התאריך היה 16 באוגוסט 1972, יום רביעי. במרוקו הצליח המלך חסן השני לדכא את ניסיון ההפיכה נגדו, בווייטנאם המשיכו האמריקנים להפציץ בכל עוז, וב"פסטיבל הול" של אוסאקה עמדה להקת הרוק האגדית דיפ פרפל לקראת סיום הופעתה, האמצעית מתוך שלוש, במסע ההופעות ההיסטורי שלה ביפן. מבין שבעת השירים ושני ההדרנים שניגנו חברי הלהקה מול אלפי מעריציהם המשולהבים, ארבעה היו מתוך תקליטם האחרון "Machine Head" (ראש מכונה), שיצא לאור חודשים ספורים קודם לכן.
דיפ פרפל היתה ה־להקה שלי. למעשה, בתוך המזוודה שהפקדתי זה עתה בדלפק אל על בשדה התעופה פיומיצ'ינו שברומא, מרחק אלפי קילומטרים ושמונה שעות טיסה מיפן, שכן לבטח תקליט ויניל חדש מהניילונים של "Machine Head", תוצרת חוץ יוקרתית, שרכשתי בלונדון, בטיול שעמד עכשיו על סף סיומו. בארץ לא היה אפשר להשיג אותו עדיין.
ועכשיו החזקתי בידי כרטיס עלייה למטוס, לטיסת אל על 444 מרומא לתל אביב, מושב 21C.
התוכנית: לפוצץ במקום לחטוף
"ארזתם לבד? מישהו נתן לכם משהו להעביר?" כל אדם שעבר בנתב"ג ב־45 השנים האחרונות מכיר את השאלות הללו לעייפה. עכשיו מותר לגלות, שהן התחילו איתי. לא בגללי, אבל בגלל טיסה אחת שבה טסתי, והסתיימה באופן לא שגרתי.
סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היו שנות שיא בפעילות הטרור האווירית והתעופתית. רומא, לפחות סטטיסטית, היתה בין יעדי הפעילות החביבים על הטרור הפלשתיני. ניסיון החטיפה המוצלח הראשון (והאחרון) של מטוס אל על בוצע בטיסה מרומא לתל אביב ב־23 ביולי 1968. המטוס נחטף לאלג'יר על ידי אנשי החזית העממית של ג'ורג' חבש, שהתפלג מפת"ח זמן לא ארוך לפני כן, על רקע השקפתו הקיצונית יותר, שהפלשתינים צריכים לפעול "בשיטות לא מקובלות" אם הם רוצים להשיג לעצמם מדינה. החטיפה לאלג'יר נחשבת כנקודת ציון עולמית, שבה הטרור, ובמיוחד זה הפלשתיני, הפך לגורם מאיים משמעותי על התעבורה האווירית.
שנה אחר כך, באוגוסט 1969, חטפה לילה חאלד, נערת הפוסטר של הטרור הפלשתיני וחוטפת המטוסים הידועה ביותר, יחד עם מחבל נוסף, סלים עיסאווי שמו, מטוס TWA בדרכו מרומא לאתונה, כנראה כי חשבו שיצחק רבין נמצא בין הנוסעים. בין לבין הותקפו מטוס אל על באתונה ודלפקי אל על בציריך.
אחד מארבעת המחבלים בציריך נהרג מירי המאבטח מרדכי רחמים, והשאר נתפסו. שנה לאחר מכן ביצעה החזית העממית את מבצע החטיפה השאפתני ביותר עד לאסון התאומים: ניסיון לחטיפה סימולטנית של שלושה מטוסים בספטמבר 1970. שניים מהמטוסים, של TWA ושל סוויסאייר, נחטפו והונחתו בזרקא שבירדן.
ניסיון החטיפה של המטוס השלישי, בטיסת אל על מאמסטרדם, נכשל: לילה חאלד נלכדה, והשותף שלה לחטיפה נורה על ידי מאבטח. מטוס רביעי, של חברת התעופה הבריטית BOAC, נחטף יומיים אחר כך והוטס גם הוא לזרקא. שלושת המטוסים פוצצו על המסלול בזרקא במופע דרמטי שאורגן עבור מצלמות הטלוויזיה, אולם כל הנוסעים הוחזרו בשלום.
ב־1968 פרש מהחזית העממית רב־מחבלים קיצוני יותר בדעותיו, שאפילו השיטות של ג'ורג' חבש היו מתונות מדי לטעמו. אחמד ג'יבריל, יליד אזור, מרקסיסט מושבע, שהאמין שאלימות ללא מעצורים היא הדרך היחידה שבה יכול לבחור המאבק הפלשתיני. לארגון שהקים קרא "החזית העממית לשחרור פלשתין - המיפקדה הכללית".
המוציא לפועל של חזונו המדמם של אחמד ג'יבריל היה אחד, מרוואן קרישאת, "מהנדס הפצצות" או "הקוסם". קרישאת הציע רעיון מהפכני, שהעלה את הטרור האווירי למדרגה חדשה: לא עוד חטיפות מטוסים עתירות סיכונים - אלא פיצוץ המטוס באוויר. נוסחת הפלאים של קרישאת היתה לחבר מתג ברומטרי (מרעום גובה) למטען נפץ מאולתר ולהסתיר את הפצצה במכשיר אלקטרוני ביתי, כמו מקלט רדיו.
זה היה האיש שרצה במותי, ובמותם של עוד 140 נוסעים ושמונה אנשי צוות, שעלו על בואינג 707 של אל על, אות זיהוי 4X-TTA, באחר צהריים נעימים ושטופי שמש ברומא, כשהם לא חושדים בדבר.
"אל תסגור, יש שתי נוסעות"
הבורדינג החל בשעת אחר צהריים מאוחרת. "זו היתה טיסה שגרתית וקצרה", אומר הקברניט יהודה פוקס (פוקסי), שכמו חלק הארי של טייסי אל על אז, היה לפני כן טייס קרב בחיל האוויר. "הגענו מתל אביב, וכעבור שעתיים־שלוש עמדנו לצאת בדרך חזרה. הטיסה התאחרה, אבל זה לא היה מלחיץ במיוחד, בתקופה ההיא הדיוק לא היה על הכוונת. היו איחורים בגלל סיבות שונות ומשונות, אפילו קטנות, וכל הנושא לא היה ממוחשב כמו היום".
בדלת המטוס עמד הכלכל עמי מור וקידם את פני הנוסעים. על עלילותיו של מור (77), אולי הכלכל הכי צבעוני באל על מאז ומעולם, אפשר לכתוב ספר מרתק. הוא בעל אות המופת ממלחמת ששת הימים, והיה נשוי לדוגמנית הנודעת פינצ'י מור, שממנה התאלמן לפני כארבע שנים. כמו הקברניט פוקס, גם הוא הצטרף לאל על בתחילת שנות השישים.
מטוס אל על שבו התפוצץ המטען, אוגוסט 1972. "אילו התרחש הפיצוץ בגובה השיוט, 35,000 רגל, ספק אם היינו שורדים אותו"
במחלקת התיירים של ה־707 היו המושבים מסודרים בשני "בלוקים", שלושה מושבים בכל צד. מושב C21, המושב שלי, היה במעבר, בצד שמאל של המטוס. אחסנתי את תיק היד שלי בתא מעל, ואת מצלמת הקנון שלי מתחת למושב. שכניי היו זוג צעיר וחביב. גם שאר הנוסעים כבר תפסו את מקומותיהם, והמטוס הלך והתמלא.
"אני עומד בדלת, הנוסעים עולים, ואני רואה שהמטוס כבר מלא", משחזר מור. "מנהל תחנת אל על בשדה מעלה לי את הניירות (טופסי הטיסה) לקוקפיט, יוצא מהמטוס ונותן לי אישור לסגור את הדלת. אני עומד עם היד על הידית כדי לסובב את הדלת לסגירה, ופתאום הוא תופס את הדלת מבחוץ ואומר לי, 'אל תסגור, יש לי עוד שתי נוסעות'.
"אני מסתכל לעבר המסדרון שממנו יוצאים הנוסעים אל כבש המטוס ורואה שתי בחורות, כל אחת עם תיק, ובחור נאה בחליפה לבנה נפרד מהן, מסתובב ומסתלק במהירות. אני זוכר את זה היטב עד היום.
"הבחורות עולות במדרגות, מגיעות לדלת, ומנהל התחנה פשוט לוקח מהן את התיקים, שהיו די גדולים, ומסתכל למטה. למטה עומדים המטעינים, והוא צועק להם להתקרב וזורק להם את התיקים מכבש המטוס. הם לוקחים את התיקים, הולכים אחורה וזורקים אותם לבטן המטוס דרך הדלת האחרונה של תא המטען. ואז המנהל אומר לי, 'אתה יכול לסגור'".
שתי הבחורות הללו היו רות ווטקין מניוקאסל ואודרי וולטון ממידלסבורו, אנגליות בנות 18, שנסעו לראשונה לטיול מחוץ לאנגליה. ברומא פגשו שני בחורים, שהציעו להן לגור איתם בדירתם במשך עשרה ימים. השניים, בעלי חזות מזרחית, הציגו את עצמם כאיראנים, היו מאוד ידידותיים, ואף רכשו עבור הבנות, בהפתעה, כרטיסי טיסה לישראל. כמתנת פרידה, הם העניקו להן פטפון של "פיליפס".
המטוס יצא מרחבת החניה בדרך למסלול באיחור של כחצי שעה. הדיילים כבר התחילו בהסברי הבטיחות כשהמראנו. סרטון וידאו לא היה בעת ההיא, וההדגמה התבצעה כולה באופן ידני. הייתי אז בן 18, וזו היתה לי הנסיעה הראשונה לחו"ל. הקשבתי ברוב קשב לדיילת שעמדה לפנינו במעבר. "במקרה של ירידת לחץ, מסכות החמצן ייפלו מהתאים שלמעלה", היא אמרה.
עמי מור, בקדמת המטוס, הדגים גם הוא את אותו הדבר. "סיימתי את ההסבר בעברית, ועברתי לאנגלית: 'Ladies and Gentlemen, may I have your attention please'. ובדיוק ברגע הזה - בום! פיצוץ".
רעש עמום מתחת לשמיכה
היינו באוויר רק דקות ספורות. הקברניט פוקס מעריך שהגיע עד לגובה של כ־10,000 רגל (כ־3 ק"מ). הגובה הוא קריטי: אילו התרחש הפיצוץ בגובה השיוט, 35,000 רגל, הנזק היה גדול פי כמה. ספק רב אם היינו שורדים את הפיצוץ. בתא הנוסעים הורגש הפיצוץ היטב. התאים הקטנים שמעל לראשינו נפתחו בבת אחת, והמסכות בעלות הפייה הצהובה, כמו בתיאור ששמענו דקה קודם, צונחות. חלל המטוס מתמלא מייד בעשן ובריח של אבק שריפה.
כמה מהנוסעים פרצו בצעקות, אבל באופן מפתיע למדי, הסדר נשמר, למרות ההכרה הבלתי נמנעת שאנחנו נמצאים במטוס שאירע בו פיצוץ וצוללים מטה במהירות אדירה. "זאת היתה צלילה מבוקרת", אומר הקברניט פוקס. "המטוס מעולם לא יצא מכלל שליטה".
אני לא יודע להסביר את זה לעצמי, אבל לא חשתי שום חרדה. ראיתי את האירוע הזה כמו עוד חוויה בטיול הגדוש שעברתי, והייתי בטוח שאצא מזה בשלום. האפשרות שאמצא כאן את מותי לא חלפה בראשי.
בתא הטייסים נשמע הפיצוץ מעט מעומעם, "כאילו משהו התפוצץ תחת שמיכה", כדברי הקברניט. "הרגשתי זעזוע קטן, לא משהו רציני. אבל הצליל, פלוס ריח חזק של אבק שריפה, נתנו לנו להבין שמדובר במשהו יוצא דופן.
"מהנדס הטיסה אוסקר ברגמן דיווח מייד שפרצה שריפה בתא המטען. היתה לנו מערכת התרעה למקרה של אש בתאי המטען, והיא פעלה. אחר כך ברגמן פעל בקור רוח. הוא הפעיל את מערכת כיבוי האש וביצע בזריזות את כל הפעולות הנחוצות, עד שכיבה את האש".
וזו היתה הפעולה הראשונה מתוך שתיים, שכנראה הצילו את המטוס ואת נוסעיו.
"אתה לא יכול לחנוק את האש לחלוטין", סיפר הקברניט פוקס לאחר מעשה. "אבל ברגמן בהחלט מנע ממנה להתפשט".
מסכות החמצן נועדו לאפשר לנשום, אם לחץ האוויר יורד באופן פתאומי - לדוגמה, אם נפער חור בדופן המטוס, והאוויר הדחוס בורח, הן מעשירות בחמצן את האוויר שנושם הנוסע. אבל אם העשן בתא מתגבר, הן עלולות לאבד את יעילותן.
"שביב של אש עבר לאורך כל הקבינה", אומר עמי מור. "עשן שחור כיסה את חצי המטוס, בחלק האחורי. המסכות נפלו אבל לא איבדתי את העשתונות. ידעתי מה קורה. זאת אומרת, לא ידעתי שזאת פצצה, אבל אמרתי מייד במיקרופון, 'רבותיי, למשוך את המסכות לפנים. כל מי ששומע אותי, אני מבקש לשים לב שהיושבים לידו חגורים'.
"הדגשתי את זה כי היתה במטוס קבוצה די גדולה של נוצריות לבושות בשחור, שטסו לישראל כדי לטבול בנהר הירדן. חששתי שהן לא יידעו מה לעשות".
בראשם של אנשי הצוות ריחף סיפורה של טיסה 330 של סוויסאייר מציריך לתל אביב, שהתרסקה בפברואר 1970 לאחר שמטען חבלה, זהה למטען שלנו, התפוצץ בבטן המטוס. העשן מילא את תא הטייס ופגע בעיניהם ובדרכי הנשימה של הטייסים. בהתרסקות נהרגו כל הנוסעים ואנשי הצוות.
עמי מור. "צעקתי 'מאבטחים לדלתות', וזה התברר כצעד חכם, כי לדיילות קצת רעדו הידיים" // צילום: אריק סולטן
באל על למדו היטב את האירוע ההוא, והכינו תוכנית פעולה מדויקת למקרה דומה. על פי התוכנית הזאת, פעל עתה הקברניט, ועשה את הצעד השני, שכנראה הציל את המטוס: הוא ניסה להגיע לנחיתה במהירות האפשרית. גם כדי למנוע מהעשן להתפשט, וגם משום שהיקף הנזק לא היה ידוע, והיה חשש סביר שהפגיעה תתרחב, וגוף המטוס לא יחזיק מעמד.
פוקס קרא למגדל בפיומיצ'ינו והודיע על מצב חירום. האיטלקים סגרו מייד את כל המרחב האווירי של המדינה, ונתנו למטוס הישראלי חופש פעולה מוחלט. פוקס הודיע למגדל כי הוא חוזר לנחיתה בשדה שממנו יצא, אבל מהכיוון ההפוך לזה שממנו המריא, כדי לקצר ככל האפשר את זמן השהייה באוויר.
הוא צלל בחדות, כדי להפסיד הרבה גובה בזמן קצר, ואת הצלילה הזאת אני זוכר היטב כנוסע. כמו רכבת הרים שיורדת בבת אחת משיא הגובה. רק שכאן לא היה מדובר בפארק שעשועים. אלה היו החיים עצמם.
וזה פעל. שבע דקות אחרי הפיצוץ, נגעו גלגלי המטוס במסלול. זו לא זכורה לי כנחיתה דרמטית, אבל מה שקרה אחר כך היה הרבה יותר דרמטי. מגלשות החירום התנפחו ונפתחו, וריח חזק של גומי התערבב עם ריח אבק השריפה והעשן. העיניים צרבו.
"צעקתי: 'מאבטחים לדלתות'", אומר עמי, "וזה התברר כצעד חכם, כי לדיילות קצת רעדו הידיים. מאחור ישב מאבטח ענק בשם צח, שהתעשת, פתח את הדלת והתחיל להעיף נוסעים למגלשות מהדלת האחורית. אני עמדתי בדלת הקדמית ועשיתי את אותו הדבר. הם באו עם התיקים שלהם, אז זרקתי את התיקים החוצה, ואת הנוסעים דחפתי למגלשה עם הברך בישבן. מושיב אותם ודוחף".
המצלמה נפגעה, התקליט לא
קמתי ממקומי והתחלתי להתקדם לעבר הדלת האחורית. לקחתי איתי רק את המצלמה. יהודה פוקס יצא מהקוקפיט כשמגאפון בידו, וביקש מהנוסעים להזדרז ולהתפנות באופן מסודר. ככלל, לא היתה במטוס פאניקה גדולה. הנוסעים התנהגו בצורה ממושמעת, ודברי ההרגעה של פוקס שיפרו את המצב עוד יותר.
בדרך ליציאה הלכתי כמה שורות לאחור והרגשתי שמתחת לשטיח אין כלום. שאני דורך על אוויר. עמי: "כשהמטוס התרוקן, נשארנו פוקסי ואני. אמרתי לו, 'פוקסי, הקפטן יורד אחרון, אבל תן לי לבדוק קודם את הקבינה'. רצתי לירכתי המטוס, וכשהגעתי לשורה 26 הרגשתי שהרצפה היא כמו טרמפולינה. בהמשך התברר שהרצפה קרסה, והשטיח, מאחר שהוא מתוח לאורך המטוס, הפך להיות כמו טרמפולינה". בדיעבד התברר כי הפצצה פערה חור בתקרת תא המטען (רצפת תא הנוסעים), אולם הקונטיינר המחוזק שבו התפוצצה מנע פגיעה במעטפת החיצונית של המטוס.
הורחקנו מהמטוס במהירות האפשרית כי היה עדיין חשש שהמטוס יתלקח, ונלקחנו בחזרה לטרמינל. יהודה פוקס היה האחרון שעזב את המטוס. "זו חובה, אתה לא יכול לעשות את זה אחרת", הוא אומר. "אתה לא יכול להשאיר נוסע או איש צוות ולרדת מהמטוס. זה לא מתקבל על הדעת".
את הלילה בילינו בטרמינל. מאחר שטסתי לבד, חיפשתי מישהו לדבר איתו. עיניי נתקלו בשתי צעירות ממררות בבכי. ניגשתי לנחם אותן. "זו הטיסה הראשונה שלנו בחיים", הן אמרו בדמעות. "כל טיסה מסתיימת ככה?"
למעלה: שתי הצעירות שתמימותן נוצלה להחדרת פטפון הנפץ. למטה: המחבלים שמסרו להן את המטען
אחד־אחד נקראנו לזהות את המזוודות שלנו, שהונחו בשורה ארוכה על המסלול. ואז התברר שמהתיק של אחת הצעירות שאיתן דיברתי לא נותרו אלא קרעים. אנשי הביטחון והשוטרים דובבו אותן, והן סיפרו הכל: כיצד פגשו שני "איראנים" ובילו איתם עשרה ימים ברומא, והם קנו להן כרטיסי טיסה לישראל ונתנו להן פטפון כמתנת פרידה - ואף הבטיחו שיבואו אחריהן לישראל בתוך יומיים־שלושה.
הפטפון היה ממולכד. הונחה בו פצצת גובה, שהוכנה על פי התוכניות מבית מדרשו של מרוואן קרישאת. ההוכחה הסופית הוצגה לפני שלוש שנים, כשקרישאת (שעדיין חי בירדן) התפאר בפיגוע בדף הפייסבוק שלו: "זו היתה מכה ניצחת לאויב הישראלי ואתגר לסוכני המודיעין הישראלים, שאחראים לבידוק המזוודות וכל דבר אחר שעולה למטוס", כתב.
"הצעירות הללו הן מה שמכונה 'נוסע משוטה'", מסביר פנחס (פיני) שיף, לשעבר מנהל האבטחה בנתב"ג וכיום יו"ר איגוד חברות האבטחה. "נוסע משוטה הוא נוסע שמשתף פעולה עם ארגוני טרור, בלי שיידע שהוא נושא איתו חומר נפץ במזוודה. באנגלית המונח הוא Mule (פרד)".
שני המחבלים שנתנו את הפטפון הממולכד לנערות האנגליות נתפסו ברומא כעבור ימים אחדים וזוהו כאחמד זאיד, בן 24 מעיראק, ועדנאן עלי חשאם, בן 29 מירדן. הם בילו בכלא האיטלקי תקופה קצרה מאוד עד ששוחררו בפברואר 1973, בתואנה שמטען הנפץ שהכינו היה קטן מכדי להפיל את המטוס.
כלקח מהאירוע שלנו נוספו לתשאול ה"פרופיילינג" הקבוע של אל על השאלות הידועות, ובמיוחד: האם מישהו נתן לך משהו להעביר. "זה נקרא שיחת השאֵלה", מסביר פיני שיף. "זה השם המקצועי, שיחת השאלה. ומהשאלה הזאת הסלקטורים יכולים לזהות את הסיכון. לזה אנחנו מאמנים אותם".
קפטן פוקס זכה בצל"ש אזרחי מטעם משרד התחבורה. בנימוקי הצל"ש נכתב: "בהיותו קברניט מטוס אל על בטיסה 444 שיצאה מרומא ביום 16 באוגוסט 1972, התפוצץ מטען חבלה בתא המטען של המטוס ונגרם נזק לגוף המטוס ולמערכות הסמוכות אל מקום הפיצוץ, שהחלו מעלות עשן. קברניט פוקס הנחית את המטוס הפגוע בנמל התעופה של רומא, פינה ואבטח את נוסעיו מעל ומעבר לקבוע בתקן, וללא סיוע מהרשויות במקום".
המטוס הפגוע נשלח הביתה ריק, בטיסה איטית ונמוכה, ונחת בישראל בשלום. לאחר שתוקן הוחזר לשירות והמשיך לטוס בצבעי אל על עד שנת 1988.
נוסעי טיסה 444 המתינו בשדה התעופה ברומא למטוס מיוחד שנשלח מהארץ, והגיע לפנות בוקר. הקברניט פוקס התעקש שהצוות המקורי שלו יטיס את המטוס החלופי, וכך היה. בדרך קיבלנו שמפניה, וגיליתי שמצלמת הקנון החביבה שלי ניזוקה בפיצוץ: העדשה נפרדה מהגוף. זה כבר לא היה אכפת לי, כי "Machine Head", התקליט היקר של דיפ פרפל, הגיע לארץ ללא פגע. הוא שמור אצלי עד היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו