רועי ירדן שתק שנים. כמו הוריו, כמו אחותו. התייסרו בדל"ת אמותיהם. בשנים האלה התחתן, עבר לגור בשווייץ, הביא לעולם ילדים. אבל הכאב לא הניח לרגע. "כמו צל. כמו צריבה בגוף ובנשמה".
אבל ביום שבו ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר החליטה לשחרר את הרוצח של אחיו, בתום 37 שנות מאסר מתוך ה־45 שנגזרו עליו, רועי לא היה יכול עוד לשתוק. "לבן אדם שלקח נשמה אין זכות לחיות. בדיוק כמו אייכמן. ואם אין גזר דין מוות, אז לפחות שלא יראה אור יום", הוא אומר.
"צבי גור פירק לי את המשפחה. היו לי מחשבות על 'עין תחת עין'. גם לאבא. אם היתה לי האפשרות, הייתי לוחץ על ההדק ומחסל אותו. הסיבה היחידה שלא נקמתי זה כדי לא לגרום נזק ודאגה מיותרים להוריי ולאחותי. הרוצח הנתעב נטל מאורון את חייו כשהיה בן 8, ועכשיו הוא מצפה לקבל במתנה את אותן שמונה שנים שהוא לא נתן לאחי לחיות מעבר להן. כל עוד אני חי, זה לא יקרה".
רועי ירדן עם אמו פנינה
בזמן החטיפה והרצח היה רועי קשר בגדוד 13 של גולני. "אמרו לי להיכנס לחדר של אמא, והיא בוכה, ואומרת לי, 'חטפו אותו', ואני לא קולט ושואל 'חטפו את מי?' והיא אומרת, 'חטפו את אורון ודורשים כופר'. ההלם היה נוראי".
הרוצח צבי גור נתפס לאחר שהפקיד בסניף בנק הפועלים ברחובות חלק מכספי הכופר המסומנים. הוא נחקר ממושכות עד שנשבר והוביל את החוקרים לגופת הילד. "אורונצ'יק היה אמור להיות היום בן 45", אומר ירדן, "לפעמים אני מדמיין אותו ורואה מולי גבר־גבר. היה לו לב חם, לילד הזה. הוא פשוט נולד ככה וחי ככה עד הסוף".
הסיפור המלא מחר ב"שישבת"