צעדת ירושלים, צעדת הלב

ב־7:30 בבוקר, כשעליתי עם נכדי יואב (12) על האוטובוס העמוס שהסיע אותנו, יחד עם עוד עשרות צועדים בכביש המפותל המוביל לחירבת סעדים (סמוך ליד קנדי) שבה היתה נקודת הזינוק למסלול למיטיבי לכת של צעדת ירושלים, ראיתי גמלאים בצד נערות צעירות, זוג צעיר ולצידם שני קשישים, אבל פני כולם קרנו מאושר.

הם הסתכלו בהנאה בנוף הירוק שנשקף מהחלונות. כשהאוטובוס הגיע ליעד ועצר כולם זינקו החוצה, עברו תהליך רישום קצר, שילמו 30 שקלים דמי השתתפות ויצאו לדרך.

אין זו הפעם הראשונה וגם לא השנייה שאני נוטל חלק בצעדת ירושלים, ולמרות שהסלול לא השתנה כמלוא הנימה ושוב עברנו דרך עין לבן, וצעדנו בנחל רפאים, וחלפנו על פני גן החיות התנ"כי, וראינו את הרכבת משרכת את דרכה לירושלים, ואחר כך את הגן הטכנולוגי, את אצטדיון טדי והארנה, וכמובן את פארק המסילה היפהפה - זה היה כיף גדול.

בכל כמה מאות מטרים הציעו לנו בקבוקי שתייה; בכמה מקומות פגשנו מדריכות לידיעת הארץ שסיפרו לנו על ההיסטוריה של המקום ועל סוגי העצים שצומחים בו; במעלה הדרך לירושלים פגשנו באוהל קבוצת בדואים שהציעו לנו ללגום קפה שחור וסיפרו לנו ש־75 אחוזים מהבדואים הרוכשים השכלה גבוהה הם בנות, ושכלי הנגינה המאפיין ביותר את הבדואים הוא הסומסומיה.

סמוך לגן הפעמון פגשנו צעירים ממכללת קבלה לעם, שניסו לדבר על ליבנו שנקשיב להם ונשמע משהו על פרויקט "מתחברים".

לאורך כל מסלול הצעדה ראינו כוחות מתוגברים של שוטרים ואנשי מג"ב ששמרו על הסדר.

אין ספק שצעידה של 17 ק"מ במשך יותר מארבע שעות רצופות יחד עם הבן או הנכד שלך (במקרה שלי) מעצימה את הקשר ומזמנת חוויות והנאות שונות מאלה שאנו חווים כל ימות השנה.

אווירה היסטורית

נוסף על כך, זו הזדמנות נפלאה לנוס לכמה שעות מהמחשב בבית, מהאינטרנט ומהמיילים, מהפייסבוק ומהטוויטר ולנשום אוויר צח, להתבונן בשמש המסתתרת מאחורי העננים ולספוג את ריחות האורנים. מומלץ בחום!