לפני יותר משנה אורי לוי היה משוכנע שהוא הולך להיפלט החוצה מהשידור הציבורי. האיש שידוע באופיו השקט, החיובי והרגוע, התיישב מול המחשב והתחיל לשפוך ממעמקי ליבו את חששותיו הרבים, שהפכו לפוסט ויראלי בפייסבוק סביב ענייני הפנסיה שלו. "לפתע התברר לי שכל שתכננתי לגיל השלישי, למשפחתי, ילדיי, ואפילו נכדיי, התבסס על מייצג שווא; משהו באזור האפור שבין רשלנות חמורה, הפרת אמונים ולכאורה אפילו הונאה, זיוף ומרמה", הוא כתב. "מתברר שכל מה שהסתמכנו עליו שווה לפח. הפנסיה שתוכר לנו היא ברמה של פקיד מתחיל. 40 שנות שרות כולל ניהול בכיר ופנסיה חד ספרתית נמוכה... אני אצא למלחמה ולא אוותר".
מצד אחד, הביא עליו לוי לא מעט אמפתיה, ומהעבר השני מתקפה מצד פקידי משרד האוצר, שהתעקשו כי לא אישרו את הקפצת השכר השנויה במחלוקת של אותה פנסיה תקציבית עליה חתם.
"בסוף הגעתי להסדרה עם האוצר", מסביר כעת לוי בן ה-66. "הגעתי למסקנה שאם אמשוך את זה למאבק נצחי, לא אקבל שום דבר. אולי בסוף אנצח את כל העולם, אבל כבר אהיה בן 96. בגילי המתקדם אני ממש מרוצה בחלקי, ואין לי סבלנות למלחמות. אין לי כבר שאיפות גדולות ועתידיות. ממש לא. די, עשיתי את שלי ואני מאושר ממה שעשיתי. חוץ מזה, שבשלב ההוא הייתי בטוח שאני לא הולך להמשיך לתאגיד".
היום, כשרשות השידור כבר היסטוריה, את לוי אפשר להמשיך לראות בערוץ 11 – בתור אחד מהטאלנטים הבכירים של תאגיד השידור כאן. הוא מוקפץ כדרך קבע למלא מקום של מגישים, מנחה תוכניות אקטואליה או מרים כתבות שטח. סוג של מבוגר אחראי בערוץ שעדיין עושה את צעדיו הראשונים על המסך.
לוי. "יורם ארבל? אין עוד שדרים כמוהו. הוא שר שידור" // צילום: עמי שומן
"אני לא רואה את עצמי טאלנט, אבל אתה יודע מה, אני מוכן לקבל את ההגדרה 'מבוגר ואחראי', אם זה נותן קצת שקט לצופים שרואים שערוץ 1 עדיין חי ונושם. מצד שני, חשוב לזכור שיש בערוץ 1 אנשים שנפגעו קשה, חברים טובים שלי שנשארו בחוץ ומתקשים למצוא עבודה. היה ברור שזה יקרה, וזה מכאיב בצורה דרמטית. עבורי, אני מודה, החיים יותר קלים היום כשאני יודע שאני מוגן ויש לי עבודה. זה נותן לי שקט".
"יש גבול לאין-רייטינג"
אחרי כמה ניסיונות להיפגש, שנדחו בזה אחר זה כשלוי הוזעק למלא זמן אוויר על המסך, הוא קיבל את פניי לפני כשבועיים בכניסה לאולפני התאגיד במודיעין, ומיד הציע לשתות קפה במקום שקט. וכך מצאתי את עצמי יושב בתחנת דלק סמוכה, על כיסא רעוע ליד שולחן מתקלף מחוץ לחנות נוחות קטנה, מכוניות באות ויוצאות ואני מצויד בכוס חד פעמית עם קפה שהוא רכש עבורי. כי אולי אפשר להוציא את אורי לוי מהערוץ הראשון, אבל כנראה שאי אפשר להוציא את הערוץ הראשון מאורי לוי.
"כמו כל מי שהגיע מרשות השידור, גם אני באתי עם מטענים. זאת אמת שאין להכחישה. היו הרבה תחושות קיפוח, בלי להבין לאן ואיך הולכים הלאה. אבל אני מוכרח להודות שאני מאוד מופתע לטובה מצורת העבודה ב'כאן 11' ומההתלהבות האישית שלי.
"שמע, אני ארבעים שנה במקצוע, ואני מוצא את עצמי לומד דברים חדשים. אני עושה רדיו, מגיש יומנים, החלפתי את קרן נויבך, עשיתי דברים שממש ריגשו אותי, ואני כבר מזמן לא מתרגש מעשייה. פתאום התעורר אצלי צורך לעשות כתבות חברתיות ודברים שלא עשיתי הרבה מאוד זמן. אנשים עוד לא מבינים איזה כוח יש פה לחטיבת החדשות – זה חיבור של רשת ב' עם טלוויזיה, אנשי רשות השידור לשעבר עם דור צעיר של תותחי על, שובבים וחוצפנים במובן החיובי, שגם מהם אני לומד".
הוא מספר על חבלי לידה, וכמה פספוסים של עלייה מאוחרת לשידור חי בדיווח על אירועים חדשותיים. "הטיפול שלנו באירוע מצוין, אבל ההתחלה עוד לא משומנת. למערכת עוד אין את השמן שמטיס את כולם לאולפן כשקורה משהו".
ואולי זה פשוט הגיע כנדוניה מרשות השידור.
"כן, אה? אבל זה יעבור. אנחנו אומרים ביושר, 'לא עלינו בזמן', ונשתפר. זיהו את הבעיה מיד, ועובדים כדי לפתור את זה. הרי כל העסק של התאגיד היה כל כך לא ברור, שהיה קשה מאוד להתכונן לעלייה. נכון, לחטיבת החדשות אין מאה ימי חסד – אחרי יומיים באוויר כבר נחת כאן דונלד טראמפ, ולכן היינו צריכים להיות חדים, מהירים ומסודרים כבר בהתחלה. לעומת זאת, את התאגיד עצמו צריך לשפוט לפחות אחרי חצי שנה או שנה, כשיתחילו לבוא התוצאות הראשונות של כל מה שבונים וקונים. לוקח המון זמן לתכנן קדימה, להכין סדרות וסרטים דוקומנטריים, לבנות לוח שידורים ראוי".
איך בוחנים הצלחה בשידור ציבורי שלא אמור לשאוף לרייטינג?
"כמה שהוא לא אמור לכוון לשם, אסור אפילו להשתמש במשפט הזה כי השאיפה היא שהציבור יראה את השידור הציבורי. יש גבול לאין-רייטינג, ולכן צריך לקבוע איזשהו רף. אם זה לא מעניין את הציבור, אז זה לא מעניין. אתה לא יכול לשדר טלוויזיה ציבורית לכלום ושום דבר. כולם כבר יודעים שהמהדורה המרכזית שלנו היא הפתעה טובה מבחינת הרייטינג, ומאוד מעניין מה יקרה עכשיו עם הפיצול של רשת וקשת. אני אוהב שיש תחרות, לכן טוב שיש ערוץ 20 והלוואי שגם יצמחו שתי חטיבות חדשות מהפיצול של ערוץ 2, ושיהיה קרב בין כולם".
אבל בינתיים הרייטינג של כל המהדורות בירידה. הן הגיעו הקיץ לשפל צפייה של 16 שנה, ואנשים צורכים היום חדשות באמצעות פושים בנייד, טוויטר או פייסבוק.
"לכן צריך להביא ערך מוסף, פרשנות, כתבות אחרות. בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתי מנהל החדשות בערוץ 1 ושידרנו בלי סוף. בשלב מסוים הגיעו קולות מתוך המערכת, 'די, אנחנו חוזרים על עצמנו. נרד קצת משידורי האקטואליה ונעשה דברים אחרים'. עשינו פסק זמן למשך יום אחד, והרגו אותנו. הצופים לא הפסיקו לצלצל, הרייטינג ירד לאפס. כולם היו בערוצים האחרים".
לרשות השידור הגיע לוי ב-1976, בעקבות מודעה קטנה שראה בעיתון: מחפשים כתבי ספורט לטלוויזיה הישראלית. הוא עשה קורס כתבים והתקבל. "כן, רשות השידור היתה מועדון סגור", הוא מודה, "היה יותר קשה להתחיל שם קריירה, למרות שיש כאלה שעשו את זה".
המוטו: הגשה בגובה העיניים
לוי התחיל במחלקת הספורט והמשיך לחטיבת החדשות, הפיק, שידר, הגיש, ערך את "מבט". בתחילת העשור ניהל את מחלקת הספורט, ועוד קודם לכן, בין 2004 ל-2010, שימש כמנהל חטיבת החדשות בערוץ.
"לנהל חטיבת חדשות זה חתיכת פרויקט. יש אלף קומבינות והחלטות שידוריות. דווקא, בניגוד למה שכולם חושבים, החלק של הלחצים הפוליטיים הוא הכי קטן ומינורי בכל הסיפור. יש לי קושי להביא אנשים להאמין לזה, אבל מעולם לא ניסו להשפיע עליי פוליטית. לא ביבי, לא ברק. לעולם לא היה איזשהו ניסיון להשפיע, לפחות לא עליי. אולי היו ניסיונות דרך המנכ"ל, אבל הם נבלמו ולא הגיעו לשטח. אני יודע שיש אמירה גורפת שהשלטון הסתובב במסדרונות ערוץ 1, אבל זה לא נכון".
זה מאוד תלוי באיזו תקופה מדובר ומי היה המנכ"ל. יש הבדל בין הימים של מוטי קירשנבאום לתקופות של ג'ו בראל ויוני בן-מנחם.
"גם זה נכון. אבל בשורה התחתונה, התקשורת הרבה יותר חזקה ממה שכולם חושבים. אני לא מאלה שמבוהלים לגבי גורל התקשורת".
- ולמרות זאת, הממשלה דורשת לפצל את חטיבת החדשות מהתאגיד ועתידה עדיין תלוי בפסיקת בגץ שתתקבל בחודשים הקרובים.
"אני אומר לך באחריות מלאה, שאף אחד פה לא לוקח את השיקול הזה בחשבון. לא מנהל החדשות, לא העורכים, לא המגישים ולא השדרים. כולם עושים מאמץ להביא את האינפורמציה הכי טובה, הכי מעניינת, הכי חזקה והכי מרתקת שיש. בכלל לא מדברים על זה, ובוודאי שאין שום ניסיון להשפיע על ההחלטה".
מירי רגב אמרה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", דוד ביטן רצה לסגור אתכם.
"אלה ביטויים שנאמרו לפני העלייה של התאגיד. ראיתי כאן את ביטן לפני יומיים והוא נראה לי מבסוט לאללה. עזוב, אלה אמירות פוליטיות. אני לא מודאג ולא מבוהל מהפוליטיקאים".
גם המינוי של גאולה אבן למגישת המהדורה עורר מחלוקות. קשה להתעלם מהקשר האישי שלה עם גדעון סער, שפועל לקראת חזרה לפוליטיקה.
"אני מכיר את גאולה הרבה מאוד שנים, זאת מגישת על, ואני לא חושב שמישהו יתווכח איתי שהיא תותח-העל של המגישות. היא משדרת עוצמה וכוח, יש בה חדות בלתי רגילה. היא כוכבת טלוויזיה. לגבי השאלות האחרות, כשיבוא זמנן יהיה מי שיצטרך לקבל את ההחלטה".
אתה חתום על המינוי של ינון מגל למגיש מבט בזמנו.
"זו הבחירה שעשינו בזמנו, הוא ומירב מילר. הוא הגיש טוב מהדורות, אין ספק בעניין הזה. מאז הוא התגלגל כמו שהתגלגל, אבל דעתו הפוליטית היתה מוכרת וידועה כבר אז כי הוא הגיע מתוך המערכת. בכל מקרה, הוא לא היה יכול לקחת את האג'נדה שלו ולהשתמש בה בתור מגיש מבט. זה בלתי אפשרי".
את אירוע הירי הקטלני בבר נוער הוא מגדיר ככישלון הגדול בקדנציה. "זה היה 11 בערב, הייתי בבית ונרדמתי. לא ראיתי את הטלפונים ולא עלינו לשידור. אני אשם, אחריות מוחלטת שלי, וגם ננזפתי על ידי המנכ"ל. בימים שאחרי הרגשתי רע מאוד, כי זה אירוע עם הרבה משמעויות מעבר. אם הייתי ער, הייתי עולה מיד. היו מאות אירועים בקדנציה שלי, אני מלך הלעלות לשידור, זו תפיסת החיים שלי. אבל אי אפשר לתקן את מה שקרה באותו הערב".
בתקופת האינתיפאדה השנייה שימש לוי ככתב שטחים. "אף אחד אחר לא רצה להיכנס אז לשטחים, ואני עם הטירוף העיתונאי שלי אמרתי: יאללה, אני נוסע. לקחתי נהג וצלם, הדבקנו press על האוטו, נכנסנו פנימה והבאנו כתבה אחרי כתבה.
"יום אחד נסענו למחנה הפליטים דהיישה, כדי לסקר פיצוץ בית של מחבל. ראש עיריית בית לחם אמר לנו 'קחו אתכם עיתונאי פלסטיני, ואל תדברו עברית'. באמצע הנסיעה העיתונאי, שלא הכיר את הדרך, העלה צעיר מקומי לאוטו כדי שיוביל אותנו לבית המחבל. ואנחנו מדברים בינינו באנגלית, עד שהשבבניק הזה מסתכל עליי ואומר 'אורי לוי, מה העניינים?' ומתחיל לדבר איתי על כדורגל.
"אפילו שומרי הראש של ערפאת תמיד דיברו איתי על בית"ר ומכבי חיפה. בכל פעם שהייתי מגיע למוקטעה, הוא היה שולח אליי את שני השומרים שלו, והם היו מובילים אותי למעלה אל החדר החשוך והנורא של ערפאת - שם הוא היה מוכר את השטויות שלו מול המצלמה שלנו. הוא היה אז במצב נוראי. החדר היה במצב נוראי. ממש רגע לפני שכולם ברחו משם. אני זוכר את עצמי עומד מול המצלמה, ומאחוריי אנשי פתח מוציאים החוצה נשק מהר מהר לפני שצה"ל יגיע.
"תשמע סיפור, בשנות התשעים עשיתי מילואים בעזה עם מאיר איינשטיין. מדים, סיורים, נשקים, הכל. במקרה שיבצו אותנו יחד והכוח שלנו אבטח את בית הכלא. מאיר ואני עמדנו ככה עם המדים מול כל האסירים הביטחוניים, הם הסתכלו עלינו ופתאום כולם בבת אחת 'אורי לוי, מכבי ת"א. מה עם זה וזה'; אח"כ ברחוב ילדים פלסטינים רדפו אחרינו, 'מכבי, מכבי'. כשהצבא זיהה את זה, הוא פשוט הפסיק לנו את המילואים האלה".
על המסך הוא צץ לראשונה (עם שפם, שהפך באותם שנים לסמלו המסחרי) כשהגיש את פינת 'רגע של מחלוקת' בתוכניות משחק השבת. "הייתי עולה לשלושים שניות טקסט וכולי מבוהל. עם השנים אני ומאיר איינשטיין עברנו לשיטת הגשה בלי טקסט כי רצינו להעביר מסר של הגשה בגובה העיניים. בהמשך יישמתי את זה גם בשידורי החדשות. מצד אחד, זה מקל על הרבה גורמים, אבל גם יכול להקשות על כל הסביבה שלך. זה אפשר לי אחר כך לעשות בקלות המון שידורי חירום".
לוי צבר הרבה זמן אוויר באולפנים פתוחים. הוא דיווח על אסון המסוקים, על הפיגוע בדולפינריום ובמלון פארק, החזיק שידור בפיגועי ההתאבדות באוטובוסים, שידר את אסון התאומים, האשפוז של אריק שרון והמשפטים של משה קצב ואהוד אולמרט.
"יום אחד קיבלנו הודעה על אירוע עם נפגעים באל-ח'דר, מדרום לירושלים, ועליתי לשידור כשאני יודע שהבן שלי נמצא שם כחייל בחטיבת הנחל. הוא לא ענה לי לטלפון ושידרתי שעה שלמה בלי לדעת מה מצבו. היו ארבעה חיילים הרוגים ו-15 פצועים. רק שיצאתי מהאולפן מישהו ענה לי לטלפון ואמר, 'אל תדאג, אני רואה אותו למטה'.
"בכלל, באותה תקופה היו כל הזמן פיגועים רצחניים ואוטובוסים התפוצצו בירושלים. זה היה מפחיד כי הייתי משדר ובראש שלי רצו מחשבות של 'איפה הילדים שלי עכשיו'. בשידורי חירום אסור לשדר פאניקה, אסור להיבהל ואסור לגמגם כי אחרת אתה עלול להבהיל את הצופים שלך".
"יש בי נאמנות ילדותית"
הוא נולד ביפו, הבכור בין שני אחים לאמא ילידת רומניה ואבא בולגרי. "למרות שאני כבר 35 שנה בירושלים, אני יפואי לנצח. אתה אף פעם לא משתחרר מיפו, זו שכונה במובן של שכונה. מכבי יפו היתה אהבת החיים הראשונה שלי. עד היום כשמכבי קביליו יפו משחקים אני בלחץ.
"היתה לי ילדות מדהימה, היינו משחקים ברחובות. בקושי היה רדיו, לא היה כלום בתקופה הזאת. לדעתי הדבר הראשון בחיי שראיתי בטלוויזיה היה מצעד צה"ל. מישהו מהשכנים קנה טלוויזיה וכולם רצו אליו לראות את השידור".
אז מה משך אותך לטלוויזיה?
"הייתי פריק של קולנוע – הצילום, המצלמה, העריכה, לתסרט דברים. העשייה הקולנועית הזאת שנמצאת בטלוויזיה משכה אותי אליה, למרות כשאני מסתכל על זה היום מדובר בשני עולמות נפרדים".
את ימיו הראשונים בערוץ הראשון עשה במחלקת הספורט, שניהל אלכס גלעדי, ופעלה כחלק מחטיבת החדשות בניהולו של דן שילון. "הם היו בוסים קשוחים מאוד, ואני לא אומר את זה לרעתם. היו מקרים שחזרתי הביתה עם דמעות כי אלכס צעק עלינו בגלל טעות קטנטנה שהיום נראית מגוחכת. מדי שבוע, מיד אחרי שידור 'משחק השבת', הוא היה מכנס ישיבת פוסט מהדורה ושם חטפנו צעקות.
"אלכס הוא מגלומן טלוויזיה, וזה גם הכוח שלו – הוא תמיד ראה הכל בגדול. אנחנו היינו הפיונים הקטנטנים שלו. בבחירות 77, שילון הטיל על אלכס להיות מפיק המשדר ונעשו שם דברים שלא נעשו קודם בארץ – לפזר ניידות במטות המפלגות, לפרסם מדגם תוצאות. בפעם הראשונה בארץ עשו טלוויזיה כמו העולם. זה דור המייסדים, אלה אנשים שהמציאו טלוויזיה. כל מי שעובד היום משכלל את השיטה, אבל בסוף זה אותו בסיס של מה שהם עשו אז.
"אני לא אשכח שב-77 אלכס קרא לי לחדר. הייתי בקושי כמה חודשים בערוץ, הוא טרק את הדלת ואמר: אתה נוסע עכשיו לשדה התעופה, סאדאת נוחת במוצ"ש. ואני, מלחמת יום כיפור עוד יושבת לי בראש, ובכלל הייתי אחרי 40 יום מילואים על איזה ג'בל בסיני כששם דיברו איתנו על הסכנה בהתחדשות המלחמה. הייתי משוכנע שזה עוד אחד מהמבחנים שהם אהבו לעשות לנו, להתקיל אותך – בוא נראה איך הוא יגיב לשטות הבאה שאנחנו אומרים לו. זה די מדהים אבל הייתי מפיק שידור הנחיתה של סאדאת בארץ – הייתי כולה ילד, והבנתי בטלוויזיה פחות ממה שהאזרח הממוצע מבין היום".
מצד שני, הערוץ הראשון גם שבר שיאי ביזאריות בשידורים.
"אני זוכר ששידרתי משחק גמר גביע הטוטו, נדמה לי ב"ש נגד הכח. היה 0:0 אחרי הארכה והגיעו לפנדלים. אני יושב באולפן ומקבל את ההוראה הבאה: 'ראו מספיק, את הפנדלים יראו אח"כ, אפשר לעבור למבט'; וירדו מהשידור.
"פעם שידרתי NBA עם אריה מליניאק. המשחק התחיל בעשר וחצי. השעה היתה 12 בלילה, אנחנו אי שם לקראת סיום הרבע השלישי. בום, נפתחת הדלת ונכנס ראש הוועד עם נציג ההסתדרות, וטראח – מוריד את השאלטר. ואנחנו יושבים ככה המומים. אלה חוויות של ערוץ 1.
"אפילו עם מכבי ת"א זה היה ככה. היינו מתחילים את המשחק ובאמצע עוברים למבט, ואז חוזרים לשידור אי שם באמצע המחצית השנייה. זה לא נתפס. אלה דברים שלא יכולים לקרות היום. היום יאכלו אותך בשנייה, אבל אז זה הגיע מתוך תחושת כוח וגם, תסלח לי - מבורות. בעיקר בכל מה שקשור לספורט. זה מקרה בו האיש החזק לא מבין. וכן, גם ממקום של אני אחליט בשבילכם, אני אעשה מה שאני רוצה ואתם תראו מה שאני אראה לכם. זה היה כוחו וחולשתו של הערוץ היחיד.
"ואתה יודע מה? בקושי היתה מחאה של הציבור. וזה מכבי בימיה הגדולים. שידרתי את המשחקים האלה וזה נראה לי מטורף, אבל אנשים קיבלו את זה. היו דברים נוראיים.
"כל המדינה ראתה מכבי, וכמעט לא היה שום דבר אחר בכדורסל. בתחילת דרכה של הטלוויזיה, בשנות השבעים, הפועל היתה אויב. האדומים היו אויב. כדורסל, כדורגל, לא משנה מה. היו מי שאמרו, 'אין אדום על המסך הזה', ככה, במילים האלה. 'מי צריך הפועל? רק מכבי ומכבי'. היו ממש מתרגזים עלייך אם היית מזכיר את הפועל. יואש אלרואי שינה את זה, הוא אוהד הפועל שבא לנהל את מחלקת הספורט עם תפיסה שצריך להראות הכל. היום זה אחרת, כשיש תחרות, כבר אי אפשר להעלים יותר".
מה דעתך על שדרי הספורט החדשים?
"יש היום דור של שדרי ספורט מצוינים. לדעתי ההבדל הגדול הוא בידע; אני לא ידעתי על כדורסל כמו חלק מהשדרנים של היום. אני חושב שגם יורם (ארבל) וגם רמי (ווייץ) לא הגיעו לרמות הידע האלה. זה נובע מהיעדר מקורות. הנגישות שלנו אז לאינפורמציה היתה מאוד מוגבלת, בניגוד לעידן הנוכחי שבו אתה יכול להיכנס לטלפון ולהוציא ממנו כל מה שאתה רוצה. היום אני שומע בשידור מונחים מקצועיים שאני לא מבין אותם.
"בעידן שלנו יכולת להגיד פחות או יותר מה שאתה רוצה ולא היה מי שיבדוק. אני שידרתי בשנות התשעים אירוע ספורט שלם שבו רלאנטי היה כוכב על, ניצח בכל התחרויות, ובסוף הסתבר ש'רלאנטי' זה בצרפתית הילוך חוזר. לא היתה לי שום דרך לקבל אינפורמציה חוץ ממה שנכתב על המסך, ובפורמט שזה שודר זה נראה לי כמו השם של המתחרה. זאת אומרת, אני הייתי טמבל, אבל לא היה צופה אחד שהתקשר להעיר. אף אחד לא באמת ידע. חוץ ממוטל'ה שפיגלר, שמבין צרפתית, והוא תפס את הטעות שלי".
כמנהל מחלקת הספורט החזרת את יורם ארבל לרשות השידור.
"עוד אנשים היו מעורבים בהחלטה הזאת, אבל אני משוכנע שהוא שדר נפלא. הוא שר שידור. אין כמעט שדרים שמשדרים ככה. אני לא תמיד שומע את הטעויות שכולם שומעים. אני מודה, אין לי את כמות הידע כמו אלה שכותבים היום על ספורט ולכן אולי זה בא משם. אבל לי אין ספק שתענוג לשמוע את יורם משדר".
עד לאחרונה היתה מין קליקה סגורה כזאת של יורם ארבל, רמי ווייץ ומאיר איינשטיין, ששלטו על כל הערוצים. למה זה קרה?
"זה נובע מהעובדה שהציבור מקבל אותם ואוהב לשמוע אותם, אחרת זה היה משתנה. יורם עדיין עם נוכחות אדירה, רמי שדר מדהים. מאיר זה קלאסה. אני שומע היום את השידורים החוזרים שלו ויש לי דמעות בעיניים. אני ממש לא עומד בזה. הקול, הידע, החדות, העיתונאיות בשידור. מאיר תמיד ידע לזהות. הוא מדליק המדורות האולטימטיבי.
"ההבדל ביניהם לבין החדשים, ואולי גם בהשוואה לניב רסקין, זה שהם החליטו בחוכמה להישאר בתחום הספורט. כולם עם פוטנציאל להיות כוכבי על בחדשות. מאיר, למשל, עשה מעט חדשות עד שיום אחד אמרו לו 'בוא, תהיה מגיש מבט'; לדעתי הוא היה יכול להיות מגיש נפלא, אבל אחרי התלבטות הוא קיבל עם עצמו את ההחלטה – אני איש של ספורט.
"רסקין, שהוא שדר נפלא, עושה גם חדשות. מה זה אומר? ייתכן שזה כוח השרידות של השלישייה, העובדה שהם נשארו במשבצות שלהם ולא פינו אותן אפילו באופן חלקי כדי לאפשר לדור צעיר להיכנס. יכול להיות. אבל אתה רואה שרסקה כבר חושב יותר מודרני, יותר עכשווי, הוא מסתכל על מפת התקשורת כולה. בחור חכם".
איך אתה אף פעם לא התגלגלת לערוץ הספורט?
"אני לא יודע. יש לי איזושהי תכונת נאמנות ילדותית כזאת. אם היו לי מחשבות על זה? יכול להיות; אבל אני מודה שלא קיבלתי הצעות. אני מאוד אוהב לשדר ספורט ואני חי נפלא עם מה שעשיתי בארבעים השנה האלו".
תוכן הדברים קובע את הכוח
הוא מתגורר בירושלים, גרוש בפעם השלישית, אב לחמישה ילדים וסבא לחמישה נכדים. הוא מקפיד שלא לחשוף פרטים נוספים, ובכלל מעדיף שלא להרחיב בכל הנוגע לחייו הפרטיים.
"זה לא שאתה מראיין פה איזה סלב. בשבילי זו עבודה", הוא מסביר. "המקצוע שלי הוא עיתונאי. נכון שאני עיתונאי מופיע, אבל בינינו אף פעם לא ראיתי את עצמי סלב. אף פעם. גם לא כשהיה ערוץ בודד, ולא הייתי מסוגל לצאת לרחוב יום אחרי שהייתי משדר את מכבי".
היום עיתונאים מראים צדדים נוספים שלהם ברשתות חברתיות. אתה לא מרבה לעשות את זה.
מכבי של פעם. "אחרי שידור לא הייתי יכול לצאת מהבית" // צילום: משה שי
"אני מקבל את זה שעיתונאים היום מביעים דעות. לעיתונאי יכולה להיות אג'נדה, בתנאי שהוא הגון וישר ואומר אותה. היום המסך כמעט לא מספיק, ואתה חייב להוסיף ברשתות. כשהייתי באולימפיאדה בריו, במסגרת ערוץ 1, אני ויגאל שמעוני העלנו מדי יום לרשת סרטונים קצרים שצילמנו עם הטלפון, וזה תפס. המון אנשים ראו. זה סוג אחר של עשייה. ועדיין, למרות הרשתות החברתיות, הטלוויזיה עצמה נשארה מדיום חזק.
"דניאל פאר ז"ל הוא דגם העיתונאי הזה של פעם. עיתונאי מסוג אחר, לא איש של רשתות חברתיות. היתה לו עוצמה אדירה על המסך, הוא היה המגיש הקלאסי, הרהוט, המקצועי. היום יש פחות כאלה כי אתה צריך להיות דעתן, לדבר ולספר סיפורים, ולשתף את כולם בכל מיני סיפורים אישיים. צריך לדעת איפה הגבול. הכוח שלך הוא לא מזה שאתה מופיע על המסך, אלא מעצם התוכן של הדברים שאתה עושה".
איך נראים החיים שלך מחוץ לעבודה?
"כמעט כל מי שעובד במקצוע הזה יגיד לך שהחיים שלנו התערבבו ככה שכבר לא ברור מה זה עבודה ומה נחשב לחיים מחוץ לעבודה. אף פעם לא הייתי בליין גדול. מה אני אוהב חוץ מטלוויזיה? לראות טלוויזיה. אני רואה המון סדרות. דווקא לא משחקי הכס, אבל סדרות כמו קצה האגם, סוף האירוע, שקרים קטנים גדולים, סיפורה של שפחה. כל סדרה חדשה שיוצאת אני רואה. אין דבר כזה שאני לא רואה סדרה".
לפני כשלוש שנים עבר אירוע מוחי בביתו, קיבל זריקת דילול בדרך לבית החולים ומצבו התייצב. כעבור שבועיים כבר חזר למסך. "זו היתה הוראה של הרופא, 'תחזור מהר ככל האפשר'. תודה לאל, היום הכל בסדר. יש נגיעות קלות בעניין של הזיכרון – אני יכול להתחיל משפט ולשכוח אותו. לפעמים זה קורה לי בשידורים, אז לימדתי את עצמי להמציא מהר משפט חדש. זו תופעה מאוד מוזרה. הכלל שקבעתי לעצמי מאוד ברור – ברגע שארגיש שאני כבר פוגע בצופים שלי, אז מיד אפסיק לשדר". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו