"כשהשתחררתי הייתי אמור להשתתף ב'קומדי סטור', אבל הלכתי ללמוד"

נדב אסולין || בן 45. נולד בירושלים ותושב תל אביב. שחקן. אב לדנה (9). רווק. שירת בתיאטרון צה"ל. למד משחק בניסן נתיב והשתתף בסרטים ("ביקור התזמורת"), בסדרות ("הפיג'מות", "ביצפר") ובהצגות ילדים. משתתף בהצגות "כטוב בעיניכם" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתיאטרון הקאמרי 

 מתי בפעם האחרונה שמחת בחלקך?

"השנה, כשקיבלתי תפקיד מרכזי - השוטה - בהצגה 'כטוב בעיניכם' בתיאטרון הקאמרי, לצד שמואל וילוז'ני ואולה שור סלקטר. במקצוע שלי זה לא רק כישרון, יש גם טיימינג ומזל. אני מכיר המון סיפורים של אנשים שפתאום נפתחה להם הדלת, ופשוט צריך לדעת שלדברים יש את הזמן שלהם. וברור שאני גם שחקן יותר טוב משהייתי לפני עשר שנים". 

 מתי בפעם האחרונה פגשת את א.ב יהושע?

"בפרמיירה של המחזה 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', שבו אני מגלם את 'הנחש', עיתונאי במקומון ירושלמי. לאמא שלי, מוניק, יש נטייה למזרח כל אדם שהיא רואה - 'אה, הוא משלנו'. ואני כל הזמן צוחק איתה שזה מה שמעניין אותה, למצוא מרוקאים רופאים ופרופסורים. כשסיפרתי לה על המחזה שלו, היא אמרה, 'גם הוא משלנו'. צחקתי ואמרתי לה, 'די אמא, לא כולם מרוקאים', אבל היא צדקה. כשא.ב. יהושע בא לקריאה ראשונה בתיאטרון, כבר הסתכלתי עליו אחרת לגמרי". 

 מתי בפעם האחרונה נכשלת?

"אני מרגיש סוג של כישלון בלפרוץ את מסך הטלוויזיה. אני ארוך כמו שרוך, נראה כמו אטרייה, ותמיד לקחו אותי לדברים פיזיים ומצחיקים. אף פעם לא הייתי היפיוף או הנסיך שמתאהבים בו. אבל אני מרגיש שזה הולך להשתנות בקרוב, ושזה יקרה בענק". 

 מתי בפעם האחרונה קראו לך "בדש" ברחוב?

"בכל יום אני נתקל באנשים ברחוב, חיילים או פרחי תיאטרון שקוראים לי על שם הדמות שגילמתי ב'פיג'מות', סדרת הקאלט ששודרה בערוץ הילדים. לפני שנה יצאתי מהצגה מאוד שפוף, ופתאום מישהו עצר אותי ברחוב, מתנשף, ואמר שהוא רץ עשר דקות אחריי כדי להגיד לי 'ראיתי אותך בתור בדש ובגללך נהייתי שחקן, נורא רציתי להיות כמוך, ורצתי כל הדרך כדי להגיד לך תודה'. איזה בום".

 מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"לפני 20 ומשהו שנים. שירתי בתיאטרון צה"ל, במחזור של גיא לואל, אסף הראל, ארז בן הרוש ומולי שולמן. הגעתי לשם מהתיכון לאמנויות בירושלים, ועדיין הרגשתי שם שזה דבר מדהים. בחדר אחד אנשים ניגנו ושרו שירים של שלמה ארצי, בחדר אחר אנשים ניגנו ג'אז ובחדר אחר התחילו חזרות להצגה. עד היום אני לא מאמין שהחלום שלי לשחק התגשם. חלמתי לשחק מגיל 5, ועשיתי מול המראה מערכונים של מבט לחדשות, אבל לא חלמתי שזו תהיה העבודה שלי". 

 מתי בפעם האחרונה למדת משחק? 

"כשהשתחררתי הייתי אמור להשתתף ב'קומדי סטור', אבל הרגשתי שאני חייב ללכת ללימודים. נרשמתי לניסן נתיב, וטמירה ירדני אמרה לי בזמנו, 'אתה דפוק, זה יהיה להיט', ואני אמרתי לה שאני חייב להיות נאמן לעצמי. אבל אני לא מתחרט. הלימודים גרמו לי להיות מי שאני". 

 מתי בפעם האחרונה השתתפת במצעד הגאווה? 

"בכל שנה אני דואג להיות במצעד עם הבת שלי. יש במצעד משהו מרגש מאוד. אני מבין שיצא לו שם לא טוב, בגלל כל המשאיות ובגדי הים והאנשים הרוקדים, אבל זה חתך מאוד מסוים של גיל, שההורמונים עובדים שם וזה עובד טוב לתקשורת. ידעתי מגיל צעיר שאני גיי, אבל היו לי גם יחסים עם נשים, כי רציתי להיות כמו כולם. יצאתי מהארון מול ההורים בגיל 30, די מאוחר. לקח להם זמן לעכל את זה. התגובה של אמא היתה דרמטית, היא שלחה אותי לפסיכולוג. היא פחדה עלי ועל אבא שלי, בגלל שפעם הומו היה איש מסכן ובודד. אבא שלי קיבל את זה בסופו של דבר, בלי הרבה שאלות".

 מתי בפעם האחרונה הפכת לאבא?

"לפני תשע שנים. היה לי בן זוג וחברה טובה שרציתי לעשות איתה ילד, והניסיונות לא צלחו. ביום אחד נפרדתי מבן הזוג שלי וגם ממנה, כשהבנתי שזה לא הולך, וישבתי קרוע לב ושבור. הלכתי לחבר שנתן לי לדמיין את האישה שאני מחפש כאם לילדיי. אמרתי, 'מישהי בלונדינית אשכנזייה עצמאית', והוא אמר, 'יש לי! בחורה מדהימה, הולנדית, שאחיה היה חבר ילדות שלי, בלונדינית טבעית'. ואז דמיינתי בלונדינית שקטה. שירי היא האשכנזייה הכי מרוקאית שיכולתי לבקש. היה בינינו חיבור מיידי. היא גרה 12 שנה בהולנד ואמרה שהיא מחפשת עם מי לעשות ילד. אחרי שלושה חודשים היה לי יום הולדת, ושירי, שפית במקצועה, הכינה ארוחה שלא אשכח כל חיי. בארוחה היא אמרה לי, 'בעוד שנה אתה מחזיק את התינוקת שלך', ובאמת שנה אחר כך החזקתי את דנה בידיים. אנחנו מגדלים אותה בהורות משותפת, כי רציתי שלילדה שלי יהיו אמא ואבא". 

 מתי בפעם האחרונה בכית?

"אתמול. ראיתי עם דנה את הסרט 'ג'יימס והאפרסק הענק', ויש שם בסוף רגע נורא עצוב. בכיתי וקלטתי שדנה מסתכלת עלי, ואז גם היא הצטרפה. כיף לבכות יחד, זה היה מאוד משחרר".

 מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?

"לפני שבוע. פעם בשבועיים אני חוזר לבית ילדותי בבית הכרם בירושלים. אמא עוד גרה שם, אבי נפטר לפני שלוש שנים והכיף הכי גדול בבית הזה שהקירות שלו ספוגי זיכרונות, מלחמות וחוויות. היום זה כיף לחזור לבית שבו ינקת והלכת בפעם הראשונה. אבל כילד רציתי שהוריי יחליפו בית. היו מעלי עוד שלושה אחים ועוד סבתא, לא היה לי חדר משלי, ואלתרו לי שם גומחה שבה ישנתי. אחרי 11 שנה כולם יצאו מהבית, ואת הגומחה שלי אמא מילאה בספות עם בדים מרוקאיים, תמונות של מרוקו, מוזאיקות ונברשות מטריפות משם. בקיצור, חדר הנצחה למרוקו".

 מתי בפעם האחרונה היית בטיפול?

"לפני שלוש שנים, כשאבי נפטר. היינו די רחוקים רגשית, ורק לאחר שהוא נפטר הצלחתי להתקרב אליו". 

 מתי בפעם האחרונה חשבת על המוות?

"כשהייתי בן 15, אחי הגדול מיכאל נהרג בתאונת דרכים. הוא היה בן 32. אשתו והילדים, שהיו איתו ברכב בזמן התאונה, שרדו ונשארו בחיים. שנתיים אחרי זה סבתא שלי נפטרה בבית בשיבה טובה. בעקבות שתי הטראומות האלו הבנתי מגיל צעיר שהמוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים. זה לא סוף. זה לא חור שחור. זה לא חנק. זה הכל מין זרימה. אם לא היה לנו מוות לא היינו מעריכים את החיים שלנו. חוץ מזה, מה היינו רוצים פה, פיצוץ אוכלוסין? תחשבי על מחירי הדירות אם היו פה חיי נצח".

 מתי בפעם האחרונה התפללת?

"בשישי האחרון. אני לא בן אדם דתי, אך אני מאמין. בכל שישי בערב אני משתדל לעשות קידוש ממקום של מסורת, לחבר ולהעביר לבתי מסורת מזרחית של בית אבא". 

 מתי בפעם האחרונה קראו לך "משתכנז"?

"תמיד. כולם טוענים שאני משתכנז בגלל שהמסעדה האהובה עלי בתל אביב זו 'קיטון', שמגישה אוכל פולני. צוחקים עלי שאני הכי אשכנזי שיש, כי אני חולה על שמיר, מרק עוף, פירה, חזרת, ירקות גבצ'. בעיניי, אוכל אשכנזי הוא הרבה יותר טוב ממרוקאי, והנה אני יוצא מהארון. אוכל שהוא לא מתובלן הוא נורא נקי ואני יכול לעוף עליו". 

 מתי בפעם האחרונה סיפרת בדיחה?

"אני מקרה עגום של קומיקאי שלא יודע לספר בדיחות. חנה לסלאו וציפי שביט, כל מילה שזורקים להן יוצאת מזה בדיחה. הקומיות שלי באה מהחיים, מהטרפת במוח שלי, ובדיחות לא מתארגנות לי, אני פשוט לא זוכר אותן. היה שלב שרציתי לעשות סטנד־אפ, עד שהבנתי שאני גרוע בזה".

 מתי בפעם האחרונה קראת ספר?

"לפני חודשיים וחצי. קראתי את ספרו של דניאל בן סימון, 'המרוקאים'. קניתי אותו לאחותי ליום ההולדת, ומאז הוא רץ במשפחה, עבר בין הידיים של כולם. זה ספר של איש מרתק שהביא את סיפור העלייה ממרוקו ממקום שאף פעם לא דיברו עליו, מזווית ראייה שאתה מבין מאיפה נולדו המנהגים והרעיונות של יהודי מרוקו ובעיקר למה מרוקאים רבים נהיו ליכודניקים ודתיים". 

 מתי בפעם האחרונה התחילו איתך? 

"ממש לא מזמן מישהי התחילה איתי. בנות מתחילות איתי הרבה. זה מוזר לי. נסעתי בקו 4 עם דנה ומישהי ניסתה להתחיל איתי ואז היא שמה לב שאני עם הילדה, אז היא אמרה, 'אה, עם ילדה', ואמרתי לה, 'לא רק עם ילדה...' ניסיתי לרמוז שאני לא בעניין שלה בלי לפגוע". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?

"השבוע, אבל רק כי הכירו לי מישהו דרך חברים. מאסתי בעולם הדייטים דרך האפליקציות. בא לי שהחברים והחברות שלי יכירו לי את בן הזוג הבא שלי. פשוט מבחינתי, כל הדייטים האלו נגמרים באותו מקום ובאותו מצב - מאוזן על מיטה - וזה לא סגנון כל כך טוב. בגדול, דייטינג זה לא לגיל שלי. בא לי להכיר מישהו בגלל חיבור. אני כרגע פותח את כל הדלתות, ואת כל החלונות ומזמן אהבה חדשה. התחלתי צעד לקראת הדבר הזה, אני שם את עצמי במרכז ונותן לעצמי הזדמנויות".

מתי בפעם הראשונה מצאת את מקומך?

"נקודת המפנה בחיים שלי היתה כשאמא שלי רשמה אותי לבית הספר לאמנויות. זה הציל לי את החיים. היתה לי הפרעת קשב חמורה, ובזמנו לא ידעו מה זה ואמרו, 'הילד עם פוטנציאל לא ממומש ועצלן'. הוצאתי 3 מתוך 100 בכל המקצועות, לא ידעתי אנגלית והכל היה נשמע לי בלה בלה בלה. אמא שלי ידעה שאני אוהב להתפלח להצגות, אז היא רשמה אותי לבית הספר הזה, וברגע שנכנסתי לשם, נפתח בי סכר של סקרנות וחזרה אלי תחושת הביטחון העצמי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו