"רק בגיל הטיפש עשרה הבנתי לעומק את ה'מיוחדות' של הוריי והתחלתי לתת להם את כל הנשמה. לפעמים יש רגעים שהקושי מרים את הראש, אבל זה מייד עובר" - כך אומר נריה בן עובד, בן להורים חירשים.
נריה (21) הוא לוחם בסיירת צנחנים, שמגיל אפס למד את שפת הסימנים - בלית ברירה. הוא מספר: "מגיל צעיר למדתי להסתגל ולהכיל את המצב. בהתחלה הכל היה שגרתי, ורק בהמשך הבנתי שיש משהו יוצא דופן בזה שאני ואחותי הבכורה הילה מנהלים את מרבית ענייני הבית, כמו אבא ואמא, אחרי ששלושת האחים הקטנים שלי נולדו. זה התחיל בזה שלאסיפות הורים תמיד הייתי צריך להגיע עם דודה או עם סבתא שליוו את אמא.
"אני כל כך אוהב את ההורים שלי, שזו לא מטלה קשה עבורי להתנהל מול חשבונות מים או חשמל מגיל קטן, לעזור לאחים בשיעורי בית או להזמין אינסטלטור. האחים הקטנים יודעים שיש את אבא ואמא, אבל יש גם את אמא ואבא השניים - שזו הילה, שכבר נישאה ויצאה מהבית, ואני".
נריה, שאמו ספרנית בספרייה עירונית בגדרה ואביו עובד במפעל זכוכית, נתקל לא אחת בחוסר סבלנות של אנשים בגלל המוגבלות של הוריו. "בזמן שאני מסביר להוריי מה איש השירות שמהעבר השני של קו הטלפון אומר, אני שומע שהאיש חסר סבלנות ואין לו זמן בשבילי. חייבים להבין שיש גם אנשים שנולדו עם נכות, וצריך לקבל את זה בקטע טוב, ללא כעס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו