לכל תרבות יש דיווה משלה: אישה רבת עוצמה ששרה היישר מתוך ליבו של העם. למצרים יש את אום כולתום, לדוברי הפורטוגזית יש את סזריה אוורה ולצרפתים יש את אדית פיאף.
מרסדס סוסה, הדיווה הגדולה של ארגנטינה ושל אמריקה הלטינית בכלל, פורשת זרועות של שיר על פני כל הגלובוס, עד כדי כך שקשה כבר לדעת אם אינה הדיווה של העולם כולו. במידה מסוימת היא גם שלנו.
"אני אוהבת את ישראל, ולא כמו ארצות אחרות", אמרה אתמול במסיבת עיתונאים עם הגעתה לישראל לשש הופעות בתל אביב, בחיפה ובירושלים. "אני לא שוכחת את הביקורים שלי כאן בשנות ה-80 ואת האהבה של עמי שאותה חשתי כאן לראשונה אחרי שנים בגלות. אני מרגישה כאן כאילו שאני בארגנטינה".
מסרים אנושיים
סוסה, בת 73, גדולת גוף ונפש כתמיד, שבה לכאן אל שני קהליה: האחד הוא עולי דרום אמריקה המוקירים אותה, האחר הוא הישראלים שגילו את קולה העז והחם לאורך השנים.
בכל מפגש מתרחב הקהל, בין היתר בזכות מפגשיה של סוסה עם אמנים מקומיים. בביקורה הקודם בארץ, לפני למעלה מעשור, ריגשה את הקהל כאשר ביקשה משלמה יידוב שהתארח עימה על הבמה לשוב ולשיר את כל שלושת השירים שזה עתה ביצע. הפעם יתלוו אליה בהופעות דיוויד ברוזה, שהקליט שיר עימה באלבומו האחרון, מיטל טרבלסי, המקליטה כעת אלבום ובו גרסאות עבריות לשירי סוסה, ליאורה סימון וייתכן שגם נורית גלרון.
ביקור נוסף בארצנו השנויה במחלוקת מצד זמרת המזוהה עם צדק חברתי ומאבק בעריצים, גרר גל של מחאות בחו"ל. סוסה הודפת אותן: "אני מבקרת בהרבה מקומות באמריקה הלטינית ובעולם כולו, ומן הביקורים אני לומדת על מה שמתרחש. מובן שיש לי דעות, אבל אני זמרת, עבודתי היא לשיר, אלה הם חיי. אני לא באה לעשות פוליטיקה אלא להופיע בפני קהל שאוהב אותי".
בכל זאת, סוסה מגיעה כנושאת מסר. את הופעתה האחרונה, שתיערך ב-29 באוקטובר בהיכל התרבות בתל אביב, היא מקדישה לקרן אמנסטי הבינלאומית ולמאבקה בתופעת הסחר בנשים. "אני רואה את מסירתם של מסרים אנושיים כחובתי", היא אומרת. "זכויות האדם וזכויות האישה הם מסרים שכל האמנים, או לפחות מרבית האמנים, צריכים למסור. זאת אחריותנו".