוע את רחשי הציבור. היא שמעה כל מיני רחשים נגד הסרט, ואז באה ואמרה: זה המצב. אם היא היתה רואה וקובעת לא להציג, זו באמת היתה דעה שלה.

"אף אחד לא סותם פיות. אתה רוצה לבוא ולהשמיץ את מדינת ישראל? תעשה מה שיהודה ברקן עשה. יהודה ברקן בא, השקיע מכספו ועשה סרטים שהוא רוצה לעשות. אף אחד בקרן לעידוד הסרט הישראלי מעולם לא נתן תקציב לסרטים שלי או לאלה של זאביק רווח או בועז דוידזון. למה? כי הם היו סרטי בורקס. הפסדתי הרבה מאוד כסף, עברתי את זה בשן ועין, אבל לא באתי בטענות לאף אחד.

"אתה רוצה לעשות סרט? אל תחכה לקרן. תכניס את היד לכיס. אל תבקש כסף ממדינת ישראל כדי להשמיץ אותה. זה הכל. מירי רגב היא לא מבקרת, תפקידה כשרה זה להעביר את המסר של העם. יכול להיות שהסרט נהדר, אני משוכנע שאיהנה כשאראה אותו, אבל אם זה פוגע באנשים, אז כבדו את זה".

מצד אחד, הסרטים שלך היו הצלחה מטורפת. מצד שני, המבקרים והאליטה לא אהבו.

"זאת בדיוק הנקודה. מי זאת האליטה הזאת? אני לא עושה סרטים לאליטה. כל הסרטים שהאליטה אהבה ושהמבקרים התמוגגו מהם היו כישלון גדול בקופות. כשהמבקרים שחטו אותי, זה גרם לאקדמיה לא לתת לי כסף, כי תפיסת העולם שלה היתה 'אנחנו מחפשים תרבות'. בארה"ב מבינים שקולנוע זה תעשייה, אבל כאן לא מוכנים לקבל את זה כתעשייה, אלא כדבר אקדמי.

"זה סוג של התפלספות, וזה לא רלוונטי, כי סרט הוא מוצר להמונים. כמו שתגיד שכדורגל חייב להיות אמנותי. סרט הוא אוסף של אנשים שמביאים יחד יצירה שלמה, ולכן 'סרט אמנותי' זה פייק אחד גדול. יש סרט טוב או סרט רע, וזהו.

"עכשיו תראה איך אותם סרטים, שהורידו עליהם קיתונות של זבל, של בושה, של כלימה, היום כבר לומדים אותם באוניברסיטה. כל הז'אנר הזה של סרטי הבורקס".

בדיעבד, מה היתה ההצלחה של "צ'רלי וחצי" ושל "חגיגה בסנוקר"?

"הם היו מדורת השבט. אשכנזי, ספרדי, כולם מצאו את עצמם בזה. זה הגיע לאבסורד, שאנשים עושים בילוי של קריוקי 'חגיגה בסנוקר' - לוקחים את הסרט, מחלקים תפקידים בין החבר'ה, שמים על mute ומדקלמים. יש שם משפטים שמלווים אותנו כבר דורות.

"אני משוכנע שאם היתה בספר השיאים של גינס קטגוריה של הסרט הכי נצפה, 'חגיגה בסנוקר' היה לוקח מקום ראשון בלי ויכוח. מדובר בעשרות פעמים לבן אדם. והמבקרים לא אהבו, והאקדמיה לא היתה מוכנה להשקיע אגורה שחוקה, כי זה מה שנקרא 'תת רמה'".

הבנתם בזמן אמת שזה יהפוך לקאלט?

"ממש לא. אלי תבור כתב את התסריט, ובועז דוידזון היה משכתב את הבסיס הזה מדי ערב ומביא למחרת טקסטים שלו. יום אחד הוא בא בבוקר לסט וראיתי טקסטים כל כך ארוכים, שלא האמנתי שאצליח ללמוד אותם בעל פה. אני לא אשכח איך טליה שפירא ז"ל ישבה לידי, קראה ואמרה לי, 'בואנה, ברקן, אם הסרט לא יצליח כסרט, יוכלו לשדר את זה כתסכית בגלי צה"ל'. אף אחד לא האמין שזה יצליח ככה".

כבר שנים מדברים על "חגיגה בסנוקר 2".

"באמת יש ניסיונות, אבל בגלל שהרף כל כך גבוה ואי אפשר לקלקל את הטעם של הראשון, אז זה לא יכול להיות סרט פחות טוב ממנו. הרעיון הוא לעשות המשך של מה קרה לשני החבר'ה האלה 40 שנה אחרי.

"נאור ציון כתב תסריט שהתחיל טוב, אבל בהמשך היו לו קצת סטיות לכיוון גנגסטריזם ודם, וזה לא 'חגיגה בסנוקר'. לסרט יש אופי. אנחנו נפיל אותך מהכיסא, אבל לא נזרוק אותך מהקומה ה־40. הוא מנסה עכשיו לשפר את זה, ונראה מה יהיה".

   •   

גם ז'אנר סרטי המתיחות, שהגיע לשיאו בסוף שנות השמונים, נקטל על ידי המבקרים ועם הזמן נעלם לחלוטין. ברקן עוד ניסה להביא את המצלמה הנסתרת לערוץ 2, אבל תוכניתו "לא דופקים חשבון" לא שרדה. "כשאתה מסתכל על זה במבט לאחור, סרטי המתיחות היו הריאליטי הראשון שנעשה בארץ", הוא מתגאה. "הבאנו את האיש מהרחוב אל מרכז המסך".

מרבית הסרטים הללו מציגים נשים בצורה מחפיצה ומשפילה. היום זה לא היה עובר בשקט בלי פוסטים פמיניסטיים בפייסבוק.

"יכול להיות. היום אסור לי להסתכל על זה. אני מבין שאז זה הצחיק, אבל זה גם בא על חשבון דברים אחרים. לפני כמה שנים תפסו אותי כמה חבר'ה חרדים ושאלו, 'למה שלא תעשה מתיחות במגזר?' הסברתי להם שאי אפשר, כי אסור להלבין פניו של אדם ברבים, ולכן במגזר החרדי זה לא היה עובר".

ועדיין, ברקן משוכנע שהוא פיצח את הבעיה, ולאחרונה אף צילם תוכנית שידוכים ("השדכנים") בשיטת המצלמה הנסתרת, שבמהלכה הוא מנסה לחבר בין גבר לאישה שאינם מכירים זה את זו, בעזרת תחבולות ושחקני משנה. את הפיילוט העלה ליוטיוב, וכעת הוא מנסה למכור את הרעיון. "אני מאמין שזה הולך להיות דבר גדול. זה מאוד שונה ממה שעשיתי פעם, כי אני כבר לא מצלם אנשים בשעת מבוכה, אלא בשעת שמחה. אני גורם לאנשים לחייך, לצחוק, להתאהב".

אתה מודע לכך שיש מתיחות שעשית בעבר, כמו הפרסומת לפומלות או כל דבר שקשור לדנוטה, שממש לא עומדות בנורמות החברתיות של היום.

"בוודאי. יש דברים שכשאני חושב עליהם היום בדיעבד, אז יכול להיות שקצת הגזמתי".

אתה מתחרט על משהו?

"להתחרט זה לא רלוונטי. כשאנשים נהנים ממה שעשית וצובאים על הקופות כדי לצפות, אז אתה לא יכול להתחרט על שלאגר. אני יכול להגיד, בואנה, היום לא הייתי עושה את זה. אבל להתחרט? ודאי שלא.

"בוא נחדד את הנקודה: אני לא צחקתי על נשים. אני צחקתי על גברים. הנשים שימשו איזה קטליזטור כדי להביך גברים".

זה נקרא החפצת נשים.

"אין בכלל ויכוח. אמרתי שיכול להיות שקצת הגזמתי, אבל להפוך את זה לדבר קיצוני שאני צריך להתחרט עליו כאילו הרגתי מישהו? זו היתה תקופה אחרת, וגם ההסתכלות שלי אז היתה שונה".

בוא נחזור רגע לסיפור איך הגעת לדנוטה. עוד לפני שהתקבלה ההחלטה ללכת על דוגמנית עירום פולנייה שתמתח את הישראלים, פרסמתם בעיתון מודעה "דרושה בחורה נועזת". אני מניח שלא כל מי שהגיעה לאודישן ידעה שהיא אמורה לגלם מלצרית שחולצת שד ללקוחות שמבקשים ממנה חלב בקפה.

"כתבנו 'בחורה נועזת' כי לא תכתוב בעיתון 'לחלוץ שד'. והגיעו. לא הרבה, אבל אני זוכר שהיו לפחות שתיים שיכלו לעשות את זה בלי שום בעיה. עשינו טסטים, וברגע האחרון אמרתי לשותף שלי: נביא מישהי מחו"ל. כי אם נשים בחורה ישראלית, הצופים, במקום לראות את המתיחה, יקללו את ההורים שלה איך הם גידלו ילדה כזאת. לעומת זאת, לגויה מותר. השיקול היה נכון, כי ראית פתאום איך הגויה הזאת הפכה לאהובה כל כך. זה לא היה קורה לבחורה ישראלית.

"אודישנים קיימים גם היום, והסצנות נועזות יותר. אחת הסיבות שאני מדיר את עצמי מכל מיני סצנות כאלו זה בגלל המהפך שעברתי. לפני חודש קיבלתי הצעה לתפקיד מרכזי בסרט עם סצנת אמבטיה, שבה שנינו עירומים. אמרתי, 'סליחה, זה לא אותו ברקן שהכרתם. אני גמרתי עם הדברים האלה'".

הסרטים ההם תמיד נראו כמו סוג של מילואים, גדושים בכמויות של טסטוסטרון וחרמנות גברית.

"שתדע שהילדים הם שעשו את דנוטה, המבוגרים נהנו אחר כך. זה לא ייאמן מה הלך שם בהצגות היומיות. היצר הרע טמון בכל אחד מאיתנו, והרעיון היה לתת לו איזשהו דרור של הצצה - קנה כרטיס ותוכל לראות ציץ של אישה. היום זה כבר לא ככה, כי אתה יכול לראות את הדברים האלה בחינם באתרי אינטרנט, כבר לא צריך לקנות כרטיס".

יש לא מעט חבר'ה מהדור שלך שהסתבכו בהאשמות על הטרדות מיניות מעברם, כולל חברך הקרוב זאב רווח.

"אני לא רוצה לחרוץ את דינו של אף אחד, קטונתי מלעשות את זה. לי קשה להאמין שזאביק באמת עשה את מה שמאשימים אותו, כי זאביק הוא גוש חימום מהלך. איש חם. אז יכול להיות שהוא חיבק, אבל לא מתוך צורך מיני".

אמרת פעם "טעמתי את הדברים הכי אסורים, עד שטעמתי את טעמה של תורה". עד כמה פרועים ואסורים היו חייך?

"אני לא רוצה לטעום שוב, לא רוצה לחזור לזה, לא רוצה לדבר על זה. אתה מנסה להחזיר אותי לתקופה שאני מנסה לברוח ממנה. זה לא רלוונטי. לא מדברים על חבל בביתו של התלוי".


עם זאב רווח. "היום אסור לי להסתכל על הסרטים שעשינו" // צילום: מאיר פרטוש

טלוויזיה הוא רואה, אבל לא בשבת. בעיקר חדשות וערוץ 8, אבל גם את כל תוכניות הריאליטי המוזיקליות. "סטטיק ובן־אל היו נורא נחמדים, הם הכניסו דם חדש לחבר השופטים של 'הכוכב הבא'", הוא אומר.

מי מצחיק אותך?

"שלמה בראבא מצחיק אותי בצורה פנטסטית, ואריה מוסקונה מפיל אותי לרצפה. אין מישהו שמצחיק אותי יותר ממנו. שחקנים שאני מאוד מעריך הם ששון גבאי, דבל'ה גליקמן, ליאור אשכנזי וצחי גראד. אפילו יהודה לוי מפתיע אותי, הוא באמת לא נתן ליופי שלו להרוס את הכישרון שלו. בקיצור, לא חסרים לנו כוחות טובים בתחום".

אתה מפחד מהמוות?

"עברתי באופטימיות ובשמחה את גיל 70, כי אני יודע שנשארו לי עוד 50 שנה עד 120. אני רואה את המוות כתהליך טבעי. כשאתה נכנס לעולמה של תורה, אתה מבין שביום הולדתו של אדם נקבע גם יום מותו. תסתכל על רפול, שעבר את כל המלחמות וכל גופו היה מרושת בעופרת, עד שיום אחד בא גל של הים ולקח אותו. ויש את הדוגמה הכואבת והטרייה של אמיר פרישר גוטמן. כל זה נובע מהחטא הקדמון. אם האדם בגן עדן לא היה אוכל מפרי עץ הדעת, היינו כולנו חיים עד עצם היום הזה. העולם היה מלא באנשים חיים, ולא היו בתי קברות".

איך הבריאות שלך באופן כללי?

"כואב קצת פה ושם, אבל בסך הכל צריך להגיד תודה לאל. בגילנו, אם אתה קם בבוקר ושום דבר לא כואב לך, אז לך לרופא שיבדוק אם אתה חי".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...