"אז יש לנו גם הסקה מרכזית, גם אח שאנחנו מבעירים וגם מזגן, כי בחורף ממש, אבל ממש, קר פה", מסבירה לי יהודית טויטו בעודה עורכת לי סיור בביתה שבשכונת נווה אורנים בצפת. ו"הנה, מהחלון הזה אפשר לראות את פסגת החרמון".
"החום פה בבית זה הכל מהחום שבלב, ועוד לא טעמת את הדגים של יהודית לשבת", ילחש אלי אבירם בן ה־20, ויוביל אותי אל חדרו הפרטי זה 17 שנה, חדר שאליו הגיע כילד אומנה בן 3.
"והכביסות, יהודית, הכביסות?" אני שואלת, כשבחישוב מהיר מתבהרות הכמויות שלהן היא אחראית. "למה מה, אני מכבסת ביד?" היא עונה ומציתה עוד סיגריה, "זאת המכונה עושה הכל. אני רק צריכה להכניס, להוציא, לתלות, לקפל, צ'יק צ'ק וגמרנו, שום בעיה. קדימה, מה אני עושה לך לשתות, שנכין נס קפה?"
יהודית טויטו (65) ובעלה יקיר (70) קיבלו השנה אות הוקרה מיוחד מעמותת מטב, המחברת בין ילדים הנזקקים לקלט חירום ולאומנה לבין משפחות שנכונות לאתגר החשוב הזה. אות ההוקרה ניתן להם לרגל 40 שנה שבמהלכן הם פתחו את ליבם וביתם לילדים בסיכון, שהגיעו ועדיין מגיעים אליהם לתקופות שונות. יותר ממאה ילדים קלטה יהודית בביתה במהלך השנים הללו, טיפחה, טיפלה, אימצה אל ליבה בלילות הארוכים של הילדים שנותקו מהוריהם בלית ברירה, החזירה להם את החיוך והאמון בבני אדם. היא היתה צעירה הרה בת 18, שאך נישאה ליקיר, כשגמלה בה ההחלטה לגדל תחת קורת גגה ילדי מצוקה, נוסף על ילדיה הביולוגיים.
חמישה ילדים יש להם - ציון (46), אושרי (43), שרית (40), רוית (37) ויוסי (34), וגם 20 נכדים ונינה אחת בת שנתיים, מי יכול להאמין שהאישה הנמרצת הזו היא סבתא רבתא. "למי יש זמן להיות סבתא? אני רצה בין אסיפות הורים, ורופאים, ומסיבות חגים, ומסיבות סיום, והכנת שיעורים. זה מה ששומר עלי צעירה כבר 40 שנה".
היא נולדה בצפת וגדלה במשפחה בת 13 ילדים, שמצטופפים בשני חדרים וסלון, "אבל היתה הרבה אהבה שאמא שלי הרעיפה עלינו. בכל השכונה שלנו היו משפחות מרובות ילדים וילדי מצוקה שנלקחו למוסדות ולפנימיות. ככה זה היה אז, ואני זוכרת שנשבעתי לעצמי שכאשר אתחתן ואקים משפחה, אני אדאג לילדים האלה, שצריכים חום ואהבה ומקום לעצמם. זה היה החלום שלי, הייתי כל כך מגובשת ונחרצת איתו, אבל לא תיארתי לי שהוא יתגשם כל כך מהר.
"אני ויקיר גרנו אז בחולון, וראיתי מודעה בעיתון שלעיריית תל אביב דרושות משפחות אומנה. נסעתי עם המודעה לעירייה. כשהבינו שם שאני בהיריון הראשון, שלחו אותי חזרה הביתה ואמרו לי, 'תחזרי כשתהיי אמא'. בינתיים ציון נולד וחזרנו לצפת, כי יקיר היה איש קבע וקיבל פה תפקיד. אחרי כמה חודשים הגיע טלפון מעיריית תל אביב, שאלו אותי אם אני עדיין מעוניינת להיות משפחת אומנה, כי יש ילדה בבית החולים זיו בצפת שזקוקה למשפחת קלט.
"כבר באותו יום הייתי בבית החולים, וקלטתי את סימה. היא היתה תינוקת בת שנה, חבולה ומוכה, קלטתי אותה קליטה חירומית, שמסתיימת בדרך כלל אחרי כמה חודשים. היא גדלה אצלי שש שנים עד שנלקחה לאימוץ, ומאז אבדו לי עקבותיה" (ראו מסגרת).
מאז קלטה יהודית בביתה עשרות ילדים, שנשארו לתקופות קצרות וארוכות. כשיכולותיה הובהרו לגורמים הממונים היא הפכה להיות אם אומנה, שמגדלת ילדים עד הפיכתם לבגירים. ילדיה הביולוגיים נולדו לתוך המציאות הזאת, שאמא מגדלת גם ילדים של אחרים, וצריך לחלוק איתם מיטות וצעצועים וכלי אוכל, וגם את תשומת הלב ההורית.
"הנתינה הטוטלית הזאת, ללא קבלה וללא ציפיות או דרישת כסף, כי הרי אני לא מקבלת שכר עבור האומנה, רק סל לצרכיו של הילד, גורמת לי לישון טוב בלילה", היא מסבירה את הדלק שמאחורי העשייה המרגשת ומלאת ההשראה. "אני הולכת לישון עם חיוך וקמה עם חיוך, כשאני יודעת שאני נותנת את הנשמה לילדים האלה, נלחמת עליהם בלב ובנפש, הרבה יותר משאני נלחמת על הילדים הביולוגיים שלי, כי הילדים הביולוגיים שלי יסתדרו בעצמם, יידעו להילחם לבד, הם חזקים והבסיס שלהם טוב ובריא.
"זו האהבה הכי גדולה שלי בחיים, לעשות למען הילדים האלה. אני בקשר כמעט עם כולם, רובם היום כבר בעלי משפחות, והם באים לעשות איתנו את החגים, עם הנשים והילדים שלהם. כבר התחלתי בהכנות לראש השנה, הולכים להיות פה 60 איש בחג הזה. יש כאלה שמתעקשים לקרוא לי אמא, אומרים לי שאני אמא שלהם לכל דבר. אז בשישי ובחגים הסלון פה מתפרק ומתחבר מחדש עם המון שולחנות וכיסאות".
"ויש מקום לכולם?" אני שואלת, מנחשת את התשובה שתגיע, ויהודית מניחה את ידה על ליבה ואומרת: "יש מקום פה, יש מקום בכל מקום, ואוכל לכולם, ואהבה לכולם. את צריכה לראות איך כל הילדים שלי מתגייסים לעזור ועושים הכל באהבה גדולה, בלי להתלונן. הם נולדו לתוך המציאות הזאת, זה מה שהם רגילים אליו מגיל אפס, וזה כבר עובר בירושה לנכדים, שאומרים לי לפעמים, 'סבתא, הילד שלך גם רוצה'. ככה הם קוראים לילדי האומנה שלי, 'הילד שלך'.
"זה לא היה עובד בלי שיתוף הפעולה של יקיר. הוא שותף מלא לעשייה שלי ולאהבה שלי. הוא איש דתי ושומר מצוות, והוא מודע היטב לזכות הגדולה שנפלה בחלקנו.
"ברור שיש ימים קשים ולילות קשים, לדאוג לכל כך הרבה ילדים זו עבודה קשה, ואני מתאמצת, ולא תמיד הכל הולך חלק, והלב שלי נשבר בכל פעם מחדש שהילדים צריכים לעזוב אותי. המעמד הזה של מסירת הילדים לידיים אחרות לא פשוט בכלל.
"רק כשיוסי, הילד החמישי שלי, גדל וסיים עם כל ענייני מרד הנעורים שלו, הבנתי שהוא מה שנקרא 'נפגע אומנה'. שהוא כן שילם מחיר על העובדה שהיה צריך לחלוק אותי עם עוד ילדים שהם לא האחים הביולוגיים שלו. אני יודעת שהוא שילם מחיר, הגבול בינו לבין ילדי האומנה קצת היטשטש, ויכול להיות שפספסתי אותו כשהיה צעיר. אבל גם את זה עברנו, וברוך השם, איזו משפחה יש לו היום".
בעלייה לתורה של אבירם. מימין: יקיר טויטו, אבירם, אחותו, יהודית טויטו ומאיה // צילום: אפרת אשל
ב־20 השנים האחרונות הפכו יהודית ויקיר למשפחת אומנה שלוקחת תחת חסותם ילדים עם צרכים מיוחדים. "זה מה שהרגיש לי נכון", היא אומרת בלי להתמהמה. "לא כל משפחה יכולה לקלוט ילדים בעלי צרכים מיוחדים, זאת באמת משימה לא פשוטה. אני כן יכולה, והיה חשוב לי שהם יגדלו עם ילדיי הבריאים בסביבה בריאה ותומכת. החוק מקצה לי חמישה ילדים כאלה".
וחמישה ילדים כאלה היא גידלה, כולם בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית ברמות שונות. בהם יאיר (שם בדוי), בן 26, שהיה אצל יהודית במשך שש שנים והיום נמצא בהוסטל; נעמה (שם בדוי), בת 19, שבימים אלה עושה שירות לאומי בדרום הארץ אחרי 11 שנה בבית משפחת טויטו; מאיה, בת 22, שיצאה לפני שנה לדיור בהוסטל, אחרי שגדלה אצל יהודית ויקיר במשך 15 שנה, והחדר שלה מחכה לה מסודר ונקי לכל סוף שבוע שני שהיא מגיעה; אבירם, בן 20, שלומד בבית ספר לחינוך מיוחד בקריית שמונה; וזיו (שם בדוי), בן 15 וחצי, שעולה לכיתה י' ומתגורר בבית.
"כשמאיה היתה בת 10 ואבירם בן 8, נחשפתי לסניף של 'כנפיים של קרמבו' בקריית שמונה. הם היו מסיימים את בית הספר ומייד עוברים לפעולה של התנועה. ב'קרמבו' מוצמדים לכל חניך שני חונכים, אז היו פה החונכים של מאיה ושל אבירם ושל נעמה, והם התיישבו פה כולם על הרצפה, נערים ונערות בני 14-13 שמציגים את עצמם בביטחון ובאים בכל כך הרבה אהבה.
"זה מילא לי את הלב, אי אפשר שלא להתאהב בהם, ומאותו רגע הפכתי להיות מכורה לסניף הזה. בתקופה הזאת, שבה הילדים היו חניכים בצפת, הייתי נוסעת אליהם פעם בשבועיים עם עוגות שאני אפיתי, כי אני אופה, אין אצלי עוגות קנויות, ומביאה מגשים של קרמבו, שביקשתי מיקיר לקנות. כולם בסניף הכירו אותי, ידעו שאני אמא פעילה ומשוגעת, ושמה שצריך - אני פה.
"אומרים על הדור שלנו שהוא הולך ופוחת? צריך לבוא לסניפים של 'קרמבו' ולהתפוצץ מגאווה בזכות הנוער המדהים שלנו. לראות איך הם רוכנים לכיוון כיסאות הגלגלים ומדברים בגובה העיניים, איך הם לא נרתעים מריר שנוזל ומנקים בסבלנות, כמה כבוד ואהבה יש שם. עד אז לא הכרתי דברים כאלה.
"זה ברור לי שהחבר'ה האלה יגדלו להיות האזרחים הכי מיוחדים של מדינת ישראל. הם יהיו חיילים יותר טובים והורים יותר טובים ואנשי מקצוע יותר טובים, שלא יירתעו לשלב בעלי צרכים מיוחדים בעסקים שלהם.
"אני זוכרת היטב שבשכונת הילדות שלי, שהיתה מרובת ילדים, היו המון ילדים כאלה, עם צרכים מיוחדים. הם היו ספונים בתוך החדרים, מוחבאים, לא הוציאו אותם מהבית, לא ידעו איך להתמודד איתם, התביישו בהם, שלחו אותם למוסדות בגיל צעיר. הצעקות שלהם מהחדרים הסגורים מהדהדות לי בראש עד היום.
"היום מתייחסים לילדים כאלה כמו אל שווים, שיכולים לעשות ומבינים ומגיע להם הכל בדיוק כמו לכל ילד רגיל, וזה כולל גם תנועת נוער ללכת אליה".
• •
ב־2015 יצאה יהודית, יחד עם אבירם ומאיה, למשלחת השנתית של "קרמבו" לפולין. היא חזרה משם עם החלטה להקים סניף של התנועה בצפת.
"המסע הזה היה אחד הטיולים הכי מרגשים שעשיתי בחיי, מסע בלתי נשכח. לא האמנתי שאגיע לשם ואראה במו עיניי את מה שראיתי עד אז בטלוויזיה. גם הילדים הביולוגיים שלי נסעו לפולין, אליהם לא הצטרפתי, אבל אל מאיה ואבירם כן. אבירם מנגן בחצוצרה, והוא ניגן שם את כל התרועות של הורדת הדגל לחצי התורן. זה היה מרגש ברמות שאי אפשר לתאר.
"מאיה הצליחה, למרות המוגבלות שלה, להבין את רוב הדברים. היינו יושבים בערב כל המשלחת, חניכים, חונכים ומדריכים, ומעבדים את החוויות שחווינו. דווקא מתוך כל מה שחוויתי שם, והמפגש עם קודקודי התנועה, חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: רגע, למה לא לפתוח סניף של קרמבו בצפת? ילדים מיוחדים יש, רק אצלי בבית יש חמישה. חונכים שיפתחו את הלב יהיו. אז למה לא?"
מתוך כוחה ועקשנותה הצליחה יהודית להניע את פתיחת הסניף בצפת, וסחפה איתה דתיים וחילונים. "הסתובבתי בין בתי ספר דתיים וחילוניים וסיפרתי למנהלים על 'קרמבו'. ממנהל אחד קיבלתי את אולם הספורט, מנהל אחר אמר לי, 'קדימה, תיכנסו לכיתות ותגייסו תלמידים'.
"ככה גם גייסנו את החניכים המיוחדים, יצרנו קשר עם ההורים שלהם. בהתחלה החונכים לא כל כך הבינו מה אנחנו רוצים מהם, אבל מי שבא לפעולות הראשונות נדבק בקסם.
"דיברתי עם האחיין שלי, ינאי, וביקשתי ממנו לבוא להיות חונך. אמרתי לו, 'בוא, כפרה, תצטרף אלינו ל'קרמבו', מה אכפת לך'. והוא אמר, 'דודה, תעזבי אותי, את והקרמבו שלך'. היום הוא רכז המפעלים בסניף".
"זה נכון", צוחק ינאי זריהן בן ה־16 וחצי, שאביו הוא אח של יהודית. "אני מת עליה, היא כזו טובת לב, וכשהיא באה אלי עם ההצעה ל'קרמבו', לא הבנתי מה היא רוצה ממני. אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות.
"הלכתי לפעולה וראיתי כמה אכפתיות ואהבה יש לחונכים, ואיך החניכים מאושרים בשעתיים האלה, ואחר כך יש לחונכים עוד פעולה משלהם. יש לי ארבע שעות בשבוע שבהן אני מתנתק מכל מה שיש לי ומרגיש הכי שייך והכי נתמך. אני יכול להגיד בוודאות ש'קרמבו' זה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האחרונות".
ינאי התחיל השבוע את הלימודים בכיתה י"א, הוא יודע איזו שנה קשה צפויה לו, "ואני מתנחם בזה שיהיה לי יום בשבוע שבו אני שם הכל בצד ומקדיש את עצמי לילדים המיוחדים האלה. אני אחראי שההסעות יתקתקו כמו שצריך, ושהכל יעבוד כמו שצריך במהלך הפעולה. לפעמים אני לא יכול לצאת עם חברים בגלל מחויבויות שיש לי לתנועה, והם אומרים לי, 'עוד פעם אתה עם הקרמבו שלך?' אבל אני לא מוותר על היום הזה.
"אני מרגיש שהתבגרתי. שהפכתי להיות אדם טוב יותר. מבחינתי, להיות בסניף עם אבירם זה להיות עם בן דוד שלי, אין הבדל בינו לבין הילדים האחרים של יהודית. אני מכיר אותו מאז שנולדתי, וההתקדמות שלו מאז 'קרמבו' היא עצומה. המעברים המדהימים שלו בתוך התנועה מוכיחים כמה כוח וביטחון עצמי הוא צבר".
אבירם ואושרי חיימוב במסע הזיכרון של התנועה לפולין. "ב'קרמבו' נתנו לי צ'אנס"
ינאי מתכוון למעבר שעשה אבירם כשהפך להיות מחניך שמלוּוה בשני חונכים, לחונך בעצמו - של נער אוטיסט בן 13, בשנה הראשונה לפעילות של הסניף בצפת. החונכים בתנועה בדרך כלל אינם בעלי צרכים מיוחדים, אבל יש ברחבי הארץ כמה סיפורים מופלאים כאלה, אבירם הוא אחד מהם. השנה הוא התקדם שוב בהיררכיית התפקידים והפך למדריך - כלומר, זה שמדריך את החונכים בנוגע לפעולות שלהם, מחליט על תוכן ההדרכות ומוציא אותן לפועל.
"'קרמבו' בשבילי זו משפחה שנייה, המשפחה הראשונה שלי היא יהודית ויקיר", אומר לי אבירם כשהוא מתיישב מולי, רק דיבורו האיטי מסגיר לפרקים את מגבלתו הלא מובחנת. הוא לומד בקריית שמונה, מנגן בחצוצרה ובתופים בלהקת בית הספר. פעם בשבוע הוא פעיל ב'קרמבו', ופעם בשבוע משתלב בלימודי חינוך לגיל הרך בחוג לחינוך במכללת תל־חי.
"אני אוהב את יהודית מאוד, אין כמוה", חיוך רחב מתפשט על פניו. "בחגים מרגישים את כל הגודל של המשפחה, וזה כל כך משמח. יושבים, צוחקים, שרים".
ואז אני מספרת לו על בני עילי, מראה לו תמונות שלו במדי התנועה, ואבירם אומר שהוא מכיר את המדריכות של עילי בסניף ראשון לציון, פגש אותן בסמינרים שבהם השתתף. שואל אם עילי שמח להיות שם, ועצם השאלה, שמגיעה מבחור שצמח ב'קרמבו' והיום הורים בוטחים בו ומפקידים בידיו את היקר להם מכל, מבהיר את כל הסיפור של המודל הייחודי הזה. הזדמנות שווה לכולם, אמונה ביכולות ואהבה. הרבה אהבה.
"הוא מאוד שמח שם", אני עונה לו. "אתה יכול להבין למה, נכון?"
"בטח. אני התאהבתי בתנועה הזאת ממבט ראשון, הייתי רק בן 8, קטן וביישן, אבל כשפתחו את הסניף בצפת החלטתי שאני רוצה להיות חונך. בהתחלה חששתי מהשינוי הזה ומהעובדה שהתפקידים יתהפכו. הייתי צריך להיכנס לדמות החונך, שהיא מלאת אחריות, כמו להיות מנהיג.
"בגלל שאני לומד בבית ספר מיוחד הכל היה לי יותר קל, כי אני יודע איך להתנהל עם הילדים המיוחדים, וזה בסדר גמור. השנה התקדמתי להיות מדריך חניכים, אני עושה דברים שמעולם לא עשיתי: מרכז את הפעילויות של כולם, מדריך אותם, מייעץ.
"ב'קרמבו' פשוט נתנו לי צ'אנס. האמינו בי. ואני חושב שאני מוכיח את עצמי, אני עצמאי יותר, אחראי יותר, הולך עם כולם לסמינרים ולהשתלמויות, שווה בין שווים. יש לי חברים חדשים מ'קרמבו', והם לומדים במסגרות רגילות לגמרי".
וחברה?
"יש", הוא מסמיק. "קוראים לה חגית, היא בת 18, מעפולה. הכרנו דרך קבוצת ווטסאפ של אנשים מיוחדים מכל הארץ. היא כל כך רוצה להצטרף לסניף של 'קרמבו' כי היא מבינה כמה אני מורעל, אבל לצערנו אין סניף בעפולה".
"את מבינה?" מתערבת יהודית מהמטבח, בעודה בוחשת עוגת אננס שעוד מעט תיכנס לתנור. "זה בדיוק זה, בשביל זה עושים את המופע הגדול בספטמבר, כי צריך כסף כדי לפתוח עוד סניפים.
"ושתדעי לך שהמעבר הזה של אבירם מחניך לחונך, ומחונך למדריך, עשה לו פלאים. הוא התבגר, הביטחון העצמי שלו התחזק, הוא הפך לעצמאי, והוא משתלב בחברה של אנשים נורמטיביים, של כל החונכים. הם אוהבים אותו, הוא יוצא איתם בערב, פתאום יש לאבירם שלי חברים, לא היו לו אף פעם. היום הוא יוצא לעיר בכל ערב עם בנים ובנות, והוא פורח".
בעוד שנה יסיים אבירם את בית הספר וייצא לדיור מוגן בחיפה, שם יקבל את כל הכלים הדרושים לחיות חיים עצמאיים. זיו בן ה־15 וחצי הוא הילד היחיד שיישאר אצל יהודית. "אמרתי לעצמי שזיו הוא האחרון, שזהו, אחרי 40 שנה אני יכולה לנוח, אבל מתברר שאני לא כל כך יכולה לנוח. ממש בימים אלה אני קולטת ילדת אומנה חדשה בת 10, ואני מחכה לה בציפייה ובהתרגשות".
hagitr@israelhayom.co.ilהקסם של "קרמבו"
החיפוש אחר סימה
"אולי היא תראה את הכתבה הזאת ותמצא אותי", אומרת לי יהודית בעצב, כשהיא נזכרת בילדת הקלט הראשונה שלה. עם כל הילדים היא בקשר, אבל עקבותיה של סימה אבדו, "היא הילדה היחידה שאני לא יודעת מה איתה. היא אמורה להיות כבר בת 37.
"לקחתי אותה אלי מבית החולים זיו כשהיא נטושה ומוכה. אם היא היתה פותחת את תיק האימוץ שלה, היתה מגלה הכל, אבל אמרו לי ברווחה שהיא מעולם לא פתחה את תיק האימוץ שלה, ולכן אני לא יכולה לקבל מידע עליה. לצערי, שני הוריה הביולוגיים נפטרו, אני בקשר עם הדודה שלה, גם לה אין שמץ של מושג איפה היא".
סימה היתה אמורה להיות אצל יהודית כמה שבועות, ונשארה שש שנים. "כבר חשבתי שהיא תהיה שלי לעד, לא האמנתי שייקחו לי אותה. ילד בן 6 זה כבר ילד מגובש, עם אופי וזיכרונות, אני בטוחה שהיא זוכרת אותי.
"כשמסרתי אותה לאימוץ, זה היה כאילו אני מוסרת את אחד הילדים הביולוגיים שלי, לא היה הבדל בעוצמת הקושי והכאב. מסרתי אותה בדלתיים סגורות, לא ראיתי את ההורים המאמצים שלה, ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליה. איפה היא? מה היא עושה? אני כל כך רוצה לדעת מה איתה. עד היום פנקס החיסונים שלה נשאר אצלי. אני כל כך רוצה לפגוש אותה. אולי מישהו יעזור לי?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו