גיבור על גלגלים

דודו בן שטרית פיתח שיטה ייחודית לעצור עברייני תנועה. "יש לי בטלפון הנייד סרטון קשה לצפייה, שבו נראה רכב שעובר באור אדום ונמלט ברגע האחרון מפגיעת רכבת פוגע בעוצמה ברוכב אופנוע ומעיף אותו לעשרות מטרים. אני מראה את הסרטון הזה לעברייני תנועה ואומר להם שאם יתנהגו בפראות על הכביש ולא יצייתו לחוקים, הם יכולים למצוא את עצמם במצבו של הנהג הפוגע. ואז אני מספר להם שרוכב האופנוע זה אני".

אף אחד לא האמין שרס"מ בן שטרית (37) יחזור לסיירת האופנועים של משטרת מחוז ירושלים אחרי התאונה ההיא, לפני ארבע שנים וחצי. המליצו לו על תפקיד משרדי, שלא דורש מאמץ. אבל אחרי שאמר לפסיכולוג שטיפל בו שהתרופה הכי טובה בשבילו היא האופנוע, נתנו לו לחזור. בתוך שנתיים הוא הפך למפקד היחידה.

עכשיו הוא סוגר שנה סוערת, גדושה בפיגועים, בתאונות דרכים קשות ובליווי אח"מים רבים שהגיעו לירושלים - החל בנשיא אובאמה וראשי המדינות שבאו להלוויה של שמעון פרס, וכלה בדונלד טראמפ ופמלייתו. והוא לא נח לרגע. לפני שבוע וחצי קיבל קריאה בקשר על פיגוע בהר אדר ושלושה פצועים במצב קשה מאוד. הוא בכלל היה בהר חומה, שחרר את עומסי התנועה של הבוקר.

"שלחתי הודעה לכל היחידה שלי להגיע למקום במהירות, עליתי על האופנוע וטסתי לשם. הרגשתי אדרנלין מטורף. הגעתי בתוך כמה דקות, ופרמדיק של מד"א אמר לי שפינו את הפצוע הקשה לבית חולים, ושנקבע מותם של שלושה אחרים. מייד חטפתי שוק בגוף. אחרי שעברנו את ראש השנה בלי אירועים חריגים ונשמתי לרווחה, פתאום בא הפיגוע הזה. 

"אמרו לי בשטח שמדובר בלוחם מג"ב ובשני מאבטחים, זה קרע אותי. מייד ביצענו סגירות של צירים וכבישים ופתחנו את הצירים לתנועה של כוחות הביטחון, של השר והמפכ"ל, אנשי שירות הביטחון הכללי, ואחרים. בימים האחרונים הכוננות עלתה לרמה אפילו יותר גבוהה מזו שבה היינו. יש הרבה ערנות ואכיפה מוגברת, עושים הכל כדי שלא יהיו חלילה פיגועים נוספים. 

"החזרה לשטח ולאופנוע הצילה את חיי. עדיין יש לי התקפי חרדה בלילות, אבל כשאני על האופנוע, בדרך לעוד אירוע, אני לא חושב על כלום. כשאני חוזר הביתה, אני לפעמים מתרסק והכל חוזר אלי". 

•   •   •

זה קרה באחד מימי מארס 2013, בשעת ערב מוקדמת. בן שטרית היה בנסיעה שגרתית על האופנוע המשטרתי שלו, ב.מ.וו 650 סמ"ק. "הרמזור התחלף לירוק, והתחלתי לנסוע. תושב מזרח ירושלים שנהג בטנדר חצה את הצומת באדום, וכדי לא להתנגש ברכבת הקלה שבדיוק עברה, הוא סטה והתנגש בי בעוצמה. מאותו רגע ואילך אני כבר לא זוכר מה קרה".

בן שטרית עף למרחק של עשרות מטרים ואיבד את ההכרה. בדרך לבית החולים הדסה עין כרם איבד את הדופק ועבר החייאה. בבית החולים הוא הוכנס מייד לחדר הניתוח, ועבר ניתוח מורכב ברגלו השמאלית, שהתרסקה. "שמו לי ברזל וברגים ברגל, ממש שיפצו אותי. היו לי גם פציעת ראש, דימום בפנים ושבר ביד.

"הייתי מחוסר הכרה במשך יומיים. כשהתעוררתי, הרגשתי משותק לגמרי ברגליים. שאלתי מייד את מרים אשתי אם אני נכה. היא אמרה לי שלא, אבל אני הייתי באטרף, כי לא יכולתי לזוז.

"סבלתי מאוד. הרבה אנשים באו לבקר וניסו לעודד אותי. אמרו לי, 'אנחנו זוכרים אותך חזק ופעיל, תמיד ראשון בזירה, עוזר לכולם. הזכירו לי אירועים שבהם הייתי, ואני השתגעתי מזה. היתה לי הרגשה שמרחמים עלי, ונשבעתי לעצמי שאני לא אהיה נכה, שלא אתן לאנשים לרחם עלי.

"זה היה הדבר שהכי עזר לי, יותר מכל הטיפולים והתרופות. אמרתי לעצמי, אתה תשתקם כמו גבר ותחזור למשטרה. ידעתי שאהיה חייב לעבוד הכי קשה שאפשר כדי לעמוד שוב על הרגליים".

אחרי כמה שבועות של אשפוז הוא שוחרר לביתו והתחיל בשיקום ארוך. הרופאים אמרו לו שישכח מאופנועים.

"הדבר הראשון שעשיתי כשהשתחררתי היה לנסוע עם מפקד הסיירת דאז, דודו כהן, למקום התאונה, ואחר כך לנסוע לראות את האופנוע המפורק שלי. הוא הראה לי היכן בדיוק נפלתי ולאן נזרקתי. כשראיתי אחר כך את השרידים של האופנוע, הלב שלי התרסק. כל כך הרבה פעמים הגעתי לזירות של תאונות דרכים קשות ופיגועים, ופתאום מדובר בך.  

"עברתי שיקום בהדסה הר הצופים. טיפולי פיזיותרפיה ארוכים, תרופות נגד כאבים. אבל הכי קשה היה לי לשבת פצוע בבית ולסבול. רציתי לחזור כבר לסיירת, לעלות על אופנוע ולעבוד. הרופאים והמפקדים שלי אמרו שכדאי שאחזור לתפקיד במשרד, משהו שלא דורש רכיבה על אופנוע, אבל אני ידעתי שזה יהיה בשבילי כמו מוות.

"אחרי ארבעה חודשים התחילו התקפי חרדה איומים. הייתי מתעורר באמצע הלילה בצעקות, עם זיעה קרה וקוצר נשימה, חוֹוה פלאשבקים לתאונה. ככה כל כמה לילות.

"הלכתי לפסיכולוג המשטרתי, וכל משפט שני שאמרתי היה על אופנועים. אמרתי להם שהחזרה לסיירת תחזיר אותי לחיים. שזה סם החיים שלי. כולם הבינו שלא אוותר על זה, ולא אחזור לתפקיד אחר. בכל שיחה שבועית עם הפסיכולוג דיברתי רק על זה".

•   •   •

כמעט שנה שלמה טיפס על הקירות בבית. "השיקום היה קשה, אבל בחורף הכאבים ברגל הפגועה נעשו בלתי נסבלים ממש, בגלל הברזל והברגים, שרגישים לקור. ככה זה עד היום, וכל משככי הכאבים לא עוזרים".  

את האיש שפגע בו - מבריח ביצים ממזרח ירושלים - הוא לא פגש מעולם. לפני כמה חודשים, במסגרת עסקת טיעון, קיבל הנהג הפוגע עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון לחצי שנה, 1,000 שקלים קנס ו־200 שעות לטובת הציבור.

"בהתחלה אמרו לי חברים, 'אתה שוטר, בטח בית המשפט ייכנס בו'. שום דבר. הכל חארטה. כנראה החיים של שוטר חשובים פחות. היום כל עבריין תנועה לוקח עורך דין תותח, והוא מסדר לו עסקת טיעון חלומית. ובית המשפט מאשר את זה.

"במי זה פוגע? בנו, השוטרים. בהרתעה שלנו כלפי עברייני תנועה. אנחנו נלחמים בהם מבוקר עד לילה, עוצרים אותם, ובסוף, העונש שלהם הוא בדיחה. 

"הייתי אמור להעיד במשפט של הנהג שפגע בי, עד שבמחלקת התביעות של המשטרה אמרו לי שלא צריך, זה בסדר. מייד הבנתי שהולכים כאן לעסקת טיעון, ושאלתי למה. למה ללכת לעסקת טיעון עם נהג שחצה צומת ברמזור אדום ופגע בי בצורה כל כך קשה? יש גם את הסרטון מהמצלמות של הרכבת הקלה, שמתעד את התאונה בצורה מאוד ברורה. לא ברור לי למה היה צריך לתת לו עונש כל כך קל".

בן שטרית (במרכז) עם שוטרי יחידת סיירת האופנועים בפיקודו. "רציתי לחזור כבר, לעלות על אופנוע ולעבוד" // צילום: עופר חן

בינואר 2014 החליטו במשטרה להחזיר אותו ליחידה. "התרגשתי כמו ילד", הוא אומר. "אני לא יכול בכלל להסביר לך מה זה היה בשבילי לשים שוב את מדי המשטרה, את הקסדה על הראש, את מעיל האופנוענים, את מכשיר הקשר, ולעלות על הכלי המדהים הזה.

"בהתחלה רכבתי רק על קטנוע. לאט לאט התחלתי גם לעלות על אופנוע. כשהייתי על האופנוע שכחתי מהכאבים, מהמחשבות על התאונה. הייתי מרוכז כולי בעבודה. רציתי רק לעבוד מהבוקר עד הלילה".

הסיוטים בלילות לא פסקו לרגע. הם פוקדים אותו עד היום.

"יש לילות שאני ממש מפחד ללכת לישון, כדי שלא אצטרך לעבור את התקף החרדה באמצע הלילה. בלילות כאלה אני מעדיף לוותר על השינה. יוצא מהבית בבוקר ואומר תודה לאל שאני הולך לעבודה. 

"אשתי הגיבורה מרים, שמכילה אותי ואת כל מה שעבר עלי מאז התאונה, אמרה לי באחד ההתקפים בלילה, 'יאללה, קום, שים מדים ותעלה על האופנוע. תעשה סיבוב ותירגע'. באמת עשיתי את זה, ונרגעתי. בכל פעם שאני על האופנוע, אני מרגיש שכל העולם שלי משתנה. פתאום המתח עוזב אותי, ולא כואב לי יותר. אני מרגיש טוב". 

•   •   •

הוא בחור גבוה, חסון, עם חזות קשוחה. במשטרה קוראים לו צ'רלי, "כי ליחידה היה מפקד בשם דודו, וזה יצר כל הזמן בלבול. אמרתי לכולם - אין בעיה, במרוקו קראו לי גם צ'רלי".

הוא נולד בקזבלנקה לבית ציוני חם. אביו מקס היה רופא שיניים, והאם טרז עקרת בית. "הייתי ילד שמנמן, מאוד ביישן ומופנם. היתה לי ילדות מאושרת. את האהבה לאופנועים רכשתי מאבא שלי, היה לו אופנוע הארלי דיווידסון, והוא היה משוגע עליו". אחרי שסיים את התיכון, החליט לעלות לישראל לבדו.

"שמענו בבית את הרדיו הצרפתי. היו כל הזמן דיווחים על פיגועים בישראל והאשמות שהישראלים אשמים בטרור. החלטתי שאני חייב לנסוע לישראל ולהתגייס לצבא. יום אחד דפקתי על השולחן ואמרתי: אני רוצה לעשות עלייה. אמא התחילה לבכות. אבא היה מופתע מאוד, היה קשה לו שאני עוזב, אבל הוא אמר שהוא גאה בי על הרצון והנחישות".

הוא הגיע לישראל בקיץ 99'. לא ידע עברית חוץ ממילים בודדות, גר במעונות של האוניברסיטה העברית ולמד עברית באולפן. כעבור שנה התגייס לגדוד 50 של הנח"ל. "הייתי מורעל לגמרי. אף פעם לא סיפרתי להוריי איפה אני. כשתפסנו קו בגבול לבנון אמרתי לאמא שאנחנו בבסיס, כדי שלא תחטוף התקף לב מרוב דאגה".

אחרי שנה ושמונה חודשים במסלול לעולים חדשים השתחרר מצה"ל והחל לעבוד באבטחת מוסדות חינוך. אחר כך החל להתנדב במשמר האזרחי בירושלים. "התלהבתי מזה מאוד", הוא מספר בעיניים בורקות. "עבדתי במקביל כשוטף כלים במסעדה כדי להתפרנס. אחד הקצינים במשמר האזרחי התלהב ממני והציע לי לעבור את המבחנים למשטרה. זה היה חלום עבורי".

הוא עבר את המבחנים ומונה לפקד על בסיס מתנדבים בשכונת בית וגן. אחר כך קודם למפקד שכונה בשיטור הקהילתי, ולפני חמש שנים החל לעבוד כשוטר תנועה בסיירת האופנועים.

בספטמבר 2015, כשפרץ גל הטרור בירושלים, התמנה בן שטרית לסגן מפקד היחידה. "הסגן הקודם עזב, והמפקד, פקד ליאור אוקנין, קרא לי ואמר שיש לי פוטנציאל, ושהוא מקדם אותי בשמחה. זה היה ניצחון אישי גדול עבורי. אחרי הפציעה שלי, לא רבים האמינו שאחזור. אני ידעתי שזה הדבר הכי נכון בשבילי". 

•   •   •

באחד הפיגועים הראשונים בגל הטרור, ב־9 באוקטובר 2015, נקרא בן שטרית לאירוע דקירה של בחור ישיבה על ידי מחבל. "פעלתי על אוטומט ודהרתי לזירה בשדרות בר־לב על האופנוע שלי. הגעתי לשם ראשון עם שוטרת נוספת. זיהינו את המחבל בורח ורדפנו אחריו. בשלב מסוים קפצנו עליו, נאבקנו איתו ונטרלנו אותו. 

"רק אחרי שהשתלטנו עליו, קלטתי שאני נמצא בדיוק במקום שבו כמעט איבדתי את חיי. זה מקום שאני אף פעם לא עובר בו מיוזמתי, למרות שאני נוסע כמעט כל יום בכל העיר. זאת היתה בשבילי סגירת מעגל מדהימה".  

בן שטרית קיבל תעודת הוקרה ממפקד המחוז דאז, משה (צ'יקו) אדרי. "הפגין אומץ לב, חתירה למגע ומקצועיות הראויים לציון", נכתב שם. "בפעילותו הצליח למנוע פגיעה קשה בחיי אדם, המשך מימוש מטרת המחבל ואסון גדול יותר". 

לפני שנה עבר פקד אוקנין לתפקיד אחר במשטרה, וקצין אגף התנועה במשטרת ירושלים, נצ"מ רונן עובדיה, החליט למנות לתפקיד את בן שטרית. "הלוואי שהיו לי עוד רבים כמוהו", אומר עובדיה. "למרות שהוא לא קצין, הוא מביא לתפקיד יתרונות רבים - אומץ, נחישות, הקרבה, מנהיגות. בשבילי זה הרבה יותר חשוב מהדרגה. בחרתי אותו בלב שלם, ובדיעבד, אני מאושר מהבחירה".

מדובר ביחידה קטנה אך יעילה, שתפקידיה בליווי אח"מים הופכים אותה לייחודית למחוז ירושלים, המחוז שבפיקודו של ניצב יורם הלוי. השוטרים המשרתים בה עוברים הכשרות מבצעיות לטיפול בטרור, בתאונות דרכים, בליווי אח"מים, ועוד.

שבועיים אחרי שמונה לתפקיד, הלך לעולמו שמעון פרס. כשיצאה ההודעה שההלוויה תיערך בירושלים, בהשתתפות עשרות מנהיגים מרחבי העולם, התחיל כאב הראש הגדול של בן שטרית. "זה היה מבצע מורכב מאוד. האופנועים שלנו הובילו את השיירות של כל המנהיגים.

"היינו צריכים לדאוג כל הזמן שהכל פנוי בכביש ולהיות ערוכים למקרה של תקלה באחת המכוניות או תאונה. רק כשהכל הסתיים, וכולם הגיעו להלוויה בשלום וחזרו לנתב"ג בשלום, נשמתי לרווחה".

"נשבעתי לעצמי שלא אהיה נכה ולא אתן לאנשים לרחם עלי". בן שטרית // צילום: עופר חן

רגע שיא נוסף היה בביקור הנשיא טראמפ בחודש מאי. "זה היה אירוע מאוד מסובך ומאובטח. חודש לפני הביקור כל הפמליה שלו כבר היתה כאן עם עשרות כלי רכב, שאותם התבקשנו ללוות. זה היה כאב ראש גדול. עשינו איתם תרגולות רבות של ליווי והכרת השטח, תוואי הנסיעה, תרחישים שונים של הימלטות, בחירת צירים אלטרנטיביים. יצא ספר פקודות גדול לביקור שלו. 

"בשני הלילות לפני שהוא הגיע, לא הצלחתי לעצום עין. ישבתי כל הלילה עם ספר הפקודות ועברתי עליו שוב ושוב. למדתי בעל פה כל ציר וכל תרחיש. הובלנו אותו בירושלים ממנחת מתחם הרכבת, שבו הוא נחת אחרי קבלת הפנים בנתב"ג, עד המלון שלו, ומשם לבית הנשיא. כל הצירים היו נקיים, אף אחד לא היה יכול לנסוע שם בזמן הביקור. כשהכל הסתיים בלי שום תקלה, הוקל לי מאוד". 

•   •   •

כבר 13 שנה שהוא נשוי למרים (37), שעלתה גם היא ממרוקו לפני 18 שנה. "האמת היא שהכרנו במרוקו בתור ילדים, אבל לא היתה בינינו קִרבה מיוחדת", אומר בן שטרית. "כשאבא שלי נפטר ב־2003 וישבנו עליו שבעה, מרים באה לניחום אבלים, והתחברנו. היא האהבה הגדולה שלי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה אחרי הפציעה שלי".

יש להם שלושה ילדים - אורליה (11), איתן (9) ואלינור (7). היום שבו אנחנו נפגשים, יום פתיחת הלימודים, הוא יום מיוחד עבור בן שטרית.

"אני גם מלווה בהתרגשות את הילדים שלי לבתי הספר שלהם, וגם צריך לדאוג שהיום הזה יעבור בשלום. לראות שכל הצירים פתוחים, שכולם מגיעים בשלום. אני גם יודע שהילדים שלי לא יראו אותי הרבה בבית, כי בתקופת החגים הכוננות תמיד עולה וכל השוטרים נמצאים בשטח".

למרות הטראומה והתקפי החרדה, בן שטרית מטפל גם בתאונות דרכים. "כשאני דוהר על האופנוע לזירה של תאונת דרכים אני לא חושב על התאונה שלי, אבל לפעמים זה תוקף אותי בדרך חזרה הביתה. לפני כמעט חודשיים, בערב פתיחת המכביה, היתה תאונת דרכים קשה בעיר, שבה נהרג נער בן 15 שהיה עם אביו במכונית שנתקעה במעקה בטיחות. הגעתי לשם במהירות ועזרתי לכוחות ההצלה.

"כשחזרתי הביתה בלילה, היה לי קשה מאוד. הטיפול בתאונה קשה כזאת, עם נער הרוג, החזיר אותי לפציעה שלי. ניגשתי לכל אחד מהילדים שלי, וחיבקתי ונישקתי אותם".

לרוץ עדיין קשה לו, בגלל הרגל הפגועה, אבל כשהוא עוטה על עצמו את מעיל האופנוענים, הקסדה ומשקפי השמש, ועולה על האופנוע הכבד שלו - סוזוקי 650 סמ"ק - שום דבר כבר לא יכול לעצור אותו. למשל, כשהוא מקבץ את השוטרים שלו ולוקח אותי לעיר העתיקה. "עכשיו תראה מה זה ליווי", הוא אומר.

זאת שעת אחר צהריים, והעיר פקוקה לגמרי. האופנועים הכבדים מתמרנים בקלות, משתחלים בין המכוניות ומפנים דרך למכונית שלנו. בתוך ארבע דקות אנחנו כבר אחרי הפקק הגדול. השוטרים מחנים את האופנועים מול החומות, ומייד הופכים לאטרקציה. תיירים רבים מבקשים להצטלם איתם. 

"חבורה כזאת של שוטרים אופנוענים רואים רק בסרטים", אומרת תיירת אחת, שהגיעה לעיר הקודש מארה"ב. "אני חייבת איתם תמונה, להראות לנכדים שלי".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו