ב־5 באפריל 2013 נכנסו הנרי מאייר, הארכיונאי הראשי של מוזיאון השואה בוושינגטון, ויורגן מתיאוס, היסטוריון העובד במוזיאון, למשרדו של התובע הכללי בעיר וילמינגטון במדינת קרוליינה הצפונית בארה"ב. על השולחן באמצע המשרד ניצבו ארבע קופסאות קרטון מלאות מסמכים. מתיאוס ניגש לאחת הקופסאות ושלף ממנה צרור דפים מצהיבים. הוא זיהה בנקל את כתב היד ולא היה לו ספק: הוא החזיק בידיו דפים מיומנו של אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית ואחד מבכירי הממשל הנאצי.
"זה היה רגע של 'אאוריקה!'", אומר בראיון ל"ישראל השבוע" רוברט (בוב) ויטמן, שעמד בראש החקירה שהובילה לגילוי היומן, "כשמפצחים תיק אחרי שנים של חקירה חווים סיפוק אדיר". 68 שנים לאחר שנעלם היומן באורח מסתורי ונחשב אבוד לנצח, הנה הוא מקובץ בקופסאות קרטון מול עיניהם של עובדי מוזיאון השואה הנרגשים.
במסיבת העיתונאים החגיגית שנערכה כעבור כמה חודשים באותו המשרד עצמו השתתפו גם ויטמן ואנשי הצוות שלו שהצליחו להתחקות אחר עקבות היומן שהוסתר במשך יותר משישה עשורים בתיקים ובארגזים בבתים רגילים למראה בפרברי פילדלפיה ובצפון מדינת ניו יורק.
מהחקירה שניהל ויטמן עלה שהאדם שניכס לעצמו את היומנים היה רוברט קמפנר, עורך דין יהודי שברח מאימת הנאצים בשנת 1936 וחזר לגרמניה אחרי המלחמה כחבר בצוות התביעה האמריקני במשפטי נירנברג, שבהם נידון רוזנברג למוות. הספר "יומנו של השטן", שכתב ויטמן עם העיתונאי זוכה פרס פוליצר דיוויד קיני, ושיוצא בימים אלה בתרגום עברי (זמורה ביתן; מאנגלית: גיא הרלינג), מגולל סיפור משולש: סיפורם של הנאצי אלפרד רוזנברג, של היהודי רוברט קמפנר וסיפור המצוד המרתק אחר יומנו של רוזנברג, שאותו מגדיר ויטמן כ"צוהר לתקופה אפלה בהיסטוריה, ויותר מכך - לנפש אפלה".
שנאה לבולשביקים ולדת
לאלפרד רוזנברג היה הרבה מן המשותף עם אדולף היטלר. שניהם לא נולדו בגרמניה - רוזנברג נולד בטאלין, אז חלק מן האימפריה הרוסית, והיטלר באוסטריה; שניהם איבדו את הוריהם בגיל צעיר; שניהם התעניינו בציור ובקריאה ופנטזו על קריירה בתחום האדריכלות; שניהם הוקסמו מהמיתוסים הגרמניים ההרואיים ובעיקר - שניהם ראו עין בעין בסוגיות העיקריות של הזמן: הסכנה מהכנסיות, הסכנה מהקומוניזם וכמובן הסכנה היהודית. השניים התפקדו לשורות המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית שזה עתה הוקמה, ומעט אחרי פגישתם הראשונה, ב־1919, התמסר רוזנברג לחלוטין להיטלר ולמפלגה.
רוזנברג בלט בין בריוני המפלגה כ"אינטלקטואל" יודע־ספר. במהרה הצטרף למערכת ביטאון המפלגה, ה"פולקישֶר בֶּאובַּכטֶר" הידוע לשמצה (בתרגום חופשי: "המשקיף העממי"), ולאחר שנים ספורות מונה לעורכו. בתפקידו הפך רוזנברג לאידיאולוג הראשי של המפלגה. הגיגיו המעורפלים מילאו את דפי הביטאון ושטפו אותו בשנאה: שנאה לבולשביקים, לדת ובעיקר ליהודים. לא היה לנאצים פולמוסן אנטי־יהודי קולני יותר מרוזנברג. "היהודים הם האחראים לכל הצרות שפקדו את העולם", הוא כתב, "הם חסרי מצפן מוסרי פנימי", "חורשי מזימות מלידה", "אין לאפשר להם להיות שופטים או פקידי ציבור, אין להרשות להם לנהל עיתונים ועסקים אחרים". "למעשה", כתב, "אין להניח להם להתערות בחברה הגרמנית".
ה"פולקישֶר בֶּאובַּכטֶר" בעריכתו של רוזנברג צבר עוד ועוד קוראים. ב־1923 הוא הופץ ב־30 אלף עותקים, ב־1933 הגיעה תפוצתו ל־120 אלף, ובשנת 1944, אז כבר תחת עורך אחר, הגיע העיתון לשיא תפוצתו עם 1.7 מיליון קוראים.
רוזנברג הפך לקול הסמכותי של האידיאולוגיה הנאצית. הוא היה מסית פורה וכתב יותר מכל מנהיגי הנאצים גם יחד. בין היתר הוא כתב מאמר פרשנות מכונן שבו תיאר וביאר את 25 הסעיפים של המצע הרשמי של המפלגה הנאצית, ותרם לתפוצת החיבור האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם "הישגו" העיקרי, שלא לומר מפעל חייו, היה הספר "המיתוס של המאה העשרים".
תיעוד של עשור פוליטי מכריע. רוברט ויטמן // צילום: יח"צ
התנ"ך של הנוער ההיטלרי
הספר שיצא ב־1930 היה אמור להיות הניסוח השלם ביותר שניתן אי פעם לאידיאולוגיה הנאצית, חיבור עב־כרס שעסק בגזע, באמנות, בדת ובהיסטוריה, וכרגיל אצל רוזנברג, היה שטוף שנאה. הספר של רוזנברג סבוך, מעורפל, עמום וספוג בפרנויה: אוסף אקלקטי של רעיונות לאומניים, גזעניים ואנטישמיים שנשמעו, לאמיתו של דבר, הרבה לפניו. בכירי הנאצים בעצמם לא טרחו לקרוא אותו. גרינג התוודה שהפרק הראשון כמעט הרדים אותו, והיטלר העיף בו מבט ופסק שהוא "סתום מדי". אך "המיתוס", כפי שכונה, היה לטקסט מכונן בגרמניה הנאצית. השלטון הנאצי חייב להכניסו לתוכנית הלימודים ולספריות, סטודנטים למשפטים נדרשו ללמוד אותו, מורים שהשתתפו בקורסי אינדוקטרינציה נבחנו עליו ומדריכי ה"היטלריוגנד", תנועת הנוער הנאצית, השתמשו ברעיונותיו כשהרצו את משנתם לנוער הגרמני. הספר נמכר ביותר ממיליון עותקים, הוא הונח בחנויות הספרים לצד "מיין קאמפף", ספרו של היטלר, ונהפך ל"ספר הקדוש" של הנאצים.
עתידו של רוזנברג בהנהגת המפלגה הנאצית נראה באמצע שנות השלושים מבטיח. היטלר העריך אותו ומינה אותו בתחילת 1934 לתפקיד רשמי בעל שם ארוך במיוחד: "בא הכוח של הפיהרר לנושא פעילות האינדוקטרינציה והחינוך, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים, של המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית". "הרמת תרומה מיוחדת", אמר לו היטלר, "להבטחת אחדותו הפילוסופית החובקת־כל של מאבקנו הפוליטי". הוא נעשה לבא כוחו האידיאולוגי של היטלר ועסק בפיקוח אידיאולוגי על התרבות בגרמניה: הוא הוקיע סרטים, מחזות וספרים שלא עלו בקנה אחד עם התפיסות הנאציות. הוא ביקש, במקביל ליריבו גבלס, לטהר את התרבות הגרמנית מהשפעה יהודית.
כך, למשל, שונו בהוראתו התמלילים של יצירות קלאסיות קנוניות: "יהודה המכבי" של הנדל הפך ל"המצביא" ("Der Feldherr"); האזכורים של "אלוהי ציון" ו"אדוני צבאות" ברקוויאם המפורסם של מוצרט נעלמו מן היצירה. כל אזרח גרמני היה נתון לחינוך אידיאולוגי בכל זמן, ונחשף, אם רצה בכך ואם לא, לרעיונותיו ולדעותיו של רוזנברג.
ואולם, רוזנברג לא היה פוליטיקאי ממולח. "רוזנברג לא היה איש מעשה", אומר ויטמן, "הוא לא הצליח להפוך את מעמדו למוקד של כוח ושליטה. בגלל אופיו ה'פילוסופי' הצליחו יריביו בצמרת המפלגה הנאצית, שהיו אגרסיביים עוד יותר ממנו בחתירתם לכוח, לנטרל את כוחו ואת השפעתו". ואכן דמותו של רוזנברג, כפי שהיא עולה מתיאורי עמיתיו לצמרת המפלגה, אינם מחמיאים. הוא מתואר כ"בעל קסם אישי של קברן", ש"נראה כמו דג קפוא" הלובש תמיד חולצה ועניבה שלא כובסו. גם שמו, בעל הצליל היהודי, נעשה מושא לבדיחות גנאי.
למרות התפקידים הבכירים שאליהם מונה - ב־1933 מונה לראש הלשכה למדיניות חוץ של המפלגה הנאצית, מעין "שר חוץ" נאצי - הוא הלך וצבר יריבים בצמרת המפלגה. ראש וראשון ליריביו היה יוזף גבלס, התועמלן הנאצי הבלתי נלאה. גבלס כינה את רוזנברג "איש הכמעט: כמעט מלומד, כמעט עיתונאי, כמעט פוליטיקאי, אבל רק כמעט".
המלחמה בין השניים בצמרת המפלגה נמשכה כמעט 12 שנה. רוב הזמן היתה ידו של רוזנברג על התחתונה. "לאמיתו של דבר", אומר ויטמן, "כל זה היה במסגרת סגנון הניהול החביב על היטלר: הוא נהג לתת את אותו התפקיד או אותו תחום האחריות לאנשים שונים והניח להם להתקוטט ביניהם. רוזנברג לא היה לוחם דגול, הוא היה אידיאולוג, איש מחשבה, ובסופו של יום הוא הפסיד בהתמודדויות מול יריביו במפלגה".
מעט לאחר שמונה לראש הלשכה המדינית של המפלגה, במאי 1934, החל רוזנברג לנהל יומן. מדוע עשה זאת? אין זה ברור. "היומן לא נכתב לצורכי תעמולה", אומר ויטמן, "הוא משקף את מחשבותיו הפרטיות של רוזנברג על תהליכים פנימיים בגרמניה הנאצית. הוא מספר על מחשבותיהם של רוזנברג והיטלר על העם היהודי, על הגועל שחש רוזנברג כלפי הכנסייה (רוזנברג היה המתנגד התקיף ביותר בצמרת המפלגה הנאצית לדת הנוצרית; מ"א) ועל מאבקיו של רוזנברג בצמרת המפלגה הנאצית.
"זה רק אחד משלושה יומנים של בכירי הנאצים הידועים לנו", מוסיף ויטמן (האחרים הם של גבלס ושל מושל פולין הכבושה, הנס פרנק; מ"א). יהיו כוונותיו של רוזנברג אשר יהיו, הוא התמסר בהתלהבות לכתיבה ביומן, ויעידו על כך 500 העמודים הרשומים בכתב ידו המסודר והמקיפים תקופה של עשור מכריע בתולדות המאה העשרים. "שדרים מקווי החזית של הקרבות הפוליטיים והרעיוניים שפקדו את ברלין לפני המלחמה ובמהלכה", כדברי ויטמן וקיני.
מסמך מעורר צמרמורת. עטיפת ספרו של ויטמן, "יומנו של השטן"
האידיאולוגיה נחלשה
זאת הנקודה שבה אנחנו מגיעים לרוברט קמפנר, עורך דין גרמני־יהודי שהקדיש את חייו למאבק בנאצים. בראשית שנות השלושים שירת כפקיד במשטרה הגרמנית, ועם עליית הנאצים לשלטון פוטר ממשרתו ובהמשך אף נעצר ונחקר בידי הגסטפו. לאחר ששוחרר למזלו הרב החליט לעזוב את גרמניה, ואחרי שהות באיטליה ובצרפת עבר בסופו של דבר לארה"ב ואף הצטרף לשורות הבולשת הפדרלית, ה־FBI, בראשותו של ג'יי אדגר הובר, וסייע בזמן המלחמה להעמיד לדין תועמלנים נאצים שפעלו בארה"ב. לאחר המלחמה חזר לגרמניה, הפעם כחלק מהתביעה האמריקנית, והשתתף במשפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין פושעי המלחמה הנאצים, ובהם גם אלפרד רוזנברג.
קמפנר מוצג בספרם של ויטמן וקיני כאדם מפוקפק למדי. "לרוברט קמפנר היה חשוב דבר אחד בלבד: טובתו האישית של רוברט קמפנר", אומר ויטמן, "הוא אהב את אור הזרקורים, את התהילה ואת תשומת הלב הציבורית, אבל בסופו של דבר הוא עשה את הדבר הנכון בכך שהוא המשיך לרדוף אחר נאצים גם זמן רב לאחר תום מלחמת העולם".
לקמפנר היו שיטות משלו. מסמכי העדויות הרבים מספור במשפטי נירנברג היו בעיניו חשובים מכדי להחזירם אל מרכזי התיעוד הצבאיים. הוא חשש שמסמכים חשובים לא יטופלו כיאות או ייזרקו בשוגג. מתוקף תפקידו כתובע היתה לו הסמכות לדרוש כל מסמך שרצה לצורכי המשפט, אך קמפנר המשיך לשמור על המסמכים גם לאחר תום המשפט, למשך שנים ארוכות. ביתו בפרברי פילדלפיה שימש ארכיון פרטי של מסמכים נאציים.
למעשה, עזבונו של קמפנר, שהגיע למוזיאון השואה האמריקני לאחר תלאות מרובות, התברר בדיעבד כעיזבון הגדול ביותר שניתן למוזיאון אי פעם. הוא הכיל 85 ארגזים של תיקים ממשפטי נירנברג לצד אלפי מסמכים אישיים ומקצועיים של קמפנר, בסך הכל 3.5 טונות של נייר. ויטמן וקיני סבורים שקמפנר רצה דבר אחד: בלעדיות. הוא חשב לכתוב מאמרים וספרים על התקופה הנאצית, ולשם כך אגר אלפי מסמכים - כולל יומנו של רוזנברג - שלשום חוקר אחר לא היתה גישה אליהם.
לפני שהצטרף לחיפושים אחר היומן האבוד של רוזנברג הוא לא שמע עליו או על דעותיו. ויטמן הוא מייסד "צוות פשעי האמנות" של ה־FBI. מאחוריו שורה של חקירות מוצלחות בעקבות יצירות אמנות גנובות. "היה לי ניסיון רב באיתור פריטים שנחשבו אבודים במשך זמן רב", הוא מספר, "איתרתי ב־2003 עותק מקורי של מגילת הזכויות של ארה"ב, שנגנב עם תום מלחמת האזרחים, ב־1865, כך שלא חששתי לחפש פריט שלא נראה מאז שנות ה־40, כמו היומן של רוזנברג".
ויטמן נחשב לחוקר פשעי האמנות המצליח ביותר בתולדות ה־FBI והציל במהלך הקריירה שלו פריטים בשווי של יותר מ־300 מיליון דולר לצד פריטי מורשת תרבותית שאין לאמוד את מחירם.
קשה להתעלם מהאירוניה בכך שחוקר פשעי אמנות כוויטמן הצליח בסופו של דבר לשים ידו על יומנו של רוזנברג, שכן האידיאולוג הנאצי הבכיר נחשב גם לגדול שודדי האמנות של כל הזמנים. בתקופת המלחמה הוטלה על רוזנברג המשימה לשמור על "רכוש יהודי חסר בעלים", שנתפס בשטחים שכבשו הנאצים. רוזנברג היה יעיל במיוחד: בסופו של דבר החרימו אנשיו כשליש מכל אוספי האמנות הפרטיים בצרפת. אלפי יצירות אמנות ועשרות ספריות על מלוא תכולתן - מורשת תרבותית של יבשת שלמה - נבזזו. כשנשאל רוזנברג בחקירתו לאחר המלחמה על האמנות שהחרים בלי לתת פיצוי, ענה ביובש: "אף אחד מהבעלים לא היה בסביבה".
"עד היום צצות יצירות אמנות שנגנבו על ידי רוזנברג ואנשיו", אומר ויטמן. "רק בשנה שעברה הופיע במכירה פומבית בווינה ציור שנבזז בידי רוזנברג ואנשיו ממוזיאון הלובר בפריז. הציור זוהה והוחזר לבעליו החוקיים. פעולותיו של רוזנברג בתחום האמנות מורגשות גם כיום וימשיכו להדהד עוד שנים רבות". לעומת זאת, רעיונותיו, ובייחוד ספריו, נדחקו לקרן זווית. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו