מים עכורים: על "ווקמן"

זיו, גיבורת ספרה השלישי של מעין בן הגיא, היא משוחררת טרייה מצה"ל, אשר צופה  במסגרות שהגדירו אותה והגנו עליה עד עתה מתמוטטות בזו אחר זו. אביה נוטש את הבית לטובת חיים מעבר לים, אמה, שנותרת לבדה בבית ריק ושומם, מסתגרת בחדרה וזוללת את עצמה לדעת, וחברתה הטובה ביותר מתרחקת ממנה לחיים אחרים עם בן זוג ועבודה חדשים. כל מה שזיו האמינה בו מתפרק, אוזל מבין ידיה, והיא יוצאת לעולם ללא שום אדם קרוב שינחם אותה ויתמוך בה ברגעיה הקשים.

כמו שקורה בדרך כלל ברומן חניכה קלאסי (במקרה שלה באיחור מסוים) לא רק המסגרות, אלא גם האמיתות שעליהן גדלה מתנפצות לנגד עיניה. נסדקת בה האמונה שכל הזוגות מאושרים (ובעיקר הוריה), שאנשים הם לרוב שוחרי טוב, מוסריים, עובדים ביושר למחייתם, חברים נאמנים, מבוגרים אחראים שמנהלים את חייהם ואת המדינה באופן נבון, ישר ושקול.  היא נתקלת באמיתות הקשות והמכוערות על החיים, הלכלוך והרפש, הן במישור הבין אישי והן במישור הלאומי. 

הבנות אלה מתרחשות במסגרת עבודתה בניקיון של שטחים ציבוריים באתר מעיינות חמים בצפון, אליו היא מגיעה כדי לעבוד ולחסוך קצת כסף. היא נחשפת שם למעשי שחיתות, תככים ומזימות ותפקידה הוא לנקות את הדברים המגעילים ביותר שאנשים משאירים אחריהם – את הבקבוקים השבורים, קופסאות השימורים ועטיפות הארטיקים שמפוזרים בכל מקום, אבל גם את ניירות הטואלט, השערות, הצרכים והדם שלהם. היא עושה זאת בהצלחה טכנית מרובה, אבל מטאפורית היא נכשלת. במקום לנקות את העולם, למרק אותו מפשעיו ותחלואיו, הרפש והסחי שלו נדבקים בה ומביאים עימם גם את הידרדרותה המוסרית, שתחילתה בשקרים קטנים, וסופה במעשים לא חוקיים. ההתבגרות וההתפכחות מתוארות כאן ככאלה ששמות קץ לעידן התמימות. 

הסצנה הגרוטסקית ביותר בספר היא זו שבה אורחת שמנה, רפויה ונפולה דורשת ממנה לנקות את שאריות הגוף שלה ושל אחרות במקלחות. היא אכן מנקה את הכיורים, אך הלכלוך דבק בה: "זיו התכופפה אל שורת הכיורים והחלה לשפשף אותם בחול ניקוי. כשהרימה לרגע את עיניה ראתה את האישה קרבה לעברה ונבעתה כשהבינה שמיד יתחכך בה משולש הערווה הענקי עם זקנקן השערות שמתלכד בשיפוליו. בשנייה האחרונה הספיקה לזוז בלי שהסירה את עיניה ממערומיה המתקרבים של האישה. אלא שהאישה כנראה לא הבחינה לא ברתיעתה ולא במבט שהפנתה אליה מן המראה שמעל לשורת הכיורים. 'הכול יופי עכשיו חמודה'", צעקה האישה כעבור דקה מתוך המקלחת, וזיו הסתכלה בחולצתה, שהתלכלכה באבקת החול הצהובה". (ע' 46)

כריכת הספר (עם עובד)

זיו, כפי שעולה גם מהקטע הזה, היא אדם שקוף. האורחים לא סופרים אותה והמתנדבים ושאר העובדים בקושי מדברים אתה. באתר נוצרים זוגות ונרקמות חברויות והיא מחוצה להם, מנותקת עם הווקמן והאוזניות, שומעת את הסמיתס בתוך עולם משלה. לתוך המציאות המדכאת הזו נשאבות כמה דמויות בודדות כמוה, ביניהן גבר נשוי, ויצמן. לכאורה יש לו הכל – אישה, ילדים, עבודה, אבל שום דבר מזה לא גורם לו להרגיש שייך.

"ווקמן", אם נתמצת אותו במילה אחת עוסק בחוויית הניתוק, ובמילה אחרת – בבדידות. תחושה חזקה של בדידות שורה על הספר, זו האופיינית לתקופת ההתבגרות, כשהצעיר חווה את היציאה מהחממה הנעימה והמוכרת אל העולם המנוכר והאכזר. ווקמן מתקשר מייד לניינטיז, בשנים שבהם שימש כמכשיר שעשוע לצעירים, אבל בעצם יצר מעין חומה בין המתבגר לעולם החיצוני, שהלכה וגדלה עם התפתחות הטכנולוגיה.
הווקמן היה גדול ומסורבל בהשוואה למכשירים הקטנטנים של היום, אבל הוא היה גם סמל של קלילות ונעורים, של מוסיקה ותרבות שלמבוגרים אין מושג לגביהם.  בן הגיא מצליחה להעביר את תחושת הבדידות של הגיבורה, את האכזבה מהכניסה לעולם המבוגרים, שציפתה לו בכליון עיניים בצעירותה, ואת ההתפכחות האכזרית שהיא חווה.

יחד עם זאת, הגיבורה שלה אינה עוברת תהליך משמעותי בספר. היא אינה מגיעה לתובנות עמוקות על העולם, אינה מקבלת על עצמה את ערכי החברה אך גם לא ממש מורדת בה והשתלבותה של הגיבורה בה אינה מגיעה לכדי השלמה, והרומן מסתיים בסוף פתוח, עצוב וקצת מאכזב.

ווקמן/ מעין בן הגיא; עם עובד, 206 עמ'