שמעון פרס הוא איש של שנות ה־50 תחילת שנות ה־60. עם ז'אן מונה והשוק המשותף, ופצצות אטום ופנטזיות צבאיות ופרנץ יוזף שטראוס. פרס היה "האיש בחליפה הכחולה", וצריך לשים לב איך זה נשמע בצרפתית. כך כונה בקולוארים. בעת ביקורו הראשון אצל פרנסואה מיטראן הוא כאילו יצא מהארון. זה קרה בשנות ה־80, שבהן אני עוסק כשאני מדבר עם ראש לשכתו בשנתיים הקריטיות של פרס כראש הממשלה, בועז אפלבאום. בדרך כלל לא נהוג לדבר על שנות ה־80 של פרס. אבל אלה השנים שבהן התחולל המהפך של האיש.
בועז אפלבאום ספון בחדרון מוארך באחד מבנייני המשרדים המיתולוגיים הישנים שעוד נותרו במרכז תל אביב ולא קרסו בתנופת הבנייה של מגדלי הפלדה והזכוכית. החדר דחוס ספרים וארגזי מסמכים שנפתחים בפניות כמו "ג'נטלמן!" או "אל החבר..." הוא חי בלב הקדחת המפא"יניקית - ושרד.
•••
הגילוי החשוב של אפלבאום הוא שהיוזמה של פרס לכיוון אש"ף, לפתרון פלשתיני ולא ירדני, החלה למעשה עם כניסתו לראשות הממשלה בספטמבר 1984. הרבה לפני המשאים ומתנים שהניבו את הסכם אוסלו.
זה החל בראש ממשלת שבדיה, אולוף פאלמה. "חבר קרוב ביותר של שמעון פרס", מגדיר אותו אפלבאום. פאלמה תיווך בשנים 1985 ו־1986 בין פרס ליאסר ערפאת. כשבוע לאחר שפאלמה נרצח, הגיע אל שמעון פרס מכתב אישי ממנו, שבו הציע מתווה כללי בעקבות שיחותיו החשאיות עם המלך חוסיין ועם מנהיג אש"ף ערפאת. עיקרי התוכנית במכתב פאלמה: "על בסיס הסכמי קמפ דיוויד תכיר ישראל בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים לצורכי קביעת עתידם במסגרת מדינה פדרטיבית עם ממלכת ירדן". הגבולות ייקבעו על פי החלטה 242.
למעשה, כשפרס פנה לסגור הסכם עם המלך חוסיין, שנקרא הסכם לונדון, במקביל התקיים ערוץ עם אש"ף. ומאז הקמת הממשלה נדחף פרס לכיוון האש"פי על ידי עזר ויצמן.
בתקופה שאחרי הרוטציה יש את הסכם לונדון. היו אנשים שציפו שעל העניין הזה פרס יפרק את הממשלה.
"נכון. אבל לא היו לו ביצים".
כי הוא היה חייב לשמור על האמינות?
"לא יודע. היתה הבטחה מפורשת למלך שהוא יפרק את הממשלה. ל'חוסיין המלח', כמו שהוא קרא לו. הבטחה מפורשת. בגלל זה חוסיין ניתק איתו יחסים. הוא לא עמד בדיבורו. חוסיין לא רק הודיע כי הוא מפסיק להיות המטרייה של הפלשתינים אלא גם ניתק מגע עם שמעון, ורק ב־94' רבין פייס ביניהם, סביב הסכם השלום".
התוצאה היתה שחוסיין משך את עצמו מאחריות לגדה המערבית, ונשארנו עם האופציה האש"פית כאופציה יחידה בלעדית.
"נכון. פרס לא לחם על זה. עזר ויצמן היה חיל החלוץ בקמפניה הזאת, מול אש"ף. ולעזר לא היו עכבות. לא היה אפשר לעצור אותו. ביידיש אומרים: 'מה שאתה מרגיש בלב זה מייד על הלשון שלך'. זה קרה כבר ב־84'".
זה קרוב מאוד לימיו אצל בגין.
"יום אחד הייתי במגרש החניה של משרד רה"מ. עזר, כשר בלי תיק, גם כן ישב שם. אז הוא עומד עם מישהו ואני נכנס לאוטו עם הנהג, נוסעים לאנשהו. ואז הוא אומר: אפלבאום, בוא תכיר את נציג אש"ף עלי אדמות. אני אומר, מי זה? מתברר שזה היה אחמד טיבי. 'הוא רופא משכמו ומעלה. אם תצטרך לזוגתך...' 'שלא תצטרך. שלא תצטרך'. זה טיבי אמר. זה נציג אש"ף עלי אדמות".
אז טיבי הוא זה שגייס את עזר לטובת אש"ף?
"היו להם יחסים".
"אדם כיפי מבחינה שכלית". שמעון פרס עם עיתונאים במטוס, בדרכו לחתימת הסכמי אוסלו // צילום: גדעון מרקוביץ'
אבל שמעון פרס גם לא היה צריך לחכות ל'עייזר', כמו שמכנה אותו אפלבאום, שנעול במגפי עור גבוהים גם בקיץ. בתחילת 1983, בעיצומה של מלחמת של"ג, נכח פרס בכינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפורטוגל. הסתובב שם עוד אדם מעניין, עיסאם סרטאווי, מחלוצי הקשרים בין אש"ף לאישים ישראלים. במסדרונות המלון שבו שהו - סרטאווי נרצח. "האם שמעון הספיק להיפגש איתו שם?" אני שואל. "כן. הם נפגשו", אומר אפלבאום.
לפחות במקרה אחד מי ששמרה על שלמות הממשלה היתה סוניה פרס, ששימשה מעין נציגת הימין בחוגו הקרוב של פרס. אריק שרון קרא לפרס בעקבות עסקת ג'יבריל "עוכר ישראל". פרס רצה להדיח אותו, וזה היה מביא ללא ספק לפירוק הממשלה שגם שרון רצה בפירוקה. "פרס היה החוליה החלשה בכל הסיפור. שרון חיפש את החוליה הכי חלשה שהכי מזמינה עלבון והשפלה. אז שמעון חשב להדיחו - וסוניה מנעה את זה ממנו. הסקרים כרגיל ניבאו לו 70 אחוז מהקולות. ואז סוניה התייצבה על האחוריות ואמרה: יגידו שהוא חתרן בלתי נלאה. לא אמין".
כסוכנת הימין בסביבת פרס, סוניה לא האמינה בדרכו הפוליטית של בעלה. "היא הצביעה בעד גנדי; גנדי סיפר לי", מספר אפלבאום. "ב־88', כשבעלה נלחם על חייו, היא מצביעה גנדי".
שמעון שאל: "יש עוד משהו?"
המגעים בין ישראל לארה"ב או בין ישראל לאש"ף מחווירים לעומת המגעים בין ישראל לבין מעצמה זרה אחרת, "ידיעות אחרונות". "האם עמירם ניר היה נציגו עלי אדמות של 'ידיעות אחרונות' במשרד רה"מ?" אני שואל. "האם היה המשגיח הצמוד מטעם העיתון של המדינה על פרס?"
אפלבאום: "תשמע, אכלתי איזה שש ארוחות צהריים כדי להרגיע את נח מוזס. אני זוכר, זה היה ב'שמש' בירושלים, בבן־יהודה. כדי להבטיח שהמעצמה של מוזס תהיה בתמונה, נכנס עמירם ניר. עוד קודם לכן, ערב הבחירות ב־84', הוא רצה להדיח אותי ולהכניס במקומי כראש מטה הבחירות את עמירם. עמירם קשר את עצמו ליצחק רבין, לשר הביטחון. הרי הוא נאמנו של רבין בסיפור של איראנגייט (הפרשה שבמהלכה מכרה ארה"ב נשק למשטר האייתוללות באיראן, בתיווך ישראלי; א"ל). לא של שמעון.
"פורמלית עמירם ניר היה יועץ של ראש הממשלה ללוחמה בטרור. אבל היחסים בין ניר ורבין התהדקו בצורה פנטסטית. הוא ישב שני מטר ממשרד הביטחון, בבית ההיסטורי של ראשי הממשלה בקריה. הוא ראה את שמעון פעם בחודש. ועדת ראשי השירותים לא רצתה אותו בתוכה. אז הוא היה מגיע עם כרכים, חומרים שהוא היה עובד עליהם. הוא היה חרוץ וממולח. עילוי. הוא היה בא ושמעון היה יושב מולו עם הברכיים משוכלות עד החזה והעקבים צמודים על הכיסא לאחוריו, מדפדף ואומר: יש עוד משהו? עמירם הכניס לתוך הכרכים האלה את כל מאודו, ושמעון שאל אותו, תוך דפדוף שטחי: יש עוד משהו?"
פרס נדחף לכיוון האש"פי, המלך חוסיין ניתק עימו קשר // צילום: Getty Images
זוכרים לפרס משנות ה־80 את גאולתה של ישראל ממלחמת לבנון ושחרורה מהאינפלציה המטורפת. שני הישגים היסטוריים. אבל כמעט במקביל התחוללו שלושה משברים, ששניים מהם מעיבים עד היום על יחסי ישראל־ארה"ב. אלו פרשת פולארד ופרשת איראנגייט.
המשבר השלישי הוא עסקת ג'יבריל. לפי דברי אפלבאום, אותו משלוח טילים שהאיראנים זיהו כטילים מדגם מיושן שאפילו לא הורדו מהם סמלי חיל האוויר - וזה מה שגרם להם לפוצץ את כל העסקה - היה חבלה מכוונת. "זאת קונספירציה. זאת מזימה, זאת לא סתם רשלנות", פרס אמר לו והאשים את אנשי משרד הביטחון.
באיזשהו שלב עמירם ניר נפגש עם סגן הנשיא בוש (האב) בקינג דיוויד.
"הוא היה צריך להחליף את אוליבר נורת', שהובהל לאל־סלבדור, לקונטראס שעל גבול ניקרגואה. אז ניר החליף אותו ונורת' גם צייד אותו באמצעי הקלטה. לאחר הפגישה עם בוש הוא נכנס אלי לחדר ושמעתי את תמלול ההקלטה של הפגישה עם בוש. לא היה מקום אחר, לניר לא היה משרד בירושלים. זה היה ב־86' ופרס עדיין ראש ממשלה, וזה קורה בחדר שלי באקווריום".
ואתה אומר שהמעשה הזה שהוא עשה בחדר שלך היה גורלי מבחינתו?
"מבחינתו, פאקופאלי. כי החזיק בפצצת אטום מבחינת בוש. וכשבוש רץ לבחירות (ב־1988) הוא לא היה צריך שיופיע לו פתאום עמירם ניר מאחורי הגב. אז היה מי שדאג למה שקרה במקסיקו (ניר נהרג בתאונת מטוס; א"ל)".
ניר היה אמור להופיע כעד בארה"ב במשפט, אולי של אוליבר נורת'.
"כן, אבל לא אישרו לו. פה אסרו עליו. כל הסיפור, גם בנאום של רייגן בטלוויזיה, נאום הבכייה שלו על חייו - כי הוא עמד על סף הדחה בגלל איראנגייט. הוא הפיל את התיק על ישראל, ואוליבר נורת' הפיל את זה על עמירם. אחרי שהם היו תאומים סיאמיים".
הוא הפיל על עמירם ואחר כך מישהו הפיל את עמירם.
"הוא כבר היה אזרח פרטי".
קדאפי כבר לא מטורף
אתה מתגעגע באיזשהו מקום לשמעון פרס? או רק לימים ההם?
"גם לשמעון. שמע, הוא אדם כיפי מבחינה שכלית, מבחינה ניתוחית אינטלקטואלית".
ברמה האישית מישהו סיפר לי פעם, שמדי פעם הוא היה מתלונן: מה אמנון עושה לי כל הזמן? למה הוא עושה לי את זה? כשכתבתי משהו שלא מצא חן בעיניו.
"על כל אחד הוא אמר. כשגיליתי אצל עמוס עוז ב'מנוחה נכונה' את העקבות של טורגנייב וכתבתי על זה ב'חדשות', הוא אמר לי: מה אתה עושה לי?! זה לא מה שעשיתי לעמוס עוז, אלא מה אתה עושה לי. לי! אתה מרחיק ממני חבר. אבל הברק שלו; הוא היה באיזשהו מקום ילד, שדופקים אותו וחובטים בו".
הילד הגלותי מבן־שמן?
"הילד הגלותי. גיגי, אחיו, סיפר לי: אני הייתי צעיר ממנו וגוננתי עליו פיזית. בכל מיני הזדמנויות".
הוא היה בחברה קשוחה מאוד בכפר הנוער בן־שמן. הסיפורים האלה, שאתה קורא על הילדות של דן בן אמוץ...
"דן בן אמוץ גנב ממנו את שם המשפחה. שמעון נשבע בקסמיו של הנביא ישעיהו. אז הוא קרא לעצמו בכפר בן אמוץ - הוא לא היה בגיל שהוא יכול עדיין לשנות את שמו בתעודת הזהות. הוא התכוון לעשות את זה. ואז היה להם מורה למקרא שהתקלס בו, ואמר: 'שמעון בן אמוץ נפל לבוץ נתקע לו קוץ יצא הפוץ!' אז הוא זרק את השם כל עוד נפשו בו".
זה דבר איום.
"ומוישה תהילימזאָגער (שמו המקורי של דן בן אמוץ; א"ל), שהיה בשנתיים צעיר ממנו, גנב, חמס את השם. זה היה זרוק על השביל".
ב־1978 קיבל פרס מידע מדהים, שמלמד על כך שמנהיגי מדינות ששומרים על קשרים עם מנהיגי עבר והווה בזירה הבינלאומית, מחזיקים לעצמם מעין רשת קשרים ומשמשים סוכנים אחד של השני, ומעבירים מודיעין שהשירותים הרגילים לא מגיעים אליו.
פרנץ יוזף שטראוס, לשעבר שר ההגנה של קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר וידיד ותיק של פרס, היה מתווך חשאי בין פרס לנשיא סוריה חאפז אל־אסד מאז עלייתו לראשות הממשלה. שטראוס העביר בנובמבר 78' את פרוטוקול הישיבה הסודית של מנהיגי "חזית הסירוב" שהתכנסו בדמשק בעקבות מה שנחשב בעיניהם כ"בגידתו" של סאדאת עם הסכם השלום עם ישראל.
מהפרוטוקול עלתה חדשה מעניינת: לשליט לוב מועמר קדאפי, שנחשב לקיצוני מטורף, היתה דווקא השפעה מרסנת וממתנת על אסד האב. אסד אמר שמה שחשובה היא הברית הצבאית שעתידה להיחתם - מיידית - בין דמשק למוסקבה ותביא להצבת כוחות סובייטיים על גבול ישראל. זה מה שאנחנו רואים היום - בלי הצבת כוחות על גבול ישראל.
לקראת סיום הישיבה פלט הנשיא אסד: "אני מוכן לשקול את גרסתו של אחינו מועמר... אולי באמת קיימת סכנה שמול חתימת ברית צבאית בין דמשק לקרמלין - יגיבו ערב הסעודית ויתר מדינות הנפט בהתקרבות יתר אל וושינגטון. וזה יהיה ניצחון גמור של סאדאת, שהזהיר כי יילחם בכל ממשלה ערבית שתבוא בברית צבאית עם מוסקבה. זו גם תהיה עילה למלחמה בין סוריה למדינה הציונית".
זה היה הפתח למאמצי הידברות עם סוריה, אך גם ליוזמה כמעט הזויה למגעים עם קדאפי, ברגע שפרס הגיע לראשות הממשלה.
"מלך ביום חגו"
אפלבאום הוא בן 71. הוא נפרד מפרס ועבר לתמיכה ברבין, אם זה מעניין מישהו, בעקבות התרגיל המסריח של מארס 1990. אני מכיר אותו כבר הרבה שנים. יש לו תכונה לראות את השדה הפוליטי כדרמה וכטרגדיה, כאופרטה וכאופרה ממש. את עצמו הוא רואה כמשחק בתוך ההצגה הגדולה הזאת, אם כי כבר שנים ירד מהבמה ועתה הוא מסתכל בה מהצד וכותב עליה.
לאחרונה כתב מחזמר, "טראסק", שבו דרמטיזציה של העימות בין חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי על התואר המשורר הלאומי. סטלין כמובן מתערב לטובת טשרניחובסקי, ולפי גרסת אפלבאום דואג להתנקש בחיי ביאליק בעודו מתאשפז עקב מחלתו בווינה. המחזמר יעלה בקרוב על הבמה.
הוא דואג לווסת את הראיונות שלו לאורך השנים ואני מניח שהוא רוצה לעשות באמצעות ראיון דווקא ל"ישראל היום" איגוף אנכי לבנימין נתניהו. באחד הראיונות איתו, מלפני כמה שנים, הוא טען שראש הממשלה נתניהו אמר כי "כף רגלו לא תדרוך במקום שבו נמצא בועז אפלבאום".
נתניהו התמנה כשגריר ישראל באו"ם ב־1984 על ידי שמעון פרס, במסגרת שתי בקשות של יצחק שמיר בפגישת חפיפה שארכה שבע דקות אך התארכה שלא כצפוי לעשר דקות. שמיר ביקש שפרס ישמור את אברום שלום בתפקידו כראש השב"כ, וזאת למרות שפרס היה משוכנע שהשב"כ תמך בכל מאודו בבחירות בשמיר. וכן, שבנימין נתניהו יקבל את השגרירות באו"ם. כטוב ליבו של שמעון ביומו הראשון כראש ממשלה, הוא בחר לצטט את לוי אשכול: "מלך ביום חגו!" והסכים. זה מה שאשכול אמר למנחם בגין כשזה ביקש ממנו להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ביום כלולותיו עם מרים: "מלך ביום חגו!"
היו בין אפלבאום לנתניהו באותה תקופה יחסים מאוד לא נעימים, אבל היום הוא רואה את התנפלות השנאה התקשורתית על בני הזוג נתניהו כאחת הטרגדיות שבהן זרועה הקרקע הלא־בתולה של הפוליטיקה הישראלית.
הוא ראה מקרוב את התפתחות יחסי הקִרבה בין שמעון פרס לנתניהו בעקבות מבצע אנטבה. הוא אומר שפרס ראה במשפחת נתניהו אמצעי לאיגוף אנכי מעל ראשו של מנחם בגין אל לב המאגר האלקטורלי של הליכוד. אלא שעם חתימת הסכם אוסלו בספטמבר 1993, הפך נתניהו למתנגד הרהוט והאפקטיבי ביותר להסכם שפרס היה מזוהה איתו.
אפלבאום אומר שביבי היה מבריק, חד, מנומק בהתקפותיו. הטקסטים של נתניהו נגד ההסכם תמיד היו ענייניים, ורק מסע הכפשות בנוסח אופייני לתנועת העבודה מאז ימי רצח ארלוזורוב הצליח להדביק לנתניהו את אשמת ההסתה. וגם זה, רק בעיני הציבור של השמאל. האחרון שחזר על ההסתה הזאת היה אהוד ברק בשנה שעברה כשפתח בהתקפה להפלת ראש הממשלה.
לינה ב"הוטל מאריני" ומטח כבוד של 21 יריות. פרס עם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, 1993 // צילום: אי.אף.פי
הסכסוך והפיוס עם מיטראן
בתפיסה הפוליטית השייקספירית של אפלבאום, שיאה של היריבות בין פרס לנתניהו היה טרגי. ניצחונו של נתניהו על שמעון פרס בבחירות של 1996 היה מעין "רצח אב". לאחר מכן חפפה תקופת נשיאות פרס את תקופת נתניהו כרה"מ בפעם השנייה, והוא נדחק - כמו כל הכוכבים הבינלאומיים שעימם התרועע במרבית המאה ה־20 - לעמדת המתווך. עם אבו מאזן, עם אובאמה, עם ה"ניו יורק טיימס".
"שמעון תמיד ראה את עצמו כחלק מאיזו ממשלה עולמית", אומר אפלבאום.
הוא הזכיר את הביטוי הזה, ממשלה עולמית?
"לא באוזניי. אבל הוא ראה את עצמו חורג מגבולות המדינה. הוא היה סגן יו"ר האינטרנציונל הסוציאליסטי, שם פגש גדולי עולם. אוויר פסגות תמיד משך אותו יותר מאשר המדמנה המקומית. זה ברור. עם הארמאניאקים. עם הארוחות. הוא היה תאוותן לא קטן. מכל מקום, ההסתופפות בחברה הגבוהה, במירכאות, חיזקה בו את הביטחון שהוא שווה יותר".
יצחק שמיר, אחד התאומים של פרס, היה נטוע תמיד בחולות ארץ ישראל. פרס, גזֵרת גורלו, תמיד היה צמוד לתאום פוליטי, בדרך כלל חשוב וזוהר ממנו: תחילה משה דיין, אחריו יצחק רבין והאח החורג הכפוי, יצחק שמיר. כבר בביקורו הראשון של פרס בוושינגטון ב־84', "הוא חשד שפרס יסגור שם עניינים חשאיים כמוסים".
פרס ביקש שאפלבאום יכין לו תיק על שמיר. אבל כשהגיש את התיק הזה, חוברת למעשה, "שמעון העיף את התיק הזה כמו טיארה. אמרתי לו, תשים לב למשפט אחד בראיון ששמיר נתן ל'לה־מונד': העיתונאית שואלת, מר שמיר, מיהי האישיות הפוליטית מספר 1 בעיניך במאה ה־20? אז הוא אמר מאו טסה טונג. אז היא שואלת, איך זה ייתכן? הוא קומוניסט בולשביק סיני ואתה רוויזיוניסט ציוני. שמיר אומר לה כי מאו האכיל מיליארד פיות, וזה יותר מאשר לנצח במלחמות. אמרתי לשמעון, איזה משפט נפלא. אז הוא אמר לי, הוא למד את זה מסולסברי, הביוגרף של מאו". הערתי שדברי שמיר מלמדים שמאו האכיל יותר פיות ממה שהוא רצח - והתגלגלנו מצחוק.
העיסוק בפרנץ יוזף שטראוס העלה את הסוגיה החשובה להיכן נטה ליבו של פרס - למערב גרמניה או לצרפת? "אתה אמרת שהוא מייסד הרפובליקה הצרפתית", הזכרתי לאפלבאום.
"לא. הוא המציא את צ ו ר פ ת! הוא נסע ערב הבחירות ב־81' בצרפת לפריז וביקר באליזה. פרנסואה מיטראן, שהתמודד מול ז'יסקאר, התרגז ואמר: זה איתות מפורש לקהילה היהודית להצביע בעד ז'יסקאר. הוא (פרס) סוציאליסט. הוא אח שלי. מה הוא מאותת להצביע בעד השמרן הזה? כשמיטראן ניצח בבחירות, אחרי ריצה פוליטית שנמשכה כ־30 שנה, הוא לא רצה להזמין את שמעון להכתרה שלו. וילי ברנדט התרוצץ כדי להסדיר את נוכחותו.
"הפיוס ביניהם היה בזמן ביקור מיטראן, כנשיא, אצל בגין כראש ממשלה. כי בכנסת שמעון נשא נאום. אני זוכר שנסעתי לבת ים, לפרופ' הרסגור, כדי שיעשיר וירווה אותי במוטיבים צרפתיים - הוא הרי המציא את צרפת לפני שמעון. אז הכנסתי בנאום בלי סוף ציטוטים ואסוציאציות. ומיטראן יצא משם כשהאושר זלג לו מהאוזניים. ואז היה החיבוק הסופי".
ואחר כך מיטראן אירח אותו במעון מספר אחת מאחורי האליזה.
"מה זה, במעון הרשמי שרק ראשי מדינה ישנים בו - בהוטל מאריני. נתן לו טיפול של נשיא. זר על קבר החייל האלמוני, בשדה התעופה 21 מטחי יריות. כשהגענו לפריז, שמעון אומר לי, תספור את היריות, תספור את היריות. עשרים ואחת! ואני ספרתי. שתיים, שלוש, חמש, שש..." ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו