האיש שלנו בסקוטלנד

האווירה בחדר האחסון האחורי של בית הספר התיכון דראמונד, שהוסב לחדר הלבשה עבור חברי קבוצת התיאטרון הישראלית "האינקובטור", היתה מתוחה ביותר. מאבטחים פרטיים הוצבו בכל הכניסות לבית הספר, שהסכים לארח בשטחו "פסטיבל שלום" ישראלי, בשוליו של פסטיבל התיאטרון הבינלאומי של אדינבורו.

שלוש שנים חלפו מאז פעולת הטרור המוצלחת של פעילי BDS סקוטים נגד הופעתו של תיאטרון "האינקובטור" בפסטיבל בבירת סקוטלנד, הנחשב לאירוע התרבותי הגדול בעולם ולאירוע הבינלאומי השלישי בגודלו אחרי המונדיאל והאולימפיאדה. זו היתה פעולת טרור מסוג אחר, ללא הרוגים ופצועים, אך עם פגיעות קשות בנפש. הפעילים הפרו־פלשתינים מנעו בגופם את כניסתם של צופים לאולם, שבו עמדה הקבוצה הישראלית להעלות את המחזה המקורי שלה - "העיר הזאת", מחזמר בלשי בסגנון ראפ, שאין בו כלל תוכן פוליטי. המשטרה המקומית נמנעה מלפזר את ההפגנה האלימה והקולנית, הנהלות התיאטרון והפסטיבל נכנסו ללחץ וביטלו את שאר ההצגות המתוכננות של הקבוצה. לראשונה בתולדות הפסטיבל ירדה הצגה מהבמה, רק מאחר שהועלתה על ידי תיאטרון ישראלי.

מאז נתקלים אנשי תיאטרון ישראלים בקשיים רבים בהעלאת הצגות בפסטיבל אדינבורו. "כמעט בלתי אפשרי למצוא כאן בית תיאטרון שיסכים לארח הצגה ישראלית", מודה השחקן והמחזאי ניר פטל, הפועל בלונדון. השנה הוא הצליח, "בזכות קשרים אישיים", למצוא במה להצגתו החדשה והישראלית מאוד על קצינת צה"ל מודיעת נפגעים, ששוכלת את בנה היחיד.

הסיבה למתיחות בחדר ההלבשה המאולתר היתה הופעתם המחודשת של מפגינים פרו־פלשתינים ואנשי ה־BDS מול הכניסה הראשית לבית הספר, זמן קצר לפני תחילת ההצגה. חמושים בדגלים פלשתיניים, בכרזות נאצה נגד ישראל ובמגאפון עוצמתי שבו הכריז העומד בראש פעילי החרם, מיק נאפיר: "זהו מסר לפלשתינים שהם לא לבד. ישראל יכולה לרצוח אותם, לכלוא אותם ולענות אותם, אך היא זו שמרגישה מבודדת, והפלשתינים זוכים בתמיכה עממית".

על המדרכה המובילה לבית הספר רשמו המפגינים בגיר: "אפרטהייד". על גדר בית הספר הם תלו שלטי ענק בדבר זכותם של פליטים לקבל מקלט וזכותם של פליטים פלשתינים לשוב לארצם.

אבל בניגוד לאירועי 2014, שבע ניידות משטרה חנו הפעם בכניסה לבית הספר בכוננות מלאה כדי למנוע מהמפגינים להפריע להצגה. הפעם אנשי "האינקובטור" הגיעו לפסטיבל לא רק כשחקנים, אלא בראש ובראשונה כישראלים גאים.

בחדר ההלבשה התפתח דיון סביב השאלה אם השחקנים ייצאו עם דגלי ישראל אל מול הדגלים הפלשתיניים. דווקא נייג'ל גודריץ', האיש שהחזיר לאדינבורו את שחקני "האינקובטור", כדי להעניק להם חוויה מתקנת ולרשום ניצחון מול אנשי ה־BDS, התנגד לשימוש בדגלי ישראל.

"להקות תיאטרון לא מניפות כאן דגלים", נימק גודריץ' בלהט. "לפני שלוש שנים התייחסו אליכם נורא וכעת החזרנו אתכם לכאן. אני לא רוצה שאנשים יקבלו רושם שיש כאן צד מול צד, מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול. אנחנו רוצים שתהיו נורמליים, כמו כל להקה אחרת, כך שבפעם הבאה יהיה קל יותר להביא אתכם".

בסופו של דבר קיבלו השחקנים את דעתו של גודריץ'. הסקוטי בעל האנרגיות הבלתי נגמרות, חדור תחושת שליחות ושש אלי קרב, יודע לשכנע. בקיץ שעבר הוא יזם לראשונה "פסטיבל שלום" ישראלי של יום אחד בשולי פסטיבל אדינבורו, עם הופעות של אמנים ישראלים ומאות צופים. השנה החליט להרחיב את הפסטיבל הישראלי שלו לשלושה ימים מלאי הופעות, סרטים, דיונים ותערוכה על פניה המגוונות של ישראל, ובמרכזם הוזמן תיאטרון "האינקובטור" להעלות את ההצגה שלא יכל להעלות לפני שלוש שנים.

העיתוי היה סמלי. פסטיבל התיאטרון של אדינבורו ציין השנה 70 שנים לקיומו. הוא נוסד ב־1947 על ידי רודולף בינג, יהודי־אוסטרי שנמלט מפני הנאצים וחלם להקים במה אירופית חדשה, שתאפשר לנפש האדם לפרוח ותתרום להבנה ולפיוס בין עמי "היבשת הישנה" ועמי העולם כולו. כניעת הפסטיבל ללחצי ה־BDS ב־2014 עמדה בסתירה מוחלטת לרוח האירוע ולכוונות של מייסדיו.

נציגי שלוש המפלגות הגדולות בסקוטלנד - מפלגת השלטון הלאומית התומכת בעצמאות, המפלגה השמרנית ומפלגת הלייבור - ועימם ראש עיריית אדינבורו, באו בשבוע שעבר לאירוע הפתיחה של "פסטיבל השלום" הישראלי, למרות קריאות מחודשות של אנשי רוח מקומיים להחרים את האירוע. מנהיג תנועת החרם הסקוטית על ישראל, מיק נאפיר, אמר לעיתונאים: "כיצד ראש העיר משתתף באירוע כזה, בעוד מפלגתו הלאומית הסקוטית קוראת להטיל אמברגו נשק על ישראל?"

אבל את ההישג העיקרי שלו רשם גודריץ' מול נאפיר וכנופיות החרם שלו. אם לפני שלוש שנים הצליח נאפיר לגייס כ־200 איש לחסום את הכניסה להופעת "האינקובטור", ולפני שנה הוא הביא כ־150 איש להפגין נגד "פסטיבל השלום" הראשון, השנה נענו לקריאתו של נאפיר רק כ־20 מפגינים, למרות מערכה פעילה ברשתות החברתיות נגד האירוע.

•​ •

גודריץ' (57), מורה דת אוונגלי לשעבר, שילם מחיר אישי כבד. הוא נותר מחוסר עבודה ומחוסר כסף, ובקרוב יתגרש מהאישה שהיתה רעייתו במשך 30 שנה, בגלל אהבתו לישראל ומלחמתו הבלתי נלאית ב־BDS. אבל דווקא אחרי שנתן את כל כולו להשגת המטרה שנראתה אבודה מראש, ודווקא כשהוא כבר יכול לנוח על זרי הדפנה, הוא שוקל להרים ידיים. לא בגלל עוצמת העוינות של תנועת החרם, אלא בגלל חוסר המעש של ישראל והארגונים היהודיים.

"הוא לא ישראלי ולא יהודי", אומר מנכ"ל תיאטרון "האינקובטור", אריק עשת. "הוא מעין חסיד אומות העולם, שאומר, 'אני אוהב אתכם, אני חושב שזה חשוב שתהיו פה, שישראלים יהיו כאן'. המדיניות שלו היא לעשות את הדבר החיובי. להילחם בחיוב מול השלילה. והוא מצליח.

"מה שקרה כאן זה נס. הוא גייס את כל המפלגות וגם את המשטרה, קיבל את כל האישורים, ולא במסגרת קהילה יהודית. הוא חדר לתודעה של הציבור הכללי ושל קובעי המדיניות, וזה מעורר כבוד. לכן גם החלטנו להוריד פרופיל ולא לנופף בדגלים".

הסיפור של גודריץ' עם ישראל התחיל בקיץ 2014, אחרי האירועים הקשים שחוו אנשי "האינקובטור" בפסטיבל אדינבורו, אך באופן מפליא, ללא קשר ישיר אליהם. זה היה הקיץ של צוק איתן; בכל רחבי אירופה נערכו הפגנות אלימות, רוויות שנאה, נגד ישראל. חברה של גודריץ' מהכפר שבו התגורר, ת'ורן היל, שגדלה כנוצרייה למרות היותה בת להורים יהודים, התגיירה והחליטה לעלות לישראל.

"ניהלנו שיחות רבות על דברים שלא הבנתי עד אז", הוא מספר. "ההיסטוריה של ישראל, האופי הדמוקרטי שלה, האיומים עליה. היא הזמינה אותי לבקר אצלה בישראל. בספטמבר 2014, זמן קצר אחרי שעזבה, היא העבירה אלי מייל שקיבלה מהפדרציה הציונית, ובו קריאה לאנשים ללכת לחנות קוסמטיקה במרכז קניות בגלזגו ולהביע תמיכה בבעלי החנות ובעובדיה, אחרי שהם הותקפו על ידי ארגון שלא שמעתי עליו עד אז, 'מערכת הסולידריות הסקוטית בפלשתין'.

"המייל הדגיש שהכוונה היא לקנות מוצרים ולעמוד לצד העובדים, מאחר שהם עומדים לחוות הטרדה והפחדה רק בגלל שהם ישראלים. דיברתי עם חברים מהכנסייה שהלכתי אליה, ו־16 מהם אמרו, 'ניתן לך כסף, תביא לנו מוצרי קוסמטיקה. כך נתמוך בחנות'".

גודריץ' עם חברי "האינקובטור". "הוא מעין חסיד אומות העולם, שאומר 'אני אוהב אתכם וחשוב שתהיו פה'", אומר המנכ"ל אריק עשת

מה שעבר על גודריץ' באותו מסע קניות שינה את חייו. "הכניסה היתה מוקפת בדגלי פלשתין", הוא נזכר בעיניים עצומות, כמו מסריט לעצמו שוב את ההתרחשות. "מה שזעזע אותי היה האווירה בקרב האנשים שהפגינו. כשעמדתי להיכנס, ניגש אלי אדם - היום אני יודע שזה היה מיק נאפיר - וביקש לתת לי עלון הסברה. אמרתי לו בנימוס, 'לא תודה'. הוא הסתכל עלי ואמר, 'אתה רוצח ילדים. דמם של ילדים פלשתינים חפים מפשע על ידיך. אתה רוצח תינוקות'. ואז הוא פנה לשאר המפגינים ואמר, 'יש לנו פה ציוני, פשיסט'.

"חטפתי הלם. ניגשתי למפקח משטרה שעמד בקרבת מקום והתלוננתי. הוא שלח אותי לעמדת משטרה סמוכה, שם התעלמו ממני. חזרתי לחנות ודיברתי עם העובדות, שהיו מזועזעות ובכו. החוויה הזאת מאוד השפיעה עלי. שאלתי את עצמי מה גורם לאנשים להפגין כל כך הרבה שנאה. קניתי מוצרים לידידיי מהכנסייה, וכשיצאתי ראיתי שורה ארוכה של מפגינים עם דגלים בידיהם. כשחלפתי על פניהם, הם קיללו אותי. אחד מהם אמר לי שאלך לגיהינום בגלל שאני תומך בישראל. חזרו על ההאשמות שאני רוצח ילדים ותומך באפרטהייד. כל זה בלי שאומר מילה.

"חשבתי לעצמי שאני טועם משהו ממה שהעם היהודי חווה בעבר וממה שהישראלים עוברים היום. אי־צדק, שבדיעבד הוא גם הרסני, כי אני לא חושב שמישהו מרוויח מזה".

גודריץ' חזר הביתה והקיש בגוגל את המילים "איך אני יכול לעזור לישראל". התוצאה הראשונה שקיבל היתה "Stand With Us" - ארגון שהוקם בארה"ב כדי להגן על תדמיתה של ישראל. "שלחתי מייל לסניף הבריטי של הארגון, כתבתי מה קרה לי ושאלתי מה אני יכול לעשות. האישה שענתה לי כתבה, 'תעשה כל מה שאתה יכול'.

"אז עשיתי. אספתי את האנשים שנתנו לי כסף ואחרים, סיפרתי להם מה שעבר עלי ואמרתי שלדעתי אנחנו צריכים לארגן מפגש שיבחן את ההאשמות שהשמיעו תומכי החרם, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לתמוך באנשים שעומדים בפני התקפות כאלו.

"שלושה שבועות לאחר מכן קיימנו בת'ורן היל את המפגש הראשון של ידידי ישראל. השתתפו בו 86 איש, נוצרים ויהודים גם יחד. עבור רבים מהנוצרים זו היתה הפעם הראשונה שהם פוגשים יהודים.

"המפגש היה הצלחה גדולה. הקמנו קבוצת עבודה של ידידי ישראל. אחד המשתתפים ביקש ממני לארגן אירוע דומה באדינבורו. במארס 2015 קיימנו את מפגש היסוד של חברי ישראל באדינבורו. באו 220 איש.

"בעקבות ההצלחה, הקמנו את ארגון חברי ישראל בגלזגו, ואחריו עוד ועוד קבוצות כאלו בכל רחבי סקוטלנד. בסך הכל פועלות היום 12 קבוצות ידידות, שעושות פעילות הסברה על עמדותיה של ישראל ועל המצב האמיתי בישראל, מול תעמולת ההסתה והשקרים של אגודות הסולידריות עם הפלשתינים.

"עכשיו, עם תריסר סניפים, אנחנו כבר יכולים לפנות לפוליטיקאים הסקוטים ולהסביר להם מדוע דברים שהם אמרו או כתבו אינם מדויקים".

•​ •

הוא למד תיאולוגיה באוניברסיטה, וגם עברית. "בזמנו כיניתי את עצמי נוצרי אוונגלי מחויב", הוא אומר. "לימדתי 25 שנה לימודי דת בבתי ספר, ותמיד כללתי בהם לימודי יהדות כחלק מהחינוך הדתי. לשלושת בניי יש שמות עבריים - ג'ונתן (28), סמואל (25) ובנג'מין (23).

"אבל הקשר שלי לישראל היה שונה לגמרי מזה שיש לי היום. אפשר לומר שלפני שלוש שנים התייחסתי לישראל כמו אל פארק שעשועים, שנושאו 'המאה הראשונה לספירה'. זה גרם לי להעלות שאלות מאוד רציניות לגבי הדת שלי".

על החרם בפסטיבל אדינבורו שמע נייג'ל בחדשות. "חשבתי שזה נורא שמספר קטן של אנשים יכול להפריע לאירוע תרבותי. אבל אחרי החוויה שעברתי בעצמי עם פעילי ה־BDS, קישרתי בין הדברים. מיק נאפיר והחבורה שלו גרמו לי לחוש מאוד לא נעים.

"לא פחדתי, כי ידעתי שהם לא ירביצו לי, אבל הרגשתי שהם פולשים למרחב האישי שלי. אמרתי את זה למיק, והוא ענה, 'זו בדיוק הכוונה'. לדעתי מה שקרה לחברי 'האינקובטור' היה הרבה יותר גרוע. לא חשבתי שאהיה איתם בקשר, רק רציתי לראות אם אני יכול לעשות משהו קטן כדי להביא את הצד האחר של הסיפור הישראלי־פלשתיני".

בשנים האחרונות הוא ביקר בישראל כמה פעמים. "הכרתי הרבה יהודים, הבנתי את מורכבות החיים בישראל ואת המצב הפוליטי שם. גם ההבנה התיאולוגית שלי התפתחה. היום אני מונותיאיסט, שמתפלל לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. בדקתי את האפשרות להתגייר, אבל כרגע אין לי זמן לזה".

בגלל פעילותו נאלץ גודריץ' לסגור את העסק שלו לייעוץ פרטי. "לא היה לי זמן לעשות את שני הדברים בו בזמן, המחויבות שהפעילות למען ישראל דורשת ממני היא עצומה. אצלי, אם אני מחויב למשהו, אני מתמסר לו באופן טוטאלי. אני אוהב להשיג דברים".

כתובת של תומכי ה־BDS באדינבורו, סמוך לאתר הפסטיבל. "אפילו המשטרה מבינה שיש בהם משהו אגרסיבי ופוטנציאל לאלימות" // צילום: ארקדי ספיבק

בשנה שעברה, לפני שנסע לישראל כדי לארגן את פסטיבל השלום הראשון נגד ה־BDS, רשם לו הרופא תרופות נגד דיכאון, לראשונה בחייו, בגלל הלחץ הרב שבו היה נתון. "במהלך השהות בארץ החלטתי להפסיק את הטיפול, חשבתי שאוכל להתמודד עם המצב בלי כדורים. זה גרם לי להיות מאוד אמוציונלי. הייתי פורץ בבכי מהדברים הכי פשוטים.

"כשחזרתי לסקוטלנד, אשתי שאלה אותי אם אני אוהב את הפעילות למען ישראל יותר משאני אוהב אותה. עניתי לה ספונטנית - כן. היום, אחרי שהסתיים כל הטיפול התרופתי, אולי לא הייתי אומר זאת. והיא אמרה, 'אני לא רוצה שתישן איתי עוד באותה המיטה', ושלחה אותי לישון על הספה. אחרי כמה שבועות שכרתי חדר באדינבורו. אני צריך לגור כאן, כי כאן נמצא הפרלמנט, וכאן אפשר לפתח את פסטיבל השלום ואת אגודת הידידות עם ישראל. אשתי ואני נפרדנו, בקרוב נתגרש".

הבנים שלך תומכים בפעילות למען ישראל?

"בשנה שעברה שלושתם באו לפסטיבל השלום הראשון ואמרו לי שהם מאוד גאים בי. השנה, בגלל הפרידה מאשתי והמשבר המשפחתי, הם לא באו".

אני שואל אותו למה האנטי־ישראליות נפוצה כל כך דווקא בסקוטלנד. "מדברים לעיתים קרובות על כך שבסקוטלנד שום יהודי לא נרצח, והסקוטים יכולים להיות גאים בכך", הוא אומר. "הקהילה היהודית באדינבורו היא בת 200 שנה. זה צד אחד של הסיפור.

"הצד השני הוא שבסקוטלנד יש מסורת משמעותית של פוליטיקה שמאלנית רדיקלית. הפוליטיקה הזאת זקוקה למצוא לעצמה מעצמה קולוניאליסטית ואימפריאליסטית, שתעניק משמעות לתיאוריות שלה. ככה הם מצאו את ישראל והתאימו אותה לצרכים שלהם. הפכו אותה לשד, שנגדו ניתן יהיה להפגין ולנהל מערכות, ועליו יהיה אפשר לכעוס.

"אין לי ספק שרבים מאלה שנוטלים חלק בפעילות של 'המערכה הסקוטית למען פלשתין' באמת מודאגים ממצב הפלשתינים. אבל אני ראיתי אנשים שאכפת להם יותר להתקיף ולהרוס ולהעמיד תחת סימן שאלה את קיומה של מדינה לגיטימית לחלוטין. זו מורשת סוציאליסטית־שמאלנית, שקיימת בסקוטלנד".

הם נתמכים על ידי גורמים חיצוניים?

"אין לי ראיה לכך. התמיכה בהם באה מאנשים מסוימים בוועדי העובדים ומגורמים מסוימים באקדמיה. אני חושב שיש להם השפעה גדולה, ואני רואה את זה כמחלה מדבקת. אבל מדובר במספר קטן של אנשים, שההשפעה שלהם היא חסרת פרופורציות לגודלם.

"הם מספקים נרטיב פשטני, שעושה שימוש מלא בכל הכלים הרטוריים האפשריים כדי להציג סיפור שחוטא לאמת. אבל הוא נשמע כמו האמת וכמו דבר שיש לתמוך בו. עד לאחרונה זה היה הנרטיב השולט בחוגים פוליטיים וחברתיים בכל מה שקשור לישראל".

מה שעשוי לשנות את גישתם של החוגים הפוליטיים והתרבותיים בסקוטלנד ביחס לתנועת החרם על ישראל הוא דו"ח שהוגש לאחרונה לפרלמנט הסקוטי על האנטישמיות והכחשת השואה בקרב פעילי תנועת הסולידריות הסקוטית עם פלשתין (SPSC), המארגנים את פעילות ה־BDS בסקוטלנד. מחבר הדו"ח, דיוויד קולייר, עקב במשך שנה אחר מסרים שחברי תנועת הסולידריות העלו ברשתות החברתיות, ומצא ראיות למכביר על הפצת תכנים אנטישמיים ברורים בידי חלק נכבד מחברי התנועה.

"בכל מקום שבו פועלים אנשי ה־SPSC יש ראיות רבות לאנטישמיות", נכתב בדו"ח. "לא אנטישמיות שניתן להסבירה כתיאור מוגזם של פעולות ישראל ולא אנטישמיות שקשורה להתנגדות למדיניות ממשלת ישראל, אלא שנאת יהודים טהורה, תיאוריות מזימה גלובליות והכחשת השואה".

השרה הראשונה של סקוטלנד, ניקולה סטורג'ון, מנהיגת המפלגה הלאומית הסקוטית, לבטח לא תשמח להיווכח כמה פעמים הצטלמה עם אותם אנטישמים מכחישי שואה, וכמה פעמים הם התהדרו בקשר עימה ברשתות החברתיות.

• •

אני שואל את גודריץ' מה היה מציע לישראל לעשות כדי להיאבק ב־BDS. "אם הייתי שר בממשלת ישראל, הייתי שופך משאבים על יחסי ציבור - דבר שישראל גרועה בו בצורה משוועת. היא לא מראה את הצדדים החיוביים שלה, היא מדגישה את הצדדים השליליים. היא מתייחסת גרוע מאוד לרבים מהתומכים בה.

"אני לא מצליח להבין למה אין בישראל משרד ממשלתי או ארגון ממשלתי ממומנים היטב, שעוסקים בקידום חיובי של ישראל ולא במאבק נגד משהו. הרבה יותר פרודוקטיבי להעביר מסר חיובי. אני מוצא הרבה מסרים חיוביים בישראל, והבאתי אותם הנה לפסטיבל. אבל עשינו זאת כמעט ללא כל עזרה מצד ממשלת ישראל".

אבל אם היית מקבל סיוע מממשלת ישראל, אנשי ה־BDS היו תוקפים אותך על כך שאתה זרוע של ממשלת ישראל.

"אשתקד אמרו שישראל מימנה אותנו בפסטיבל השלום. זה לא היה נכון. אספנו כל פֶני בכוחות עצמנו. לא קיבלנו שקל אחד מישראל או מהשגרירות. אני יכול להראות לכולם את ספרי החשבונות שלנו. קיבלנו תרומות מגופים ואנשים פרטיים, ואת החסר השלמתי מכיסי. למרות זאת העלו את ההאשמה הזאת נגדנו.

"השנה עלות הפסטיבל היתה 70 אלף ליש"ט. החלטנו שאנחנו לא מפחדים ולא מתביישים להודות שאנחנו צריכים סיוע מישראל במימון. ביקשתי משגרירות ישראל סכום סמלי של 1,000 ליש"ט (כ־4,700 שקלים; א"ב), ואני מקווה שנקבל אותו. כל מדינה אחרת בעולם תומכת באמנים שלה".

כמה מהסכום הכולל שילמת מכיסך?

"לא אגיד לך. זה נוגד את כללי הצניעות הבריטיים (צוחק)".

איך השגת את תמיכת המפלגות בסקוטלנד?

"בזכות הפעילות של קבוצות הידידות עם ישראל, שמאוגדות כעת תחת השם COFIS - הקונפדרציה של ידידי ישראל בסקוטלנד. התחברנו עם פוליטיקאים רבים, והראינו להם שחלק מהדברים שמופצים על ישראל לא נכונים.

"לדוגמה, יש מבקר תיאטרון בשם מרק בראון, שתומך בחרם על ישראל. לפני שנתיים השתתפתי איתו בדיון ציבורי בעקבות הצגה שעסקה בנושא הישראלי־פלשתיני. הוא אמר לקהל שיש חומה סביב רצועת עזה. זה שקר. זה מסוג המידע שחייבים לתקן. המתנגדים לקיומה של ישראל שמחים להשתמש בשקרים.

"מה שאנחנו עושים הוא חלוקת מידע עובדתי על ישראל, שניתן לאשר אותו. מידע חיובי, שמראה את ההזדמנויות שקשורות לישראל. הפוליטיקאים מבינים שעד היום הם שמעו רק צד אחד של הסיפור, ובמידה רבה, גרסה שקרית. הם ראו את מה שאנחנו מנסים לעשות עם הפסטיבל - להביא ישראלים מתרבויות שונות ולאפשר להם לומר בפומבי מה באמת הם חושבים על המקום שבו הם חיים. אנחנו רוצים שאמנים ישראלים יבואו לפסטיבל כאן וירגישו קודם כל שהם אמנים, ואחר כך שהם ישראלים.

"בישראל ראיתי את הפחד של אנשים לבוא הנה. בערב הפתיחה היו שבעה רכבי משטרה מחוץ לבית הספר, בכל אחד מהם עשרה שוטרים, כדי להגן עלינו מפני 25 מפגינים. יש בזה משהו מוזר.

"אלימות לא באה מהצד שלנו. אפילו המשטרה מבינה שיש משהו אגרסיבי ופוטנציאל אלימות בקרב קבוצה קטנה של אנשים, שמטרת חייהם היא למחוק את ישראל ואת הישראלים מהמפה. 'מהנהר ועד לים - פלשתין תשוחרר', מישראלים, מיהודים. זה פרוורטי וזה אבסורדי. ניסיתי למצוא סיבה לשנאה הזאת, וכל מה שאני יכול למצוא כתשובה הוא שמדובר בשנאה ישנה".

אנטישמיות.

"אני לא רוצה להאשים אותם בזה, אבל אני מצביע על אלה ביניהם שהפיצו פוסטים אנטישמיים. הם בפירוש אנטישמיים, וקבוצת הסולידריות הסקוטית עם פלשתין צריכה להתנער מהם. היא לא עשתה זאת. בידי העומד בראש הארגון יש עכשיו הוכחות וראיות לנטיות האנטישמיות בקרב תומכיו, והוא שותק. זה לא מפתיע אותי. כשמגרשים ישראלים מפסטיבל אדינבורו יש לכך קשר לאנטישמיות, כי לחלק מהתומכים בפעילות הזאת יש רקורד אנטישמי מוכח".

שחקני תיאטרון "האינקובטור" מעלים את ההצגה "העיר הזאת" באדינבורו, בשבוע שעבר // צילום: ארקדי ספיבק

גודריץ' אומר שלא קיבל איומים על חייו, "רק הערות אפלות בנוסח 'ארה"ב לא תוכל תמיד לתמוך בך, ואז נראה מה יקרה'. זה מעליב, לא מאיים. מה שמפחיד הוא האווירה שהם יוצרים. זו אווירה מאוד חשוכה, שמטרתה להרוס, להפחיד, לא להביא שלום, לא לעזור, לא ליצור משהו צודק ואציל וטהור וטוב. המטרה שלהם היא רק שלילית והרסנית".

מה היתה עבורך המשמעות של החזרת "האינקובטור" לפסטיבל אדינבורו?

"הלכתי לראות אותם בירושלים עם המנהלת האמנותית שלנו, הדר גלרון, שעשתה כאן השנה עבודה נהדרת. כשניגשתי לדבר איתם על האפשרות שהם יחזרו לפסטיבל אדינבורו, הם היו כל כך פגועים בגלל מה שקרה. ראיתי את זה על פניהם. הם לא כעסו. הם אמרו לי, 'היינו לגמרי לבד, התיאטרון לא תמך בנו, המשטרה הפקירה אותנו, ומצאנו את עצמנו לבד בפאב, בלי חבר אחד בעיר'.

"המילים הללו גרמו לי לפרוץ בבכי. אמרתי לאריק עשת, 'אנחנו נביא אתכם, ולעולם לא תעמדו שוב לבד'. המשמעות של המילים הללו היתה עבורי היטהרות. ההופעה הראשונה כאן השנה, בפני אולם מלא, היתה מחווה של צדק. מעט מאוד דברים בחיי הותירו בי רושם של טוהר, כתיקון אי־צדק לצדק. עשינו את הדבר הנכון מסיבות נכונות, באמצעות חופש אמנות".

משרד החוץ בירושלים מימן 30 כרטיסי טיסה למשתתפי הפסטיבל הישראלים. "אבל הבטיחו לנו סיוע במימון ממשרד התרבות, והכסף לא הגיע. היינו במצב שבו כבר הודענו על קיומו של הפסטיבל, אמנים ישראלים הסכימו לבוא, אבל לא היה לנו כסף להרים את האירוע ולממן את ההוצאות - ובהן הוצאות אבטחה עצומות, כדי שנוכל להגן על האנשים שלנו מפני קבוצת השונאים.

"קומץ נשים מהקהילה היהודית באדינבורו ראו את המצב ונתנו לנו את הכסף", עיניו של גודריץ' מתמלאות דמעות. "אין לי מספיק מילים כדי להביע את תודתנו. ישראל צריכה להודות להן. ויש גם אחרים שצריכים להתבייש. לא קיבלנו שום תמיכה ומימון מהארגונים היהודיים הגדולים שפועלים בבריטניה, שיש בהם אנשים שמקבלים משכורות. הם אפילו לא ענו לפניות ולהזמנות שלנו. אני חושב שזה מביש. להיאבק בשנאה זו עבודה לא קלה. אבל להיאבק באדישות ובאפאטיות של אלה שאמורים להיות לצידך זה גומר את ההתלהבות והמרץ. אני לא יודע אם אוכל להמשיך. ואם לא אוכל להמשיך, זה לא ה־BDS שהביס אותי".

ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה: "בלשכת מנכ"ל המשרד התקבלה לפני מספר ימים פנייה ממשרד החוץ בבקשה לסייע ולתמוך בקבוצות ישראליות המגיעות לפסטיבל באדינבורו. המשרד בוחן את הבקשה וישיב בימים הקרובים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו