"האישה היהודייה נמצאת במרכז הבריאה"

הסערה שהתעוררה בעקבות פרסומת של חסיד חב"ד פרטי על אוטובוסים של חברת דן, שקבעה ש"נסיעת האישה צריכה להיות בהסכמת בעלה, אישה כשרה עושה רצון בעלה", והדרישה מחברת האוטובוסים להסיר את הפרסומת הפוגענית, תפסה את מירי גורליק, שליחת חב"ד מחולון, באמצע ההכנות הקדחתניות לערב חג הסוכות. הפקת סעודת ראש השנה היתה כבר מאחוריה, וגם תפילות יום הכיפורים בבית הכנסת הגדול.

"הסיפור הזה הוא סיפור קלאסי של 'הוצא מהקשרו'", אומרת לי מירי בשעת לילה מאוחרת, בערב שלפני חג הסוכות, בזמן שבעלה עסוק בהקמת סוכות ברחבי העיר (וצפוי לחזור בשלוש לפנות בוקר).

הרבי מלובביץ' עם נשות חב"ד. דאג להעניק יחס שווה ומקבל לנשים בחסידות // צילום: JEM/The Living Archive

"אני כל כך נבוכה מעצם העניין שאני לכאורה צריכה להצטדק. הרי הרבי מלובביץ' היה זה שהוביל את המהפכה הנשית שאין לה תקדים בכל הדורות ואין לה תקדים באף חסידות, מהפכה ששמה את האישה במרכז הבמה ומאמינה בכוחותיה לתקן עולם, עד כדי כך. את השקפתו של הרבי בנוגע לנשים ולתפקידן בעולם אפשר לראות כנגזרת ישירה משיטתו ומהשקפתו הכללית, שהיתה פרו־נשית מובהקת. המשפט הזה נאמר במקור בקונטקסט של התייעצות לגבי נסיעה לחצר הרבי בניו יורק, והדְרש שלה מרמז לכך שהאישה יכולה, על ידי מניפולציות חיוביות, לגרום לבעלה שרצונותיה שלה יהיו רצונותיו שלו. חלילה אין פה כל רמז לכך שהאישה כנועה לתכתיבי בעלה, והרבי תמיד דאג לשלום בית, ביקש את התחשבות הבעל או האישה, תמיד נתן תשובה הגיונית, זוגית, רגישה, מתחשבת ומכילה.

"מבחינת הרבי ומשנתו, לאישה יש כוח ארגוני ורגשי וניהולי ואמוני. היא לא זקוקה לאף תיווך, היא לא נגררת ומובלת, היא יכולה להוביל בבית את התהליכים שחשובים לה בחוכמתה וברגישותה. הפרסום הזה, שאין לי באמת מושג מי עומד מאחוריו, מחזק את הדעה הרווחת בקרב הציבור כאילו היהדות החרדית רואה את האשה כפחותת ערך, שאין לה שיג ושיח בתורה ומקומה בעיקר מאחורי הקלעים, אבל ההפך בדיוק הוא הנכון ואת זה דאג הרבי להדגיש באלפי פעולות, שיחות ומכתבים. הכל גלוי ונמצא, אנחנו לא ממציאות יש מאין. הרבי דאג להעניק יחס שווה ומקביל לנשות החסידות והתייחס לתכונותיהן הנשיות כאל משהו נעלה וראוי להערצה, ולא כאל דבר פגום שיש להסתיר ולאמץ מודל גברי במקומו. הוא שם את האישה היהודייה במרכזה של הבריאה כולה - החל מביתה הפרטי ועד היקום כולו. את בעצמך נוכחת לדעת בכינוס שלנו כמה האישה היא דומיננטית ומובילה, מגשימה ועצמאית, איך אפשר לטעון אחרת?"

 

שליחות במשרה מלאה

האידיאולוגיה החב"דית, שאותה התווה האדמו"ר האחרון של החסידות, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', היא להעביר תכנים יהודיים מסורתיים וערכיים ליהודים בכל זמן ובכל מקום על פני הגלובוס. הרבי היה המנהיג התורני הראשון שלא נקט הסתגרות מאחורי החומות והאמין כי העתיד היהודי טמון ביציאה אל השטח ובהפצתה של משנת החסידות.

4,500 שליחים ב־90 מדינות יש כיום לחסידות חב"ד, 391 מתוכם פועלים כאן בישראל תחת המטרייה של צעירי אגודת חב"ד, והם הופכים אותה לאחד הזרמים הגדולים והמשמעותיים ביותר ביהדות העולם, וככל הנראה החסידות המעורה ביותר בחברה הישראלית. יש מדינות שבהן מעמדו של רב חב"ד, שהשהות שלו בעיר ובמדינה שאליה נשלח היא לרוב שליחות לכל החיים, חזק אף יותר מזה של השגריר המקומי. מאחר שאת השליחות עושה זוג נשוי, פועלה ועשייתה של האישה השליחה משמעותיים וחשובים, ופעם בשנה מתכנסות הנשים השליחות לכנס גדול ומרוכז שמיועד רק להן, ובו, בפתיחות רבה, הן מדברות על הקשיים, על ה"דלק" המניע, הזהות הנשית חרדית, גידול משפחה מרובת ילדים והאינטראקציה היומיומית עם נשים מהמגזר החילוני, שכל כך שונות מהן.

"בואי אלינו לחג, תבואי עם כל הילדים, את מוזמנת", שמעתי מכל עבר בכנס השליחות השנתי האחרון שבו נכחתי, "את מוזמנת, תבואי, ברוכה הבאה, תגיעי, מבטיחה שתגיעי?", המשיכו להגיע ההזמנות בזו אחר זו, מערסלות בתוכן את המהות של אותן נשים מסקרנות, נשות השלוחים או ה"שלוחות", כפי שנהוג לכנותן. 

יומיים תמימים ביליתי עם נשים שמנהלות אורח חיים אחר ממני, החילונית הגמורה, או "המקורבת" בטרמינולוגיה החב"דית. מאז ומתמיד רציתי לשבת מולן ולתהות על אורח חייהן האינטנסיבי והעמוס, איך הן מצליחות לגדל בין שבעה לעשרה ילדים בממוצע, ובד בבד לעשות כל כך הרבה למען הקהילה? ואיך לא חם להן עם גרבונים אטומים ושרוולים ארוכים בקיץ הישראלי והלוהט? ומתי, אם בכלל, יש להן זמן לעצמן? 

"ואת - מוצאת זמן לעצמך?", שואלת אותי אחת מהן. "בקושי", אני עונה בכנות. "כמוני כמוך", היא אומרת, "אבל זה שווה הכל, הידיעה שאני עושה למען הכלל".

במהלך היומיים האינטנסיביים גיליתי נשים עצמאיות ויזמיות, אופנתיות ומטופחות, שמתפעלות מערך מורכב של עשייה שכל תכליתה הוא הנגשת היהדות וערכיה אל אנשי הקהילה שבה הם מתגוררים, נשים שהן מנהיגות, שמקיימות שתי קריירות מקבילות נוסף על היותן אימהות, והן שמחות ומסופקות מחדוות העשייה. היו נשים בכל הגילים, שליחות בנות 20 ושליחות בנות 75, וכל אחת הביאה מתובנותיה שלה כדי לעזור ולמקסם את פעילות השליחות החשובה להן כל כך. האולם היה מלא בתינוקות יונקים שישבו בחיק אימותיהן, ומתוך סקר קצר שערכתי היתה זו הלידה השישית או השביעית של מי מהנשים. בין סדנה להרצאה הצלחתי לשבת מול כמה מהן, להישיר אליהן מבט ולדבר איתן על העשייה שלהן, על כמה הן מרגישות מדויקות במקומן, ואיך שיתוף הפעולה המלא ביניהן לבין הבעל שלהן, זה שהכירו לעומק בשידוך ולמדו להכיר אותו רק אחרי החתונה, מניב עשייה קהילתית משמעותית ותא משפחתי מכבד ושלו.

בשיחה הכנה והפתוחה שהצלחתי לפתח עם כל אחת מהן, אחרי שהן הצליחו לשכנע אותי שהן רגילות ללבוש המכסה ואין איתו שום בעיה, אני מודה בפניהן כי החיבור של ילדיי למסורת הוא בזכות שליחי החב"ד ביישוב שבו אני מתגוררת. בכל שנה הם שומעים תקיעת שופר, מתוודעים לתהליך אפיית המצות, מברכים על ארבעת המינים ויודעים בדיוק מתי נכנס אדר.

"נו, והם חוזרים לך בתשובה? אנחנו יכולות להיות מואשמות ב'הדתה'? איך זה יכול להיות שלא נותנים קרדיט לחינוך מבית של אותם הורים חילונים? הרי אנחנו בשום פנים ואופן לא כופות את עצמנו", הן מבקשות לברר, מתכוונות למתקפה מתוזמרת וסדורה של גורמים חילוניים קיצוניים המנסים להצר את פעילותן. הן מספרות על שליחות שהוזמנו על ידי מנהלות בתי ספר חילוניים כדי להעביר תכנים על חגי ישראל או על מהותה של חגיגת בת המצווה במסורת היהדות, ונתקלו בגילויי עוינות קשים, בשיימינג ברשתות החברתיות, ואף באיומים מפורשים כי יבולע להן אם ימשיכו בפעילותן. 

"אין לנו צל של ספק שאילו בנם או בתם של מי מהמלעיזים עלינו היה נעלם ולא יוצר קשר בטיול הגדול שלו אחרי הצבא, מי שהיה נחלץ ראשון לעזרתם זה שליח החב"ד באותו מקום, וברור לנו שיש מצב שאותו הבן או הבת היו גם חוגגים את ליל הסדר עם השליחים שלנו", אומרת אחת ממשתתפות הכנס, "זה מה שקורה בשטח. המוני מטיילים נוהרים לבתי חב"ד, מבקשים להרגיש חום של בית". 

"כשישראלים יוצאים מהארץ לתקופה ארוכה, בית חב"ד הופך להיות עוגן וסמן ימני לישראליות וליהדות, אז איך זה יכול להיות שדווקא בארץ הקודש אנחנו הופכים להיות מואשמים בהדתה?", אומרת משתתפת אחרת, "אנחנו ממשיכות, לא משנה מה, כי אנחנו מאמינות בעשייה שלנו, ואנחנו נהנות ממנה ומסופקות ממנה, ומבינות שהתפקיד שלנו בהנגשת היהדות וכמגשרות בין כלל האוכלוסייה הוא לא פחות מקריטי. 

"אנחנו מזמינות את כולם לחגוג איתנו ליל סדר גם בארץ, לא רק בחו"ל. אגב, לא צריך להיות נזקק כדי לחגוג איתנו ליל סדר, וגם אנשים שהפרוטה מצויה לרוב בכיסם מבקשים לחוות ליל סדר בבית חב"ד. אין כמו לקבל אחרי יום הכיפורים כל כך הרבה תודות על בית כנסת שלא דורש תשלום על כיסא ומקבל באהבה את כל מי שבא בשעריו. אין כמו לעשות ליל סדר ציבורי ולהעניק לאלמנה, לגרושה, לכל מי שמרגיש בודד, כיסא חג וסעודה כהלכתה".

עדי קשת (42) ("השם שלי לגמרי מסגיר את העבר שלי ושל בעלי") מראשון לציון היתה קצינה בחיל רפואה, ואחרי שהשתחררה בדרגת סגן נסעה לטיול הגדול. היא הגיעה לאוסטרליה ושם התארחה אצל משפחה דתית. "ואז פגשתי את הרֶבּי", היא אומרת, מתכוונת לפגישה עם משנתו, הלכותיו ובשורתו של הרבי מלובביץ'. "התארחתי בליל שבת אצל משפחה אוסטרלית ידועה, ראיתי את השולחן הגדול בערב שבת שם ואיך הכל פתוח, מזמין ושמח, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להקים בית כזה בדיוק בישראל, רוצה לעשות חסד.

"וככה בדיוק היה, הייתי בת 25, בפסח חגגתי שם בעצם את ליל הסדר הראשון הציבורי שלי ומצאתי עצמי בתהליך של חזרה בתשובה. חזרתי לארץ והגעתי לבית חב"ד בראשון. הכרתי את בעלי, אורי, בשידוך. מתברר שרחוב אחד הפריד בינינו בילדותנו, ובפגישות השידוך בינינו הנושא של שליחות חב"ד עלה. זה היה ברור שזהו הרצון של שנינו., היום אנחנו מפעילים בית חב"ד בשכונה שבה נולדנו, והילדים שלנו שותפים מלאים לעשייה באהבה גדולה".

 

"לחבר את הנשמה למטען"

עדי היא אמא למנחם מנדל (14), חיה מושקה (12), שרה רבקה (10), שניאור זלמן (8) יוסף יצחק (5) ולוי ישראל (3). "בואי תסבירי לי אחת ולתמיד את עניין שני השמות", אני מבקשת. "שני שמות מזמנים עוד שפע שיבוא", היא עונה.

שלא כמו שליחות רבות בכינוס, קשת לא עובדת בעבודה אחרת, "השליחות היא העבודה שלי. זה נכון שאני לא מקבלת עליה כסף, אבל היא דרך החיים שלי, זה היומיום שלי. אני מפעילה מקום שהוא כתובת לכל עניין יהודי בימות החול והחג, יש לנו ממש קהילה והיא תקבל מאיתנו כל מה שהיא זקוקה לו - הדרכת כלות, הכנה לבר מצוות, סעודות שבת וערכות חגים. אין דבר כזה שיש אצלנו סעודת שבת בלי אורחים, אפילו אם זה יהיה רק אורח אחד, וגם אם את זה אין, הילדים שלי ייצאו לרחוב וכבר ימצאו מי שייכנס לאכול. ככה הם גדלו". "לא קשה לך?", אני שואלת, והיא עונה בשאלה: "לך לא קשה? למי לא קשה? אבל אנחנו עסוקים בתכלית החיים, מקבלים מדרכו ומהתמסרותו של הרבי כוחות".

כ־250 נשים התכנסו בבית מלון ירושלמי לכינוס נשות חב"ד השנתי. פעם בשנה נערך כנס שכזה גם בניו יורק, סמוך לחצרו של הרבי בברוקלין, והשליחוֹת אף עולות להתפלל בצוותא על ציון קברו שבקווינס. "זה כמו לחבר את הגוף והנשמה שלנו למטען. אנחנו חוזרות משם טעונות בכל כך הרבה אנרגיה, גם מהכנס פה בארץ", מעידות כמה מהן.

הכנס השנתי של שליחות חב"ד נערך על ידי צעירי אגודת חב"ד, הזרוע הביצועית של חב"ד בישראל ומי שאחראית לכל פעילותן של השליחות והשליחים בישראל. "בישראל יש היום 391 בתי חב"ד, מקריית שמונה ועד אילת", מסביר הרב יוסף אהרונוב, מי שעומד בראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל, "הכל מתחיל בהתאמה של בני הזוג שמעוניינים לצאת לשליחות לאופי המקום שאליו אכן הם יישלחו, זה 'שידוך' של ממש. כל משפחה שיוצאת לשליחות היא אמנם עצמאית בשטח, אבל מהווה חלק מהמארג השלם. היא תקבל הכוונה, עזרים, כלים לפעילות, ייעוץ משפטי ותקשורתי ושלל סדנאות, ימי עיון והכשרות. הכינוס הזה הוא אחד מהם, והוא נועד לשפר ולמקסם כל העת את סל השירותים הכל כך מגוון שאנחנו מציעים לתושבי ישראל". 

כנס השליחות בירושלים כלל סדנאות בנושאים שונים, הכוללים שיווק ("כי אנחנו למעשה משווקות את היהדות"), התנהלות אישית נכונה במשאבי הזמן והכסף ("כי אחד הדברים המאתגרים ביותר שאיתו צריכה להתמודד שליחת חב"ד הוא נושא המימון הכספי של הפעילות, מאחר שכל הפעילות היא וולונטרית. כל בית חב"ד מתנהל כיחידה כספית עצמאית והוא האחראי למימון תקציב הפעילות שלו. אין איזה דוד עשיר מאמריקה שמממן את הפעילות, הכל ממומן על ידי תרומות ואנשים טובים"), וכן הענקת כלים להעצמה ולפתרון קונפליקטים שמתעוררים כל העת בשליחות.

 

חופשה? הצחקתם אותן

אחת הסדנאות עסקה בשאלה איך אפשר למקסם כלים דיגיטליים בשליחות, למרות העובדה שהנייד של שרה רבקה ליפש (42) הוא נייד "מוגן" לכניסות ליו־טיוב, אך היא נעזרת רבות בנפלאות הווטסאפ, פעילה בקבוצה בת כ־200 חברות, קבוצה תוססת שמעבירה מידע בין כל השליחות: הצעות לנושאים לפרשת השבוע המעמידים את האישה במרכז הפרשה, טיפים והצעות לייעול ההתנהלות לקראת הסעודות הרבות שצפויות בכל ימות ראש השנה, שאליהם יתחבר סוף השבוע ויהפוך את שלושת ימי החג להפקה מאתגרת, וגם איפה אפשר למצוא במחיר טוב את הלהיט השנתי של הילדים: הספינר.

ליפש מתגוררת עם בעלה ושבעת ילדיה בשכונת קריית אליעזר שבחיפה. בלב השכונה החילונית תלויה על מרפסת ביתה תמונתו של הרבי, למען יידעו העוברים ושבים שביתה הוא הכתובת לכל שאלה שרק תעלה על הדעת הקשורה ליהדות, כתובת לכל תהייה שתתעורר עם הבן המבקש להעמיק ביהדותו וכתובת לכל מי שבודד בערב שבת.

ליפש היא אמם של מושקי (22), שושי (21), מענדי (19), עטי (17), שניאור (16), מירי (14) ויהודה (13). "בעזרת השם אהפוך גם בקרוב לסבתא", הוא אומרת. בנה שניאור מאובחן על הרצף האוטיסטי, וליפש מפעילה במלונית חיפאית נופשונים למשפחות מיוחדות במסגרת פעילותה בעמותת "יד לילד המיוחד" - ארגון חב"די הפועל לסייע למשפחות המגדלות ילדים עם צרכים מיוחדים. אופייה הסבלני והמכיל הפך את ליפש לדמות תומכת במשפחות מיוחדות, ואימהות רבות מגיעות להיוועץ בה מייד אחרי קבלת האבחון של ילדיהן, והיא שם כדי לשמש עוגן בתקופה מטלטלת ומבלבלת, נותנת מעצמה ומניסיונה. 

כבר 23 שנה היא בשליחות יחד עם בעלה יוסי (47), יליד כפר חב"ד, ומבחינתה הם הגשימו את החלום. בשולחן שבת שלהם הם תמיד יוסיפו עוד כיסא וצלחת, כי "אין לדעת עם מי יוסי יחזור מבית הכנסת, למרות שזה לא פשוט לארח אנשים זרים כשיש לך ילד אוטיסט. אצלנו הכל שונה ואחר וצריך להסביר את ההתנהגויות המוזרות של שניאור ולשים לו גבולות, אבל אנחנו עושים את זה באהבה גדולה".

מירי גורליק. "תמיד אחפש את הזווית הנשית של פרשת השבוע" // צילום: אפרת אשל 

בסדנת הפסיכודרמה המרגשת שהועברה בכינוס, הרשתה לעצמה ליפש להתרגש ולבכות בזרועות אחותה, גם היא שליחה שהגיעה מארגנטינה הרחוקה. "אני חושבת על שניאור, איך השארתי אותו בבית ומה הוא היה אומר על כל האימהוּת שלי?", היא מתוודה נרגשת, אישה חזקה ומרשימה שהקשיים שהיא חווה מוסיפים לה כוח וזקיפות קומה.

"למה המשכת להתעקש להיות שליחה אחרי ששניאור אובחן? יכולת לקחת לעצמך את ההנחה הזו, לא?", אני שואלת, והיא עונה מבלי להסס: "אילו הייתי בוחרת להפסיק את השליחות, הייתי מענישה את עצמי ואת המשפחה שלי. אני כן יודעת מתי להרפות וכן יודעת לשים את הגבולות, ולא נורא אם יהיו כלים חד־פעמיים על השולחן שלי, ולא יקרה כלום אם חלק מהאוכל שאני אקנה יהיה מוכן - אבל לוותר על השליחות? זה לוותר על המהות שלי ושל משפחתי. הנתינה הזו מחזקת וממלאת. אני רואה את בתי בת ה־17 עוזרת לי לרכז את הנופשונים של משפחות הילדים המיוחדים - זה מגדיל אותה ומעצים אותה והופך גם אותה לדומיננטית ומשפיעה. זה נכון, אני מרגישה חלון ראווה של היהדות, אבל עצם היותי חלון ראווה הוא לא מעייף, להפך. כל ההצלחות הקטנות שלנו הן המנוף לעשייה: כשאירוע ל"ג בעומר שלנו הצליח, כשסבתא באה להתייעץ איתי על הנכד המיוחד שלה, כשאישה מרגישה שהיא מועצמת בעקבות שיחה איתי ועצה טובה שנתתי לה".

אבל עם מי את מתייעצת כשאת צריכה עצה טובה?

"לכל שליחה יש את ה'משפיעה' שלה, שזו דמות שאיתה היא מתייעצת, ואיתה אפשר לדבר על האפיזודות העדינות והקטנות של החיים. היא זו שמסתכלת מהצד, מכוונת, מייעצת מה נכון, היא נותנת הרבה כוחות, ומעל הכל יש לנו את ההכוונה המדהימה שהותיר לנו הרבי. הוא המצפן שלי."

וכשמאבדים כוחות, אפשר לצאת לחופשה ארוכה, בפסח, למשל?

"אנחנו לא יוצאים לחופש בחגים לבתי מלון, אין דברים כאלה", צוחקת ליפש, "אם אנחנו נצא לחופש בחגים, מי יהיה בקהילה? שליח לא עוזב את מקום שליחותו לא כי מישהו בודק אותו דרך יומן נוכחות, אלא כי אני באמת מאמינה שזה מה שנכון לעשות. אני אצא לחופשה אחרי פסח, לא יקרה שום דבר".

 

להיפתח לכל הכיוונים

מירי גורליק (42) היא שליחת חב"ד בחולון יחד עם בעלה ירחמיאל (42). יש לה חמש בנות ובן אחד: ישראל (17), מיכל (15.5), חני (14), פריידי (10), רחלי (7) ואסתי (5) ובבקרים היא מלמדת סטודנטיות להוראה במכללת חב"ד. היא אישה נמרצת ודעתנית, חברה בוועדה המייעצת של הכינוס והאחראית לתכניו. היא זו שתמכה בהבאת הרצאתה של דנה כץ, חילונית הנשואה לבעל חוזר בתשובה, שהשמיעה את הקול החילוני אל מול אורח החיים החרדי.

שרה רבקה ליפש. תמונה של הרבי מלובביץ' בלב שכונה חילונית // צילום: אפרת אשל 

"היה חשוב לי לשמוע את דנה, וראית איך נשים התחברו אליה. בכלל, כל התכנים של הכינוס מבקשים לפתח את השליחה מכל המובנים. ההטענה הזו של השליחה במשך שלושת הימים הללו חשובה לנו, הן מבחינת הידע שאנחנו מבקשות להעניק והן בעובדה שהשליחה יכולה לקחת פסק זמן לרגע."

גורליק מעבירה בכל שבוע שיעורים בבית חב"ד העוסקים בזווית הנשית ומדגישים את מקומה של האישה. "תמיד אחפש את הזווית הנשית של הפרשה, אדגיש את המקום שלה בחמישה חומשי תורה שהם לכאורה פטריארכליים, אבל מתברר שיש שם כוח עצום שמופיעה במקורות שלנו. את ראית שיש שליחות שהן אם ובת, בעצם. זה שיש דור שני לשליחות, זה מקסים בעיניי. נשים שגדלו עם תחושת השליחות מגיל אפס, והן ממשיכות אותה באהבה ובקבלה. הבנות שלי מסורות לגמרי לעניין ועושות את זה מבחירה שלמה. הן מנותקות לגמרי מהסביבה הטבעית שלהן. אנחנו גרות בבניין חילוני, ובכל זאת הן לא מתלוננות ורק רותמות את עצמם לעזרתי. היום, מהפרספקטיבה של הזמן, אני יכולה להגיד שכשיצאתי בגיל 20 לשליחות חשבתי שמגיע לי פרס, כי הנה עשיתי את רצון הרבי, תרמתי למען יהדות הארץ והעולם. והנה חלפו להן 20 שנה, ואני מבינה שבעצם זכיתי בפריבילגיה אדירה שהרבי מצא לי את הייעוד שלי; שאילולא השליחות, לעולם לא הייתי מגלה בתוכנו כוחות שכאלה. אז תגיעי לסוכה שלנו עם הילדים?" 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו