כמו שאין לי שום דרך אפשרית להצליח להסביר לכם על ההיסטוריה של הטלוויזיה במהלך הטקסט הזה, כך גם אין שום סיכוי שסדרה שנושאת את השם המחייב "ההיסטוריה של הקומדיה" תצליח בשמונה פרקים לעשות לכם סדר בתחום כל כך רחב ומסועף כמו הומור. ועדיין, סדרת הדוקומנטרי של רשת CNN בהחלט מתיימרת לעשות זאת; ולכן לא מפתיע שהיא הולכת לאיבוד בתוך עצמה וטובעת בצונאמי של מאות קטעי ארכיון ועשרות מרואיינים, שמספקים מידע אינסופי המועבר בצורה הכי מהירה ותמציתית שאפשר במגבלות הזמן.
בין תוכניות טלוויזיה שנועדו רק להעביר את הזמן לבין כאלו שמנסות לתקוע עוגן בפנתיאון התרבותי או החברתי, אפשר למצוא את סדרות הדוקו שמנסות להעביר לכם כמה שיותר מידע בשאיפה לחיי נצח. סדרות תיעודיות מהסוג הנ"ל הן מעין אנציקלופדיות מצולמות, שאמורות לסכם עבורכם נושאים היסטוריים בצורה ויזואלית ולשמר אותם, מתוך תקווה שייצרכו גם על ידי הדורות הבאים.
אבל כשלוקחים תחום כל כך רחב כמו קומדיה, כמעט בלתי אפשרי להציג את ההיסטוריה שלו מבלי לפספס דברים בדרך, מבלי לעוות פרטים או לשחק עם סדרי החשיבות של המעורבים. הרי ברור שאדי מרפי הוא קומיקאי מוכשר ופורץ דרך, אבל מי בדיוק החליט שיש לו יותר מקום בספרי ההיסטוריה מאשר לואי דה פינס, בני היל או צ'ארלי צ'פלין, שלא הוזכרו לאורך הסדרה?
ובכלל, זווית הראייה של האמריקנים מצומצמת מאוד - מבחינתם ארה"ב היא מרכז העולם, ומה שמתרחש מעבר לים זו בכלל פלנטה אחרת. לפיכך גם "ההיסטוריה של הקומדיה" מתמקדת אך ורק בהתפתחות הקומדיה האמריקנית, ומתעלמת מהמגמות העולמיות שהשפיעו עליה באופן ישיר.
איך אפשר בכלל ללמד אנשים מהי קומדיה, להסביר על צנזורה ושבירת גבולות בטלוויזיה ולהלל את "סאטרדיי נייט לייב", מבלי להזכיר את קיומה של חבורת מונטי פייתון, שהיתה שם קודם וסיפקה את ההשראה לכך?
בדומה לסדרות התיעודיות המקבילות שייצרו ב־CNN - שדווקא מסכמות בהצלחה מרשימה עשורים שלמים ("הסיקסטיז", "הסבנטיז", "האייטיז" ו"הניינטיז", שמשודרת כרגע) - גם ב"ההיסטוריה של הקומדיה" הנקודה החזקה היא קטעי הארכיון הנדירים ששלובים בתוך הפרקים.
הם יוצרים את המעטפת ואת המשיכה של הצופה אל המסך. אבל זה לא מספיק, בעיקר מכיוון שבסדרה הנוכחית הם בעיקר נועדו להוכיח טענות מסוימות שמועלות על ידי המרואיינים - ולכן גם לא בהכרח כוללות את הבדיחות הכי מצחיקות. וכך יוצא שהסדרה על האנשים הכי מצחיקים בהיסטוריית כדור הארץ כמעט לא מצחיקה.
מה היא כן? מבולגנת, קופצת בין סיפורים וקומיקאים, מדלגת בין סטנד־אפ, סאטירה, סיטקומים, הומור שחור, קומדיות רומנטיות, דיכאונות, גזענות, מגדר וחוזר חלילה. היא מנסה לתפוס את הכל, אבל בעצם לא תופסת כלום.
היא קופצנית בטירוף וקשה לצפייה, בוודאי ללא מינון כפול של ריטלין, ובשורה התחתונה גם לא מחדשת כמעט לכל מי שמכיר את התחום. ואם כל זה לא מספיק, נותר רק לתהות למה לעזאזל הוחלט להפיק לזה עונה שנייה ועד כמה מבולבלת היא יכולה להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו