שיעור בית

אלו הם ימים אחרונים של קיץ. המוח כבר מבושל, ואף אחד לא שאל אותנו באיזו מידת עשייה אנחנו מעדיפים אותו. החום הוא רק אחת החזיתות. יש גם ילדים, ובשבועיים האחרונים הרעיונות לגביהם הולכים ואוזלים במהירות. 

מאות אלפי הורים רצוצי אטרקציות מסתובבים על הקווים כמו מאמן שכבר יודע שהוא הולך לספוג תבוסה. אין עוד שפן בכובע. הוא כבר לא ינסה עוד חילוף. הוא יודע ששום תרגיל כבר לא יציל אותו. יש רק רבע שעה אחרונה שצריך לעבור אותה בראש מורם. ימים אחרונים של קיץ. 

אז נכון, לא כולנו מקשה אחת. יש בינינו כאלה שגם בסוף אוגוסט טוענים שהם מתים על הקיץ. הם מספרים שרק מ־35 מעלות ומעלה הם מתחילים לתפקד, ומצידם אפשר גם להאריך בשבועיים את החופש הגדול. 

אני עצמי אוהב מאוד את הזמן הזה עם הילדים, והיה לנו קיץ מעולה. ובכל זאת, בימים הללו אתה מתחיל להבין למה יש בעולם הורים ששולחים את הילד שלהם ללימודים בפנימייה. 

פנימייה היא לכאורה רעיון הגיוני. בעיקר כשמדובר בנערים שעברו את גיל 15. לפנינו העיקרון של מיקור חוץ. הרי אתם לא אוהבים לגהץ, אתם גם לא עושים את זה טוב, תנו לנו לגהץ עבורכם. 

אותו דבר עם הילדים: אם ילדיכם המתבגרים ממילא לא מתקשרים, אם הם משגעים אתכם, אם הם מעדיפים להיות עם כל אחד אחר בתנאי שהוא לא מהמשפחה - אז תנו לנו לעשות את העבודה. בימי אחרית הקיץ אני בפירוש רואה איך הפיתוי יכול לעבוד. ולכן אני רוצה להזהיר. הייתי שם.

•   •

למרות שהייתי ילד טוב למדי, אפשר לומר שעזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר. עוד לפני שמלאו לי 15 כבר ארזתי תיק גדול ושמיכה מגולגלת ויצאתי. בלי טריקת דלת ובלי להרים את הקול. אפילו דיון מסודר לא היה. מדהים לחשוב עד כמה כל זה היה חסר אחריות, אבל כך בערך זה קרה. 

כל החבר'ה יצאו ללמוד בישיבה תיכונית, ואיתם גם אני. כל הישיבות הרלוונטיות היו רחוקות מהבית ושררו בהן תנאי פנימייה, ולכן גם אני, מכוחו של הטרנד, מצאתי את עצמי שם. 

כשהייתי בצבא יצאתי הביתה יותר. בישיבה היתה לנו "שבת חופשית" בכל שבת שלישית. ולמרות שעברו מאז איזה שלושה עשורים וחצי, אני לעולם לא אשכח ולא אשלח ילד לפנימייה. אם יש דבר שאותו אני באמת יודע, את זה אני יודע. הפיתוי קיים. אנחנו, כזכור, בסוף אוגוסט. אבל לפנימייה אני לא אשלח. ולא רק אני. הרעיון ששלח אותי ואת חבריי למגזר עם הצ'ימידן והשמיכה המגולגלת עבר מן העולם. אני כנראה לא היחיד שהחליט לא לחזור על הטעות ההיא. 

בניגוד לחברים שגדלו בלינה המשותפת בקיבוצים, לא מדובר כאן על טראומה. לפחות לא אחת שידועה לי. אין לנו צלקות ואנחנו לא הורים חרדתיים במיוחד. כולנו מסוגלים לצאת לטיול וללון באכסנייה או בבית ספר שדה. בכיף. עשיתי את זה לא מזמן ואפילו נהניתי, למרות שמיטות הסוכנות מזכירות מאוד את נעורינו בפנימייה. 

זה לא דרמטי כמו לינה משותפת, אבל ברור לי שיש קשר בין ההקצנה הדתית לבין העובדה שדור שלם של דתיים גדל מחוץ לחיים הנורמליים של משפחה וקהילה. בשם אלוהים, אין לי מושג אפילו מה היתה רמת ההיגיינה האישית שלנו, אף אחד לא דיבר איתנו על זה. גם לא על דאודורנט. 

התחלנו כבר לפתח ריח גוף של גברים, במחילה, אבל דאודורנט היתה מילה לועזית חילונית שלא הוזכרה בכתבי הרב קוק, ואפילו הכוזרי לא התייחס אליה. אילו מישהו מאיתנו היה אפילו שואל על דאודורנט, הוא היה נחשד בפזילה לעבר גיליון של "מעריב לנוער" ולך תדע איפה זה יסתיים. נזכיר רק שצמד המילים "מעריב לנוער" צלצל בישיבה שלנו כמו "פלייבוי". 

לא היו שירותי כביסה בישיבה שלנו. האם כיבסנו את בגדינו במהלך שלושת השבועות שחלפו בין ביקורי הבית שלנו? לא זוכר. האם היו לי בצ'ימידן מספיק בגדים להחלפה? ודאי שלא. האם מישהו שוחח איתנו על כל זה? המממ. אבל זה עוד כלום.

האם מישהו שוחח איתנו בכלל? מה קרה כשמישהו התגעגע והתחיל לבכות? מה עשינו, סליחה על הביטוי, בכל הנוגע לנפש? איך הסתדרנו בלי דמות נשית אחת? היי, סליחה. היתה שם גברת אחת שנחשבה ל"אם בית". שכחתי כבר מה התפקיד הזה כיסה. אבל היא לא היתה אם. והפנימייה לא הרגישה כמו בית. משום בחינה. 

אחד הדברים שאני זוכר בבהירות הכי חדה הוא התחושה המתמשכת שמכל החטאים האיומים שבעולם - וכשאתה בישיבה אף אחד לא מניח לך לשכוח שהעולם שורץ חטאים - החטא האיום והנורא ביותר הוא הנעורים עצמם. 

בימים האחרונים פרסם העיתונאי צבי טסלר פנייה לציבור החרדי, והפציר בהם לא למהר לשלוח לפנימייה. הדברים האלה שימחו וריגשו את ליבי. הדתיים הציוניים הבינו את זה כבר לפני 20 שנה, אבל לחברות שמרניות יותר יש לוח זמנים משלהן. וברור שבחברה החרדית - בניגוד, נניח, לתל אביב - סגנונות חיים לא מתחלפים פעמיים בחודש. 

בעיקר התרגשתי שטסלר, חרדי בעצמו, מדבר על החשיבות של חיבוק. חיבוק הוא באמת משהו לא רלוונטי כשמדובר בחיי פנימייה. נכון שלקראת סוף הקיץ חיבוק נשמע כמו רעיון מאוד לא מוצלח, אבל כבר אמרנו שהימים האחרונים של אוגוסט הם לא זמן טוב לקבלת החלטות. 

חיבוק הוא לפעמים כל מה שנער מתבגר זקוק לו.

•   •

הימים ימי סליחות ואני רוצה לנצל את הבמה ולהכות על חטא. גם אני במהלך הקיץ הסכמתי לשלם מחיר מופקע על לינה בחדרים סתמיים, מלוכלכים ומכוערים להפליא. גם אני קיטרתי, זעמתי ושאלתי ממתי דירת חדר וחצי בפריפריה אמורה להיות מושכרת ביותר מ־30 אלף שקלים בחודש, אבל שילמתי כמו אידיוט. כן, גם אני תרמתי לרמת המחירים המטורפת של חופשה בישראל.

נופפתי בנתונים והראיתי איזה מותק של חדרים מעוצבים ומפנקים אפשר למצוא בפחות מחצי מחיר במקומות יפהפיים ביוון, או איטליה. אבל חטפתי שיתוק מול קדושת המילה "צימר", והעברתי לא פחות מאלף שקלים ללילה עבור בקתה שנראית יותר כמו בוטקה. חטאתי. עוויתי. פשעתי. 

כעסתי נורא על עמיתי אטילה שומפלבי, שיצא לנופש בטורקיה, העביר את כספו למבקשי רעתנו ועוד מפרסם את זה ברבים, אבל גם אני שיתפתי פעולה. אין לי בעיה עם בעלי צימרים. אבל התשוקה הישראלית להתעשר ולא חלילה להתפרנס בכבוד, היא חתיכת ארדואן. סליחה מכולם.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו