לו הייתי לואי: המודל לחיקוי של "רון"

רון, העונה השנייה, yes VOD

לא קיימת ביקורת שנכתבה עד היום על הסדרה "רון" והצליחה להתעלם מההבחנה המתבקשת שהקומדיה של רון פלדמן היא הדבר הכי קרוב ל"לואי" של לואי סי.קיי. אך אין מה לעשות, איך שלא מסתכלים על "רון", איך שלא צורכים אותה, ההשפעה של "לואי" נמצאת בכל סצנה ובכל דיאלוג.

בדיוק כמו המקור, גם "רון" היא קומדיה, אבל אפלה; היא מיוחדת ומצחיקה, אבל בדרך שלה. היא מספקת זווית ראייה אנתרופולוגית על החברה הישראלית, מבלי לגעת בפוליטיקה או באשכנזים מול ספרדים, ובעיקר ללא ניסיון לדחוף בכוח פאנץ' בכל משפט שני.

הדמות הראשית היא לא מישהו שהיינו שואפים להיות כמוהו, אולם אי אפשר לא להזדהות איתו. אנטי־גיבור פסיבי שבקושי מקדם את העלילה, אך העלילה מקדמת אותו. האדם הממוצע שנדפק עם תשלומי ארנונה מיותרים, האזרח המוחלש שמפוטר מהעבודה כעבור שנה, רק כדי לחתום מחדש ולוותר על זכאות לתנאים סוציאליים.

רון מצליחה לקחת סיטואציות קטנות מהחיים ולזקק אותן לרגעים טלוויזיוניים מענגים. בפרק 6 המעולה של העונה השנייה, למשל, מתנהלת סצנת נסיעה במכונית שבמהלכה מדווח לו חברו אורי על עבודתו כנציג במוקד שירות סלולרי, שם אולץ למכור רמקולים מיותרים למתקשרים בתירוץ שזו הטבה במסגרת החבילה. "ומה מסתבר? שהקשישה החביבה כנראה כן מבינה בטכנולוגיה כי היא כתבה פוסט ארוך בפייסבוק, מגדפת אותי, את המנהלים, את החברה, ומסכמת ב'הנוכלים מכרו לי רמקולים'".

הסדרה, שמבוססת על פרויקט הגמר של פלדמן במכללת ספיר, לא מפחדת להתעסק ביחס החברה לנשים, לקשישים, למהגרים, להומואים, לאנשים השקופים ברחוב; ואפילו במציאות של זוג צעיר לאחר לידת בנם הבכור, כי החיים מסריחים יותר ממה שמספרים לכם.

"אני עבד, כבר חודש לא יצאתי מהבית", מספרת כרמית לרון ואורי, שקפצו לביקור נימוסים (כי ילדים זה שמחה) בזמן שתינוק דבוק לה לחזה, "אני לא ישנה, לא אוכלת, רק מחזיקה אותו. אני מרגישה כמו אחרי תאונת דרכים. כל מה שרציתי זה שייקחו אותו ממני. זה לא משתפר, אין לי מושג מה לעשות איתו. הוא לא ישן, לא אוכל, הוא רק בוכה כל הזמן. אני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו יותר. אני לא מצליחה להרגיש אליו אהבה, לא מצליחה לטפל בו. אני מרחמת עליו שאני אמא שלו".

הכתיבה הטובה, שמחפה על כמה פגמים בעשייה, מוכיחה עד כמה היא משמעותית ליצירה הכוללת וכמה נדיר למצוא אותה בטלוויזיה הישראלית. אז נכון שרון לא היה כאן ללא לואי, אבל גם סי.קיי לא היה כזה בלי לארי דיוויד ובלי סיינפלד, וכל זה בכלל לא היה מתקיים אלמלא וודי אלן. אז יאללה, תביאו את העונה השלישית.

למה לי פוליטיקה עכשיו? קונאן אובריאן – ספיישל ישראל, ערוץ 2, 22:30

אמריקני נחת בישראל, הסתובב פה שבוע, צילם, הקשיב והצליח לחזור הביתה בלי לעצבן אף אחד מהצדדים. נשמע קצת מוזר, לא?

העיסוק האובססיבי של החברה הישראלית בפוליטיקה, בסכסוך של ימין־שמאל, ערבים־יהודים, יוצר לפעמים תחושה שמדובר בדבר החשוב בעולם ושאף אחד אחר לא באמת יכול להבין אותנו. בטח אם הוא חושב אחרת, או מתגורר מעבר לים. ואז הגיע קונאן אובריאן ועשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - להצחיק. בניגוד לרוב מגישי הלייט־נייט האחרים, אצלו תמצאו פחות בדיחות על ביבי־טראמפ ויותר דובים שמענגים את עצמם. פוליטיקה ומלחמות זה חשוב, אבל די לחפור לנו על זה כל היום.