מלאכת החיים

מה שנשאר אחרי הקריאה ב"ספריית הלווייתן" של יניב חג'בי, יותר מדמות מסוימת אחת, או גוון לשוני מסוים, הוא הקול המחויך, הלעגני והחומל, של המספר - קול שכל כך הרבה סופרים מנסים להגיע אליו וכל כך מעט מצליחים. זה הקול שיוצא מהנקודה שבה השתנקויות של כאב מתגלגלות למשהו שקרוב יותר לגיחוך, ומשתקף ממנו מבטו הנוגה של מי שראה את הסוף וחזר אחורה אל החיים כדי לצחוק עליהם צחוק אחרון.

הסצנה שעומדת בלב הספר, וחוזרת כמה פעמים, היא הופעתה האחרונה־בהחלט של להקת קברט היידיש באמסטרדם על בימת התיאטרון הישן. לאחר 35 שנים שבהן עמד שומם נפתח התיאטרון מחדש, להרף עין, מכוח צוואתה־בחיים של הכוכבת הגדולה שלו, חְ'רֵטָה דה האן. בעודה גוססת מסרטן היא מצווה על שרידי להקתה, חבריה ומעריציה המושבעים, להקים לתחייה את התיאטרון בסצנת־חיים אחרונה, שתהיה גם הסצנה האחרונה של חייה.

וכך, על פי צוואתה המדוקדקת, עולים על הבמה כל חברי הלהקה הקשישים בתלבושותיהם המגוחכות, בלוויית בנה האפרורי, לממש את רצונה של הכוכבת לגווע על הבמה, לקבל את זריקת הרעל שתגאל אותה מייסורי מחלתה, לצלילי השירה הנשגבת־עד־פתטיות של "מות האהבה" (Liebestod) מהתמונה החותמת את "טריסטן ואיזולדה" של ואגנר. אבל לומר שהוא מתאר את גוויעתה של להקת קברט היידיש יחטא לספר, כי חג'בי כורך בסופה של הלהקה את סוף החיים כולם. הטרגדיה של הכחדת אמני היידיש מסופרת לצד הכחדתם הטראגית של מיני חיות נהדרות כמו היונים הנודדות, ציפור הדודו והממותות (שסצנת ההכחדה הנוראית שלהן פותחת את הספר בהררי בשר פרוותי ששוקע מטה במים בעוד החדקים מסתבכים זה בזה באימה).

כריכת הספר (כתר)

אין הבדל כאן בין סבלן של החיות לסבלו של האדם. "אין עצוב מבעל חיים היודע כי הוא האחרון בבני מינו" - והדברים מתייחסים באותה מידה ליונה הנודדת ולח'רטה ולהקתה, שחיו מספיק כדי לראות את מות תרבותם, שהוא גם מותם־שלהם, במו עיניהם. הכחדתם של מיני החיות הללו אינה רק מטאפורה להכחדה של אמני קברט היידיש, אלא כולם לוקחים חלק במופע הגוויעה הנורא של מה שגדול ועודף, של השאנן והלא־מותאם, בעולם שהולך ונעשה אכזר יותר וריק יותר.

סוף החיים, סוף התרבות, מקבלים אצל חג'בי, למרבה הפרדוקס, חיים חדשים ומרהיבים. החיות המוכחדות - לא רק האדם - עולות על הבמה לסיבוב אחרון ומלא הוד, שמגלה אותן בשיא גבורתן, בשיא הרגישות שלהן (מה שבני האדם, באתנוצנטריות אופיינית, מכנים "אנושיות"). בתוך כך מתגלה לפעמים כי שיא החיים הוא במה שאחרי המוות, כמו שהתיאטרון היידי, בשיאו שאחרי המלחמה, לא היה אלא ניסיון שיקום מאוחר וחלקי של מה שכבר נחרב ללא תקנה במלחמת העולם השנייה.

החיבור בין הנשגב למגוחך בא לידי ביטוי מובהק בשמות הגרנדיוזיים של חברי הלהקה ובתיאוריהם המגחיכים: בראשם ח'רטה, הגרסה ההולנדית לגרטה (גארבו), ולצידה זוג השוסטרים, אברהם שוסטר הגמד ואשתו חנה שוסטר עצומת־החזה, מנהל הלהקה מאוריטץ הורקהיימר, הרופא המרדים דוקטור קארדוזו והנגנים המחרידים מירקו הצועני והאנס דה וילדה.

נדמה שהצליל החנוך־לויני של השמות האלה אינו מקרי. כמו אצל חנוך לוין, גם הספר הזה מרותק לפער שבין הקיום המגוחך לחוויה של הנשגב. זה לא מקרי ששניהם נמשכו דווקא לתיאטרון, ושניהם מתארים את התמונות הבימתיות במלוא הגיחוך שלהן - את השחקנים בזקנתם, את התלבושות בעליבותן, את הזיופים - ואף על פי כן, כל זה לא מפריע לאותו "דילוג אמונה" שהכרחי לחוויה האמנותית, שמאפשר לראות גם בסצנה הבימתית העלובה ביותר את גילומה של האמנות הנשגבת ביותר.

"ספריית הלווייתן" אינו כתוב במתכונת הרגילה של רומן.

הטקסט מחולק לפרקים־פרקים, קרעי תמונות, שברי דברים ותובנות - חלקם ממש קצרצרים, באורך משפט או שניים - שכל אחד מהם יפה בפני עצמו וכולם יחד מרכיבים התרחשות קלידוסקופית מרהיבה. חג'בי משחק במודע עם הרעיון של הטקסט כפסיפס - כצורה שמורכבת מאינספור צורות קטנות יותר, שכל אחת מהן יפה בפני עצמה וכולן יחד יוצרות צורה חדשה, שכדי לראות אותה יש לשלול את כל הצורות המיניאטוריות שמרכיבות אותה. אחד הפרקונים, בכותרת "פסיפס", מתייחס בדיוק לזה: "האמן האמיתי יודע להשתמש בצורת האבנים שנפלו לידיו, אם בצורתן הטבעית או אם עובדו בידי אדם אחר. הצורה הגדולה של עבודת האמת בולעת אל תוכה את כל הצורות כולן. גם את צורתה שלה".

יותר מכל צורה אחרת, הצורה הדומיננטית ב"ספריית הלווייתן", לבנת־היסוד שלו, היא הפרדוקס. בכל עבר יש כאן פרדוקסים, לא רק בפער שבין העלוב לנשגב, אלא גם פרדוקסים עקרוניים, ששייכים להנחות היסוד של הטקסט: האם אפשר להקים לחיים תיאטרון יידי - באמצעות טקסט בעברית? איזה מין חיים מוקמים כאן, בשפה שלידתה המחודשת באה לה מתוך חירשות (או התחרשות־במודע) ליופייה של היידיש? מה משמעות הטיית האוזן הזו ליידיש הנכחדת מתוך העברית המנצחת, שהיתה שותפה מרכזית לרמיסתה של אחותה הגלותית?

הספר כאילו מבקש להיקרא מעבר לפרטיקולריות של שפה, ומעבר לפרטיקולריות של אתניות. חג'בי, שסומן בספרו הקודם, "המדריך התימני לכתיבת אגדות", כנושא דגל של מזרחיות, מבקש להתריס כאן נגד הציפייה ממזרחי לכתוב על "נושאים מזרחיים" (אם בכלל יש כאלה), וכותב דווקא על ההכחדה של האשכנזיות. השאיפה האוניברסלית הזאת היא מרכזית כאן, וגם בה יש פרדוקס סמוי: המוות של תרבות היידיש הופך למוות שמשותף לכל חי, המאבד במותו את ייחודו. אך הייאוש הזה, על כליית התרבות האשכנזית, מביא את חג'בי להניח יד גדולה של חמלה על האנשים ועל החיות ועל כל הצורות והמופעים המרהיבים שנכחדו יחד איתם מהעולם. ¬

ספריית הלווייתן / יניב חג'בי; הוצאת כתר, 268 עמ'