יום שאחרי פתיחת התערוכה הרטרוספקטיבית שמוצגת לכבודו וקרויה "רוקם החלומות", הסטודיו התל אביבי והצבעוני של ירון מינקובסקי עמוס בזרי פרחים, והוא עייף ומרוגש גם יחד. הוא לוקח אותי לסיור בינות שמלות שכל אחת מהן היא יצירת אומנות של ממש, ואני מתפעלת לגלות שכל העושר העיצובי שתלוי בסדר מופתי על קולבים רוקם בד וצורה בסטודיו שהוא כולו על טהרת ייצור ישראלי. בערב שלפני, גדשו המונים את גלריית המשכן 'בית מאירוב' החולונית לכבוד פתיחת התערוכה שאצרה אילנה כרמלי לנר, "והרגשתי כאילו עושים לי חיים שכאלה" מצטנע ירון.
התערוכה מציגה ציוני דרך מרכזיים לאורך 30 השנים שבהן מינקובסקי (רק בן 53) יוצר ומעצב אופנת עילית בישראל והיא נעה על ציר הזמן בין העבר, הווה והעתיד, מבהירה את משנתו העיצובית, המחברת בין אופנה לאמנות ומעמידה באור חדש את ההרמוניה המתרחשת כשגזרה מתחברת אל טקסטורה וצבע.
נשים שהלביש ירון במהלך השנים הללו - שחקניות, זמרות, דוגמניות שמהדסות על מסלולו שנים רבות, עוד מימי היותו מעצב ב'גוטקס' וגם קולגות מפרגנות - כולם הגיעו לערב הפתיחה, ואי אפשר היה להתעלם מהאהבה הגדולה וההערכה המקצועית והאישית שרוכשים כולם למעצב הצנוע במראהו ובמידותיו, זה שאומרים עליו שהוא יודע גוף אישה, ולכן נשים לבושות בשמלות שלו תהיינה הכי יפות ונשיות שיש.
דץ ודצה באירוויזיון בבגדים שעיצב מינקובסקי. "חיבור עוצמתי בין הבגד לבין השיר" // צילום: אי.אף.פי
"עבדנו עם כל כך הרבה מעצבים", אומרת סמדר גנזי, דוגמנית במיל' ומפיקת תצוגות אופנה בהווה, "אבל ירון הוא חביב הדוגמניות, הכי מענטש שכזה. הוא מוכשר והוא יצירתי והוא כל הזמן יחשוב מחוץ לקופסא, היד שלו מייצרת 'גלאם' מיוחד, אבל הרגליים שלו תמיד על הקרקע, מילה שלו זו מילה, הוא הכי כוכב אנטי-כוכב. נכון שהוא נראה רואה החשבון של כל העסק הזה? זה בדיוק זה. הוא כזה מוכשר, אבל הוא לא צריך להתהדר בנוצות כדי להצדיק את הכישרון הזה. הוא נשאר ירון מראשון לציון, וזה סוד הקסם שלו".
"רק בתחילת הדרך"
בערב פתיחת התערוכה הסתובבו גאים ארבעת ילדיו של מינקובסקי: אורי (בת 16), אופיר (בן 14), גד(בן 11) ועמיחי (בן 8) ואשתו השחקנית והקומיקאית פזית ירון־מינקובסקי, אותה הכיר כשהיה אחראי על הלבשת המחזמר "סינדרלה" בו כיכבו משה ואורנה דץ ב1999. כשהוא ניגש אל פזית, ששם משפחתה היה ירון, היא הגישה לו את היד ואמרה: "נעים מאוד, אני פזית ירון־מינקובסקי". כעבור כשנה הם התחתנו. פזית, לבושה בבגד שעיצב לה ירון, אלא מה, צחקה בערב השקת התערוכה: "אתמול סימסתי לכל החברים שלי שאין לי מה ללבוש הערב, כי לאחרונה כלום לא עולה עלי חוץ מהעגילים, וכשיצאתי עם התיק, י־רון (במלעיל) שאל אותי אם אני לא שמה לב שזה תיק חורפי, אז שאלתי אותו אם התיק עצמו יודע שהוא תיק חורפי, כי לי אין מושג איך להבחין".
"אז איך זה להיות נשואה למעצב אופנה שכל היום מלביש רק נשים?", אני שואלת, ומינקובסקי מרצינה לרגע אחד קטן ואומרת:"זה מקסים בעיניי, ירון הוא איש שאוהב אנשים והוא שמח כשנשים יוצאות מהסטודיו שלו מרוצות ושמחות כי הן נראות טוב. אני לא דואגת לרגע, כי אני יודעת שאף אחת מהלקוחות שלו לא מצחיקה אותו כמוני. אם תהייה מישהי כזו אני אתחיל לדאוג. אני לא זוכרת שהוא מעצב־על כשאני נובחת עליו ביומיום, אבל אני יודעת שהוא אחר בנוף תעשיית האופנה, בלי פרובוקציות ותמונות במדורי רכילות. הוא לא קופץ ממסיבה למסיבה, הוא לא מעשן סמים, הוא לא בוגד בי, הוא מעולם לא הוטרד מינית, הוא בשבע בערב סוגר את הסטודיו ואיך הוא אומר - 'אני חוזר הביתה להמשיך לעצב את הקולקציה הכי טובה שיצרתי בחיי, המשפחה שלי'.
"לעבור פה בין החדרים ולראות את כל מה שהוא עיצב במשך השנים, זה פשוט מרגש. מסתבר שאני לא נמשכת רק אליו, אני נמשכת גם ליצירה שלו, וההפך. הוא יכול להפתיע אותי בהצגה שלי בקהל, ולהגיד לי בסופה 'באתי כדי להתאהב בך מחדש'".
התערוכה מוצגת במסגרת השנה התשיעית של העונה הישראלית לעיצוב, עליה אחראית עיריית חולון, ובראשה רפי וזאנה, מנהל העונה הישראלית לעיצוב ועוזר מנכ"ל העיריה. בעצם קיומה היא מעניקה גושפנקא רשמית וחשובה לעובדה שאופנה אינה מסתכמת רק באורך החצאית או בנפח השרוול, אלא היא נדבך חשוב ומשמעותי של תרבות עיצובית, ולכן יש לה מקום גם במוזיאון.
אז איך מרגישים ביום שאחרי? כמי שמציג את הקולקציות שלו בתצוגות אופנה גדולות במסגרת אירועים רבי משתתפים, אתה אמור להיות מורגל ברגע שיא שכאלה.
"זה נכון", אומר מינקובסקי, "אני רגיל לעשות תצוגות גדולות ואירועים גדולים, אבל אתמול זו הייתה התרגשות מסוג אחר. הרגשתי שאני חושף את הקרביים שלי לעיני כל, זה לא רק לצאת לבמה בפינאלה של התצוגה ולנופף קצרות לשלום. האמת היא שזו לא הייתה הפעם הראשונה שרפי וזאנה פנה אלי והציע לי לעשות את התערוכה הזו, אבל עד עכשיו סרבתי".
עפרה חזה. שמלה בלתי נשכחת // צילום: בן לם
למה בעצם?
"כי הרגיש לי מוקדם מידי. למי עושים בדרך כלל רטרוספקטיבה? למישהו שמת או גמר את הקריירה ואני מרגיש שאני רק בתחילת הדרך והיצירה שלי. ובכל זאת, הפעם נוצר חיבור נכון וזורם עם אילנה האוצרת, אני מכיר אותה עוד מימי היותה המעצבת הראשית של 'ראש אנדיאני'. במשך חצי שנה נפגשנו אחת לשבוע ונהניתי מאוד מהתהליך ומכל התחקיר."
"מעצב אופנה תמיד רץ עם השנים וההשראות קדימה, אני כבר קניתי בדים לקולקציה של 2019. ולכן אני לא תמיד יודע באיזו שנה אנחנו, תמיד לפני שאני חותם על צ'קים, אני מוצא את עצמי עוצר וחושב 'אז רגע, מה השנה עכשיו?' אני תמיד שועט קדימה לפרוייקטים עתידיים ועד עכשיו לא היה לי את הזמן לעצור רגע, ולבחון מה היה. בזכות התערוכה עשיתי את זה, לקחתי פסק זמן כדי להתייחד עם היצירה שלי, וזה היה תענוג צרוף. הוצאתי מהארכיון קופסאות ענק שזרקתי אליהן את כל התמונות שהיו לי, ופתאום גיליתי כל כך הרבה דברים שבכלל לא זכרתי שעשיתי, קולקציות ששכחתי מהן.
"מצאתי ציורים שלי מגילאי העשרה שפזית והילדים שלי מעולם לא ראו. תהליך השחזור ומציאת הבגדים לא היה פשוט, יש לי ארכיון לא מסודר של תמונות, אבל לא היה לי ארכיון של בגדים. בדרך כלל מכרתי את כל כל מה שעיצבתי, ומי בכלל חלם שיעשו לי רטרוספקטיבה. פרסמתי בפייסבוק שלקראת התערוכה אני מחפש את השמלות שלי, ולאט לאט נשים שהיו לקוחות יצרו איתי קשר, ונוכחתי לדעת שהן אכן שמרו את השמלות שלי 30 שנים בארון, והשמלות עדיין רלוונטיות ונראות מצוין, והיה גם סיפור אחד של שמלה אחת מרגש במיוחד.
"חיפשתי שמלה מיוחדת שלי שכולה הייתה עשוייה מאפליקציות של בובות. השמלה הייתה שייכת ללקוחה שגרה בשכונת הוד הכרמל, וכל הבית שלה נשרף בשריפה שהייתה בנובמבר בחיפה. רק שלוש שמלות נותרו שלמות מכל הארון שלה, אחת מהן הייתה השמלה שלי שחיפשתי, והיא מוצגת היום בתערוכה".
דוז פואה
מינקובסקי נולד ב-1953 לאם עקרת בית ולאב מוסכניק, ילד טוב ראשון לציון שלא שיחק כדורגל אבל היה אומן מוכשר שהפליא לצייר שעות בחדרו. את תערוכת הציורים הראשונה שלו הציג כבר בגיל 13, וכנער מתבגר היה נוסע אל העיר הגדולה כדי לשוטט במוזיאונים. "מאוד רציתי ללכת ללמוד ב'תלמה ילין' אבל ההורים שלי התעקשו שבן צריך ללמוד מקצוע, אז הלכתי ללמוד אדריכלות. בצבא שירת כגרפיקאי בחיל הרפואה, וביום העצמאות קיבל תעודת חייל מצטיין ש"אני בעצמי עיצבתי". לאחר השירות היה לו ברור שהוא רוצה ללמוד ב'בצלאל', "אבל ההורים שלי שוב הטילו וטו על העניין ואמרו 'בחור, צריך שיהיה לו מקצוע כדי שיוכל להרוויח כסף, אומן זה לא מקצוע', אז החלטתי לנסות להתקבל ל'שנקר' למרות שכל מה שהלהיב אותי אז באופנה הסתכם בקטלוגים האקזוטיים של 'גוטקס' עם צילומים נפלאים של תמי בן עמי ז"ל. לא תיארתי לעצמי שיגיע יום והדגמים שלי יהיו חלק מהקטלוגים האלה."
הוא התקבל ללימודים ב'שנקר', וסיים אותם בשנת 1989. כבר בתור סטודנט עבד במפעלי אופנה שונים ("הייתי סטודנט אופורטוניסט וחרוץ") ובמסגרת פרוייקט משותף חבר לחברת בגדי הים 'גוטקס'. על פי בקשתה של הגברת לאה גוטליב ז"ל, מייסדת החברה, הוא עיצב את "ירושלים של זהב", קולקציה שכללה בגדי ים וחוף בגווני לבן שהיו מלווים בסמלי יודאיקה וסמל המנורה, מעוטרים בסרטי קישוט מצופים זהב. הקולקציה הוצגה לראשונה בדיסלדורף כפינאלה לתצוגת בגדי הים, כשברקע התנגן שירה של נעמי שמר והקהל הנרגש באולם קם על רגליו במחיאות כפיים סוערות. למחרת כל עיתונות האופנה דיווחה על הקולקציה המיוחדת והמרגשת. בהשראת הקולקציה הבלתי נשכחת הזו עיצב ירון בגדי הופעה לזמרת עופרה חזה ז"ל.
קולקציה נוספת של מינקובסקי,"אלף לילה ולילה", זיכתה אותו בפרס המעצב הצעיר הטוב באירופה לשנת 1989 בקטגורית שמלות ערב. כשהשמלה הופיעה על שער מגזין נשים, תלשה אורנה דץ את העמוד הראשון ותלתה על המקרר בביתה, משננת לעצמה: "הייתי שמחה ללבוש את השמלה הזו בהופעות שלי". "זה נכון", מאשרת דץ, "שנה שלמה חיכיתי כדי שתגיע ההזדמנות ללבוש את הבגד הזה, שלא היה דומה לשום דבר אחר שהיכרתי. הוא היה חדשני ונועז וצבעוני ומיד התחברתי לחשיבה האחרת והמיוחדת של ירון. עד היום אני מקבלת תגובות על ההופעה ההיא".
פזית, האישה שאיתו, עם אורי. "הבת נושמת אופנה מהבוקר עד הלילה" // צילום: עידו לביא
דץ ודצה לבשו את הבגדים מהקולקציה כשייצגו את ישראל בתחרות האירוויזיון באיטליה ב-1991 ועד היום מינקובסקי מזוהה עם אותה שמלה בלתי נשכחת. "היה שם חיבור מאוד מיוחד ועוצמתי בין הבגד לבין השיר. אורנה ומשה זכו במקום השלישי, אבל עד היום כולם בטוחים שהם זכו במקום הראשון כי האימג' שנחקק הוא כל כך חזק. ז'אן פול גוטייה הגיע אל מאחורי הקלעים להחמיא לי בזמנו, ומספרים לי שעד היום, בכל פעם כשהוא מגיע לארץ, הוא עוצר עם המונית ליד חלון הראווה שלי, ובוהה בו כמה דקות.
"אורנה לבשה על אוברול מלייקרה שמלה שהייתה עשויה ממפה בוכרית שקניתי בשוק הפשפשים ביפו, גזרתי וחיברתי הכל מחדש, וזה היה 'בום' של צבע ועושר טקסטילי ונחשב מאוד חדשני על רקע האופנה היפנית המונוכרומטית ששלטה אז. למרות שזה בעצם נתפר ממפות בוכריות, זה כן נתן איזושהי אינטרפטציה חדשה לשאלה מהו בגד ישראלי."
מינקובסקי סיים את לימודי שנקר, עבד כמעצב אופנה אצל גדעון אוברזון ונחשב למי שניער מחדש בזמנו את כל נושא הביגוד של להקות מחול, להן עיצב את בגדי המחול. את המעבר לעיצוב קו משלו מייחס מינקובסקי לפיצוץ צנרת האמבטיה שהתרחשה בדירתו הרמת גנית דאז.
"כששמעתי כמה יעלה לי לתקן את הנזק הזה, וכשהבנתי כמה שעות רבות וארוכות אני צריך לעבוד כדי לממן את התיקון והשיפוץ, החלטתי שאני צריך להרוויח יותר. התחלתי לעצב בגדים לנשים צעירות ולמכור אותם בחנויות ברחבי הארץ, בדרך הייתי מעצב הצללים של הסדרה 'רמת אביב ג'' שהעלילה שלה התרחשה גם במפעל אופנה, ואחרי שנים שמכרתי לחנויות, החלטתי להתמקד ולעצב שמלות ערב בתפירה עילית במקום שהוא רק שלי.
למה דווקא שמלות ערב?
"כי הבנתי שבדי.אנ.איי שלי כמעצב כן נטמעה בי השפה של 'גוטקס' ושהיו לי מורות מצוינות בדמותן של גברת גוטליב ז"ל, ובתה, יהודית גוטפריד ז"ל. גדלתי במקום שהיה לו תקציב, ושעבד עם הבדים הכי יפים ויוקרתיים, ככה חונכתי והתרגלתי."
זו משימה מאתגרת להלביש אישה לקראת ערב מרגש בחייה?
"אני בחלק מהזמן משמש פסיכולוג ולא מעצב, כי הרבה רגש מעורב בתהליך הזה, מהרגע שאישה נכנסת לסטודיו שלי ועד שהיא יוצאת ממנו עם שמלה מחמיאה. אישה שרוצה להתלבש לאירוע, מגיעה עם המון מגננות שמלוּות בפאניקה מסויימת, ותדמית גוף שהיא לעיתים רחוקה מהמציאות. אני צריך לגשת אל אותה אישה בעדינות, להבין אותה, לגרום לה להרגיש טוב ולא לכפות עליה ללבוש משהו שהיא לא תעמוד מול המראה ותחייך".
לא משחק את המשחק
מינקובסקי שומר בסטודיו שלו את ספר ההוראות שקיבל לידיו ממארגני חתונה יוקרתית במיוחד, לחלק מן האורחות שלו עיצב שמלות ערב על פי 'דרס קוד' מוקפד ומדויק, היורד לרזולוציית האורכים, הכפתורים והאקססוריז. שמלותיו נלבשו גם על ידי נשות מקבלי פרסי הנובל הישראלים, וכשאני שואלת אותו למה הוא לא מתאמץ יותר כדי להלביש מלביש, הוא עונה בלי להסס :
"אני לא כל כך מבין את סיפור תרבות ההשאלות פה לסלבריטיס. התפתחה סוג של נורמה שסלבס לא קונים בגדים, אז הם מצפים שתשאילי להם. אז אני משאיל, ובגדים חוזרים מלוכלכים ומסריחים, וברוב הפעמים אני לא מקבל קרדיט כמו שסוכם מראש. אני יודע שאני קצת סתום בכל מה שקשור לענייני התן וקח אבל אני לא מוכן לתת יד לסיפור הבלתי הגיוני הזה, שכולל גם את כל מה שקשור לתרבות טובות ההנאה לסטייליסטים, שזו עוד רעה חולה.
"בהיירככית האופנה הסטייליסטים תפסו את המקום הראשון במקום המעצב, ויטרחו להזכיר איזה סטייליסט הלביש כל כך יפה, אבל לא מי עיצב את השמלה, והסיפור הזה לא הגיוני בעיניי. בלי להסגיר שמות, שחקנית מאוד מפורסמת קנתה אצלי שמלה, ואחרי שראיתי אותה מצולמת עם השמלה בכל מקום אפשרי, היא התקשרה וביקשה להחליף את השמלה. כמובן שלא הסכמתי, אז כמובן שהיא כועסת ולא מגיעה יותר לכאן."
יכול להיות שיצא שכרך בהפסדך? שזה שם המשחק וככה משחקים אותו?
"אני חייב להודות שלהלביש מפורסמות ממש לא מעניין אותי. אם תשאלי אותי את מי אני חולם להלביש, אני אענה לך שאת הלקוחה הבאה שתיכנס אלי עכשיו בדלת, גם אם קוראים לה שולה מחולון. אני רוצה ששולה תהייה לבושה הכי יפה בערב שחשוב לה, ואני יכול לעשות את זה, גם אם היא גדולת מידות, זה ממש לא משנה לי, אני כבר אדאג להלביש אותה הכי מחמיא שיש. זה לא אומר שלא פניתי דרך קשרים שיש לי למלניה טראמפ כדי להציע לה את השמלות שלי".
והיא ענתה?
"בוודאי שהיא ענתה. קיבלתי ממנה תשובה נפלאה. היא כתבה שהיא לא לובשת מעצבים שהם אינם אמריקנים. ככה בדיוק צריכה להתנהל אשת נשיא, ואני מזמין את שרה נתניהו לסטודיו שלי, יש לי תחושה מאוד חזקה שאנחנו נסתדר יופי ושהיא תיראה נפלא בבגדים שלי. אגב, קראתי ביקורת נשכנית על מלניה שהיא מסתובבת עם הילדים בטי שירטים יוקרתיים מידי, אני לא באמת מבין את העניין הזה. אם היא יכולה להרשות לעצמה, אז למה לא? אני חושב שכל המחאה החברתית פגעה בעקיפין בכלכלה שלנו, בטח שבתעשיית האופנה, זה התרחש באופן מובהק אצל הלקוחות שלי. נשים שקודם התלבשו, פתאום לא נעים להם להתלבש יוקרתי, יש פחות אירועים יוקרתיים, כי אכפת לאנשים מה יגידו ואז הן מוותרות ומתלבשות פחות".
ובנוסף, מעידים על תעשיית הטקסטיל שהיא גוועת, אתה מסכים עם הקביעה הזו?
"לצערי זה נכון. לא קל בכלל להיות מעצב בישראל, אני נלחם בשיניים כדי לשרוד מול כל הטייקונים שמייבאים את כל הזארות למיניהן.
פעם האופנה הישראלית הייתה מקור לגאווה לאומית, היו מגיעים קניינים מחו"ל לארץ ומזמינים אופנה ישראלית כדי למכור אותה בחו"ל, היום הייצור הזול שמגיע מסין ומכל מדינות העולם השלישי, והורדת המיסים על הייבוא טרפו את כל הקלפים של השוק הגם-ככה קטן שלנו, והרבה מפעלים נסגרו, לצערי. אופנה ישראלית היא הפנים היפות של המדינה המורכבת שלנו, ולא משגררים את זה כראוי במשרד החוץ, אין שום מערך תמיכה או הסברה למעצבי האופנה, אני לא מבין איך זה יכול להיות? וגם פה בארצנו, הייתי שמח לאיזשהו קמפיין שיעודד קניית אופנה ישראלית".
את פרק העתיד של התערוכה מייצגת בתו הבכורה של מינקובסקי, אורי בת ה-16, שנחשבת למעצבת האופנה הצעירה בישראל ועובדת מתוך הסטודיו של אביה. "כשאורי הייתה תינוקת", נזכר ירון, "פזית שיחקה מבוקר עד ערב בהצגות, ואורי פשוט גדלה פה בתוך לול שהיה באמצע הסטודיו. בגיל ארבע היא כבר שרבטה דגם של בגד ואמרה לתדמנית שלנו 'כזה אני רוצה'. בגיל 12 עשינו לה לבת מצווה תצוגת אופנה מהדגמים שהיא עיצבה, ובגיל 14 היא הציגה קולקציה ראשונה בשבוע האופנה תל אביב. למותג שלה קוראים OM (אורי מינקובסקי) ומבחינתי הגולם לגמרי קם על יוצרו.
"אורי מפעילה את הכל בעצמה - אתר איטנטרנט, אינסטגרם, יש לה צוות הפקה שמורכב מהחברים שלה, היא הכינה לי מחירון של הדגמים, והיא מלבישה כוכבי נוער, נושמת אופנה מהבוקר ועד הלילה ואני מאוד גאה בה. גם אופיר מסתמן כמי שעיצוב זורם לו בדם, והוא חולם לעצב סניקרס, וגד חולם להיות ראש ממשלה. עמיחי עוד לא החליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, אבל לו יש את כל הזמן שבעולם."
התערוכה "ירון מינקובסקי - רוקם חלומות" תוצג עד ה-4 בנובמבר בגלריית המשכן "בית מאירוב", רח' הרצפלד 31, חולון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו