"בלייד ראנר 2049", סרט ההמשך לאחד מסרטי המד"ב המשמעותיים והמשפיעים בהיסטוריה של הקולנוע (אם לא ה־), הוא סרט לא רע בכלל. כצפוי, הוא נראה מדהים, ובאופן משמח, הוא גם נאמן למקור, אווירתי בטירוף ומלא ברעיונות גדולים. אין לי ספק שאצפה בו שוב על המסך הגדול, ולו רק כדי לתת לחושיי עוד צ'אנס להתפלש בעולם העתידני המפואר והיפהפה שהוא בורא.
אבל - וכן, יש בסיפור הזה אבל - אחרי צפייה אחת, התחושה שלי היא שהסרט הזה רחוק מלהיות יצירת מופת על־זמנית. ובמקום לנסות ולקבוע סטנדרטים חדשים עבור הז'אנר, כפי שעשה הסרט המקורי, היצירה החדשה בעיקר מסתפקת בלהציע וריאציות חביבות על תמות פילוסופיות ותרחישים עתידניים שראינו בסרטי מד"ב אחרים, כמו "שליחות קטלנית", "הילדים של מחר", "A.I", "זיכרון גורלי" ו"דו"ח מיוחד" (שהושפעו כולם, איך לא, מ"בלייד ראנר" ומהאיש שכתב את הספר שעליו הוא מבוסס, פיליפ ק. דיק).
סיפורנו מתרחש בלוס אנג'לס והסביבה, 30 שנה אחרי אירועי הסרט הראשון, ובמרכזו ניצב קיי (ריאן גוסלינג) - איש חוק ממוקד מטרה שתפקידו לחסל רפליקנטים (אנדרואידים דמויי בני אדם). לאחר חיסול מוצלח (שפותח את הסרט), קיי חושף מידע דרמטי שעשוי למוטט את הסדר החברתי הקיים - כך לפחות טוענת הבוסית הקשוחה שלו (רובין רייט). כדי למנוע מזה לקרות, הבוסית שולחת את קיי לחקירה בלשית שמובילה אותו, בשלב מסוים, לדקארד (הריסון פורד), הבלייד ראנר המקורי (שכזכור, נמלט עם אהובתו הרפליקנטית רייצ'ל, בסוף הסרט הקודם).
קשה שלא ליהנות, ואפילו להתרגש, בזמן הצפייה בחלקים הראשונים של הסרט. העלילה נפרשת על המסך בסבלנות ומתבשלת בקדירה באיטיות כמו תבשיל מושקע. שפע של זמן מוקדש לפינוקים ויזואליים (שעליהם מופקד הצלם רוג'ר דיקנס, שכנראה יזכה השנה באוסקר) ולהרחבתו של העולם שהוצג בסרט הראשון (קומפלט עם שלל גאדג'טים, גימיקים ופטנטים מגניבים). בתוך כך, התסריט של המפטון פנצ'ר ומייקל גרין ("לוגאן") ממשיך ומפתח את המיתולוגיה של הסרט הקודם, עובדה שמחזקת גם היא את האופוריה הנוסטלגית שחלקכם עשויים לחוש.
הבעיה היא שברגע שהסרט חושף את הקלפים שלו, המיזם כולו סובל מנפילת מתח, ובמקום לטפס מדרגה נוספת, מתחיל לצאת ממנו האוויר. הנבלים - מולטי־מיליארדר עיוור שמגולם בידי ג'ארד לטו, ו־Luv (סילביה הוקס), הרפליקנטית הסקסית שהוא שולח כדי לבצע את המשימות המלוכלכות שלו - אמנם עושים עבודה נאותה (במיוחד הוקס), אך הם אינם מגיעים לקרסוליים של הרעים מהסרט הראשון. ועם כל האהבה שלי אליו, יש להודות שההופעה המחודשת של פורד לא באמת מצדיקה את עצמה, ולא באמת עובדת ברמה האמוציונלית.
בכלל, רגשות הם לא הצד החזק של הבמאי דני וילנב ("המפגש", "סיקאריו"), שנכנס כאן לנעליו של רידלי סקוט. למרות השלמות הטכנית, הניווט המוקפד והעיצוב הפנומנלי, אין בסרט החדש את ההבזקים האנושיים שהיו בסרט המקורי. וגם פיוטיות לא תמצאו כאן. רוצה לומר, לא תמצאו כאן מונולוג שמתקרב למונולוג ה"דמעות בגשם" הקלאסי של רוטגר האוור (או כל מונולוג אחר, לצורך העניין).
מצד אחד, די מדהים לראות סרט אולפנים עם תקציב של 180 מיליון דולר שניחן במנת משכל גבוהה ובהשפעות ברורות של טרקובסקי. מצד שני, כנראה לא די באלה כדי לייצר חוויה קולנועית מפעימה שתחיה לנצח. נו, לפחות הם ניסו.
"בלייד ראנר 2049", ארה"ב 2017