הכל אני יכול

אם לא פרצה שביתה של הרגע האחרון, בטח גם אתם הרגשתם את משב הרוח החזק שנשב בכל רחבי המדינה בסביבות השעה שמונה הבוקר. בניגוד למה שאולי חשבתם, זו לא היתה רוח סתיו שהקדימה את זמנה, זו היתה אנחת הרווחה שנפלטה בו בזמן מריאותיהם של כשני מיליון הורים שילדיהם חזרו השבוע למערכת החינוך. 

ולא שלא היה כיף בחופש. היה כיף בבריכה, היה כיף בספארי, היה כיף בטיול לצפון ואפילו היה כיף בפארק הזוחלים - שכנראה קרוי כך על שם המצב שבו נמצאים ההורים שהגיעו לשם ונאלצו לרדוף אחרי הילדים האנרגטיים בין מגוון נחשים ולטאות. האמת שבלי ציניות, באמת נהניתי עם הילדים בחופש. ובעיקר נהניתי לגלות עד כמה היצורים הקטנים, שבגלל אילוצי עבודה־סידורים־משכנתא אנחנו לא מבלים איתם מספיק זמן במשך השנה, הם יצורים חכמים, מצחיקים ומתוקים. 

ואז הגיע השבוע האחרון לחופש, הידוע גם בשם "מלחמת ששת הימים". כי השבוע האחרון, כפי שיודע כל הורה, הוא השבוע שבו נגמרים הרעיונות, נגמרות הפעילויות, הסבתות מעבירות את הסלולרי למצב טיסה והילדים מכריזים על קוד אדום - דרגת שעמום 20 - וגם זה רק כי זה המקסימום שהם יודעים לספור בגיל הזה. 

אבל אנחנו לא ניתן לילדינו לרבוץ מל הטלוויזיה כל היום, כמו שהיה נהוג בילדותנו. תקופה שבה הפעילות העיקרית של הילדים בחופש היתה לעקוב אחרי מרקו שמחפש את אמא שלו בכל העולם, כנראה כדי למצוא אותה ולהגיד לה: "אמא, משעמם לי בחופש". 

לא, לא, אנחנו הורים מודרניים! אנחנו נמצא לילדים שלנו פעילות מעשירה ומאתגרת עד לרגע האחרון של החופש, גם אם זה יעלה לנו בדם, יזע ופירורים של במבה בכל האוטו. 

•   •   •

אז ביום הראשון לשבוע האחרון הלכנו לאירוע המכונה "אטרקציה" - אחת התערוכות לילדים המציגות בחופש הגדול. אני לא זוכר באיזו מהן היה מדובר, אבל נדמה שהיה שם דרדס רכוב על דינוזאור עשוי מלגו שמחליק על הקרח. מצד שני יכול להיות שהכל התערבב לי בראש. 

כך או כך, היו שם הרבה יותר מדי ילדים, הרבה פחות מדי מקום, ונראה שהאירוע כולו נבנה במטרה אחת: שיצטלם יפה. בכל מקום ניצבה בובה או תפאורה אחרת, הממתינה לילד שיעמוד לידה ויצטלם. 

בחלק מהעמדות אף "הגדילו" לעשות וציירו על הרצפה טביעות רגליים קטנות, שמסמנות עבור הילד את המקום המדויק שבו הוא אמור לעמוד לתמונה, כי הרי תמונה שווה אלף מילים, ותמונה של ילד שווה אלף לייקים באינסטוש של אימוש.

חוץ מהסלפי, האטרקציה המרכזית באמת של התערוכה היתה חנות המזכרות. כפי שלמדתי בחופש הזה, חנות המזכרות היא תמיד הדוכן המפואר והמושקע ביותר בכל תערוכה לילדים. שם תמיד יהיו התאורה הנוצצת ביותר, העובדים החייכנים ביותר והמזגן החזק ביותר. העיקר שהילדים ירגישו בנוח להישאר, כדי שהכסף בארנק של ההורים ירגיש בנוח לצאת. 

למחרת ניסינו תערוכה אחרת, שסיפקה לנו חוויה דומה, וכך גם ביום שאחרי. בכל מקום שהגענו אליו נתקלנו במוזיקה חזקה מדי, במפעילים משולהבים מדי ובניסיון מתאמץ מדי לייצר עניין בקרב הזאטוטים. 

•   •   •

ביום האחרון בהחלט כבר היתה בעיה. דבר ראשון, באמת נגמרו לנו הרעיונות. ודבר שני, מכיוון שלאחרונה עברנו דירה (חוויה איומה שאני מאחל רק לאויבים ברמת חסן נסראללה ומעלה), היינו צריכים להתארגן על כמה רכישות "קטנות" לבית. וכך מצאנו את עצמנו עם הילדים במקום שכף רגלו של אדם מחושב לעולם לא תדרוך בו בחופש הגדול: הקניון. 

האמת היא ששיערנו מראש את גודל האסון ולכן תכננו את המסלול בקפידה, כשהמטרה היא להיכנס, לקנות ולצאת. אבל בדרך לאחת החנויות תפס אותנו רובוט - או יותר נכון בחור שמחופש לרובוט - וחילק לנו הזמנה להפנינג אלומיניום לילדים. 

כן, גם לי זה היה נשמע הגיוני בערך כמו הזמנה לג'ימבורי נייר זכוכית לפעוטות, אבל מכיוון שהיה חם בחוץ ומזגן בפנים, זרמנו עם הרעיון. 

ואיזה מזל שזרמנו: באחת הרחבות של הקניון נתחם אזור קטן ובו כמה מזרנים וכמה שולחנות יצירה של ילדים. הילדים קיבלו צינורות אלומיניום קטנים, דבק ומספריים, ובהנחיית המדריכים יצרו לעצמם רובוטים, חלליות וכל מה שהצליחו לדמיין. 

אחר כך הם נתבקשו להתאסף ברחבה המרכזית כדי לצפות במופע של ג'ירפה, פיל, נחש וקרנף - כולם בעצם צינורות אלומיניום ישנים של מזגן שהופעלו בידי רקדנים מוכשרים. כשזה נגמר, נזרקו למזרן המרכזי עוד כמה עשרות צינורות, והילדים התחפשו, הציגו וסתם השתוללו. 

בשום שלב של האירוע הזה אף אחד לא השמיע מוזיקה חזקה מדי, לא עשה פרצופים מצחיקים מדי ולא ניסה למכור לנו שום דבר. היו שם רק רקדנים שבאמת אוהבים את העבודה שלהם, וילדים שהזכירו לכולנו שמה שהם הכי אוהבים זה להיות ילדים, וזה קורה בעיקר כשמתייחסים אליהם בגובה העיניים ולא כאל זומבים עם חיבור לווייני לארנק של ההורים. 

כשחזרנו הביתה הבנתי שזהו, החופש נגמר. בעוד כמה שעות נתעורר, נתארגן, אלה מאיתנו שיכולים יעשו צמות, ונצא אל הגנים ואל בתי הספר. ואני אעמוד בכניסה לגן ואנופף לילדה האהובה לשלום, ועמוק בלב, בלי להודות, כבר אחכה לחופש הבא.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו