08:00. טיטאניק, דור 3.0
בוקר. בה"ד זרוע הים בחיפה. כאן מתבצעות כל ההכשרות של חיל הים, מקורס חובלים ועד מכונאי ספינות, צוללנים, לוחמי צרעות ושפחתכם הנאמנה, שעדיין שוחה רק בבריכה של הקטנים. עם מצופים.
את הבוקר אני פותחת באימון על סימולטור שמדמה הצפה של חדר בתוך ספינה. רק שפה אין ממש מקום לדמיון, הסימולטור הזה לגמרי אמיתי. מה זה אומר? קודם כל, שהלך לי הפן. לא קריטי כשהולכים למות מטביעה.
סרן עמרי, מפקד ההכשרות בבה"ד, זורק לי זוג מדים, שלשמחתי ולהפתעתי עולים עלי, רק בצורה מכוערת. כמעט 20 שנה עברו מאז התגייסתי, קיוויתי שבזמן הזה לפחות ישדרגו את המכנסיים לסקיני ואת החולצה לאחת עם מחשוף.
כדי לתרגל איתי השתלטות על הצפה בספינה, עמרי מזעיק שלושה חיילים שיצטרפו אלי - רון, אלון ועומר. מה שהוא לא מציין זה שהם התגייסו לפני שבוע. נתון מעודד לצה"ל, פחות לי. הם מגיעים לפתח הסימולטור בריצה, חייכנים ונינוחים. בקיצור, בהלם.
"אתם יודעים מה עושים?" אני מוודאת. הם עונים שגם להם זו פעם ראשונה. יופי, אני רגועה.
בלי הרבה הכנה מוקדמת, חוץ ממעבר מהיר על נוהלי בטיחות שמסתכם ב"תשתדלו לא למות", אני נכנסת עם הילדים החמודים האלה לספינה.
אנחנו יורדים למעין מרתף בקוטר 4x4, בצבע תכלת ובלי חלונות. עמרי מבקש מאיתנו לשבת בתוך המים, שכרגע עומדים על גובה של 30 ס"מ, עם הפנים לקיר. אין ספק, מדובר בדרך מאוד מוזרה למות. אני מתיישבת בתוך המים הקפואים, תוהה למה לבשתי תחתונים רגילים ולא בגד ים, וכמו בחיים שלי, מחכה שמשהו יקרה, חוץ מדלקת בדרכי השתן.
שנייה אחרי שאנחנו מתיישבים, ובלי שום התרעה מוקדמת, מתחילות כמויות מטורפות של מים לצאת מכל מיני חורים בספינה ולהציף את החדר. מי ים מלוחים, כן? עם נגיעות קלות של ירקת.
אחרי שההלם הראשוני עובר, אני שומעת כל מיני צעקות, "תאטמו את הספינה עם כל מה שיש, המים ממשיכים להיכנס".
"עם מה לאטום?" אני מנסה לצעוק תוך כדי שאני בולעת מים.
"עם כל מה שיש", אומר עמרי. אז זהו, שאין.
"תסתכלי מסביב", הוא רומז בזמן שהמים ממשיכים למלא את הספינה, ואני קולטת שאני לא בספינה, אני בחדר בריחה. קלאוסטרופובי וחשוך. הדבר היחיד שאני מבחינה בו הוא חתיכות בד של חולצה וכמה חבלים מתפוררים. כל זה ביחד יכול אולי לאטום דמעות של חיתוך בצל. אני רוצה למות, ומסתמן שהיקום זורם איתי הפעם, כי המים ממשיכים להיכנס.
פתאום אני קולטת את אחד החיילים לוקח בול עץ מאחד המדפים שמשמאלי ודוחף אותו לאחד החורים. הייתי בטוחה שהם פה בכלל לקישוט. אני מתאפסת על עצמי ומתחילה להגיב להוראות של החיילים שאיתי. אין כמו לקבל פקודות מילד.
אני מנסה לאטום את אחד החורים בבול עץ, שסביבו אני מלפפת סמרטוט שמעליו אני מגלגלת שני חבלים שאותם אני קושרת קשר צופים (או סתם קשר, מאיפה לי לדעת מה היה בצופים, אני ישנתי בתיכון), ומצליחה לאטום את החור. בול עץ אחר לא מצליח להחזיק מעמד ונפלט החוצה. אני מנסה לבחור אחד גדול יותר ודוחפת אותו פנימה לחור במקום זה שנפל, עד שעמרי צועק לי, "לא עם הידיים!!! לדחוף פנימה רק בעזרת בול עץ אחר".
בסדר, אבל למה ההיסטריה?
בקיצור, לא הצלחתי. דווקא ניסיתי לצלול לכיוון החור, אבל אז שני בולי העץ ברחו לי מהידיים, וכמובן לא הצלחתי להגיע לחור כי בלעתי מים וצפתי למעלה. והכי גרוע, נרטב לי הפוני.
בלעתי מים, צפתי למעלה והכי גרוע - נרטב לי הפוני. סימולטור הספינה // צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
20 דקות אחרי תחילת האימון, תמונת מצב: חצי מהחורים עדיין פתוחים וממשיכים להציף את הספינה. אני חוזרת למצב עמידה כדי לגלות שהמים מגיעים לי עד החזה (ככה זה כשאת 1.58 מטר, בורא עולם נתן לי פה גדול וגוף קטן), ונגמרו כל בולי העץ. כל מה שנשאר זה חבלים. ושמע ישראל.
אחד החיילים, שמסתבר שכבר עשה את הסימולטור בעבר (אז למה לא אמרת???), מעביר לי כמה חבלים מלופפים בינם לבין עצמם. אני לא מצליחה להתיר את הקשר, אז אני פשוט לוקחת את כל החבילה וזורקת איכשהו לתוך הפתח, שכדי להגיע אליו אני נאלצת לעמוד על קצות האצבעות.
שני חורים פתוחים אחרונים. המים עדיין זורמים ולנו נגמרו כל האמצעים. עד הרגע שבו אלון מגלה באחת הפינות מעין עיגול עץ שמרופד בספוג. אין לי מושג מה עושים במגש התה המכוער הזה, אבל איכשהו אלון מצליח לדחוף אותו פנימה לאחד החורים כשהוא מקופל לחצי ואז למשוך את החוט שבמרכז העיגול כדי שהוא ייפתח בחלק הפנימי של החור לעיגול שלם ויאטום אותו מבפנים. המים כבר כמעט מכסים אותי בעמידה.
תודה לאל. המלאכה הושלמה. לא, רגע, יש רק עוד חור אחד שפספסנו. שטויות, נאטום אותו. כלומר, אלון יאטום, אני לא צוללת שוב. כמעט מתתי בפעם הקודמת, ואני מעדיפה להישאר בחיים. אמנם כרגע לא נראה שיש הרבה על מה להיאבק, אבל אני אופטימית.
אלון צולל מתחת למים, אוטם את החור (לא שאלתי איך, לא הכל חייבים לדעת) ומציל אותי. אני מאוהבת.
כנראה עדיין נשאר משהו מאותה קצינת כושר קרבי שבי, גיוס ספטמבר 97', כי בסוף האימון עמרי מציע לי להתגייס לחובלים. אני מודיעה לו שאת קור הרוח הנדיר שהפגנתי אשמור לדייטים בתל אביב.
שנייה לפני שאני עוזבת (למקלחת ולמספרה) מתברר לי שהסימולטור, שנכנס לשימוש בצה"ל בתחילת שנות ה־2000, בודק בעיקר עבודת צוות ועמידה במצבי לחץ. תרחיש אמיתי שבו חדר בספינה מוצף עד גדותיו אמנם אפשרי, אבל פחות נפוץ. אז למה לא אמרת קודם??? היינו יכולים לדלג על הסימולטור, כי באמת אין לי בעיה עם עבודת צוות. שהצוות יעבוד.
13:00. זה ייגמר בהתרסקות
בסיס פלמחים של חיל האוויר. סימולטור של מסוק תובלה. איך שאני נכנסת לבסיס אני מריחה ריח שונה באוויר, כזה של כסף. נעים להם כאן. מאוד. הספות יותר חדשות, יש מכונת אספרסו, ואפילו סטנד של מגזינים בשירותים. אני עוברת לגור כאן.
בכניסה אני פוגשת כמה מדריכות סימולטור שמשרתות, למקרה שלא ידעתם, שלוש שנים (ולא ידעתם. למה? כי אתם לא מבררים). חובה, לא קבע. מרצונן החופשי. המניע, לדבריהן, הוא היוקרה, הסיפוק והביקוש בשוק הפרטי. ואז פגשתי כמה טייסים והבנתי את עניין הביקוש.
גל, מדריכה יפה, נעימה ומתוקה (בקיצור, מעצבנת), נותנת לי סרבל טיסה. אני עושה תמונה לפייסבוק ומחזירה לה אותו. "אה, את צריכה גם להטיס", היא אומרת. לפעמים צה"ל יכול להיות ממש קשה.
אני נכנסת איתה לסימולטור של מסוק תובלה מדגם ינשוף ("בלק הוק"), שמורכב משני תאי ישיבה וממזגן שמקפיא ביציות ועוד כמה איברים. לנגד עיניי נגלים אלפי כפתורים, שגל מכירה בעל פה.
"אז מה בעצם ההבדל בינך לבין טייסת אמיתית?"
"שאני לא התנסיתי בזה באמת".
אפשר לחשוב, מה כבר ההבדל?
איך שאנחנו מתיישבות, גל מסבירה לי על השימוש בשתי ידיות חיוניות בהטסת מסוק: הידית שאחראית להמראה, וזאת שאחראית לגובה. אני לא מצליחה להבחין ביניהן ולהבין סופית אם לקחת את הידית קרוב אלי זה אומר לעלות בגובה או לרדת, אז אני כמעט מתרסקת עד שגל מייצבת אותנו בחזרה.
בתפריט - טיסה למצפה רמון לחלץ מטייל פצוע. סימולטור המסוק // צילום: אריק סולטן
אנחנו מקבלות הנחיה, יותר נכון התקלה, ממדריכת סימולטור נוספת שיושבת בחוץ. בתפריט - טיסה למצפה רמון לחלץ מטייל פצוע. אנחנו טסות אל עבר המדבר, ולנגד עיניי נפרש נוף ארצנו. מקסים! גל כל הזמן מרסנת את הטיפוס המהיר שלי בגובה, שגורם לנו לאבד תכופות את הנוף לטובת ריחוף בתוך ענן. הכל מרגיש אמיתי לגמרי - הרעש, מבנה המתקן עצמו, אפילו רפלקס ההקאה והסחרחורת כשאני לוקחת פנייה ימינה או שמאלה בצורה חדה מדי.
אני מדמיינת את עצמי יוצאת לטיסת חילוץ חיילים בעומק שטח האויב. לילה, חשוך וגשום, ובזמן שמנסים להוריד אותי אני נותנת בקשר הוראות בקור רוח מושלם. תמיד היה לי דמיון מפותח לצד יכולות טכניות אפסיות, כי בזמן שאני מפנטזת אני מפספסת את הפצוע.
גם כשאני כבר חוזרת על עקבותיי לאסוף אותו, אני לא ממש מצליחה לנחות קרוב אליו, כי ידית הגובה לא בדיוק מצייתת לי. אני נלחמת בה במשך כמה דקות בניסיון להבין לאיזה כיוון היא רוצה ללכת, ולבסוף מקבלת החלטה לא פשוטה להשאיר את הפצוע שם ולחזור לתל אביב, כי יש לי תור לגבות. ש־669 יחלצו.
אחרי החילוץ הכושל בינשוף (שיכול לאכלס בממוצע 12 חיילים, תלוי בצורת הישיבה) אני מגיעה למסקנה שאני טובה יותר עם כלים גדולים. גל לוקחת אותי לסימולטור של יסעור, המסוק הגדול ביותר של צה"ל, שיכול להכיל בערך 55 חיילים. לפנינו בשורה הראשונה אלוף משנה וסרן שבאו לתרגל כל תקלה אפשרית, חוץ מהנוכחות שלי.
נוסף על העובדה שהתא כפול בגודלו בהשוואה לזה של הינשוף, הוא גם הרבה יותר יפה, בעיקר כי נמצאות בתוכו שתי גרסאות ישראליות של טום קרוז.
פעם אחת אני חייבת להבין איך זה עובד. קודם אתה נולד יפה ואז אתה מקבל את השם - עומר סלע, או סלע מגל, או מגל בונדר - ואז אתה פשוט מלוהק לקורס טיס? בודקת לכם את העניין הזה ומבטיחה לחזור עם תשובה.
הפעם, הטייסים הם שמטיסים את המסוק, כך שגל ואני מתיישבות מאחוריהם ומתחילות להתקיל אותם. "טוב, אתם צריכים לחלץ שלושה פצועים מיהודה ושומרון, אחד במצב קשה, ויש גם גשם וערפל", היא מעדכנת. "מה את עדינה איתם, תוסיפי להם גם מנוע שמאלי עולה באש", אני מעירה בחביבות. היא זורמת איתי.
הגברים ממשיכים לשבת להם רגועים בכיסאות כאילו יצאו עכשיו מעיסוי מקלות במבוק. "מבקש להקפיץ מסוק", אומר בקשר האלוף משנה. גל מתעדת. מעניין אם גם בזמן אמת "להקפיץ מסוק" נשמע כמו "שתיים סוכר".
אחרי שאנחנו, כלומר הם, מחלצים את הפצועים ומורידים אותם בבילינסון, אני מגיעה למסקנה שלהיות טייסת זה הכי גבוה שאפשר לשאוף, אבל אם את מחפשת אקשן, לכי לירות.
19:00. רקטות ועוד תופינים
את סבב הסימולטורים אני חותמת אחר הצהריים בביסל"ח, בית הספר לחי"ר, שנמצא כמה דקות נסיעה מהעיר ירוחם. שם, השם ירחם, אני יוצאת לנטרל מחבלים מקרטון.
במטווח פרושים לפניי נשקים מסוגים שונים, החל מ־M4 (M16 מקוצר ומשופר) ועד תבור, מקלע טילי לאו, "מטאדור" (רקטה נגד טנקים באורך מטר ובמשקל 10 ק"ג, שמיועדת ללוחמה בשטח בנוי) ועוד תופינים מהסוג הזה. בסך הכל יותר מעשרה כלים במשקלים שונים, מכמה קילוגרמים בודדים ועד פריצת דיסק. הכל אמיתי לגמרי, חוץ מהעובדה שאין כדורים במחסנית.
מטרת הסימולטור היא להכין את החיילים לתרחישי היתקלות אפשריים, כמו גם לחסוך בתחמושת יקרה של מטווחים חיים. המטרה שלי - לחסל את נסראללה ולהחליף בתפקיד "וונדר וומן 2" את
גל גדות, שאיזה קטע, בדיוק ילדה.
אני עולה על אפוד ומקבלת לידיי M4. מוזר, הוא לא היה כל כך כבד בזמן שירותי הצבאי כמדריכת כושר. אולי כי הייתי אז בכושר. אני עדיין מדברת על האפוד, כן.
לוקח לי דקה בדיוק כדי להישבר מלהחזיק את הרובה על כתף ימין. כפות הידיים, האמות והמרפקים כואבים לי עד כדי נימוּל. אני מקבלת הסבר שזו תופעה לגיטימית בהתחלה ושזה עובר. לא לי.
את המטווח, שנראה חדש ומקצועי להפליא, אני מתחילה בחימום של ירי על מטרות עומדות, כשאני בקושי מצליחה לעמוד. לא ברור לי איזו רגל להביא קדימה כדי לייצב את הגוף. אחרי שאני מוצאת את המנח הנכון, אני אוחזת בקנה ומנסה לירות, תוך כדי לחימה בכאבי הגב התחתון.
"רצוי לדרוך קודם", מציע לי סרן (מיל') רועי, שאחראי לכלל מאמני החי"ר, שמופעלים על ידי חברה אזרחית בשם "בגירה". העניין הוא שגם אחרי שאני דורכת, הנשק לא יורה.
"טוב, שמישהו יביא לי אחד אחר, זה מקולקל", אני מבקשת, תוך כדי שאני קרובה להתעלף מהמשקל.
"נסי לפתוח נצרה", רועי מציע.
ברור לכם שידעתי את זה, פשוט רציתי לתת לו את התחושה שהוא כאן הגבר.
אחרי שאני נזכרת שצריך להכניס מחסנית (ריקה), לדרוך ולפתוח נצרה, כי איך יכולתי לשכוח אחרי 20 שנה, אני יורה, נהדפת אחורה ומפספסת. לא זכרתי עד כמה זה קשה, בו בזמן, לעמוד, להחזיק את הנשק על הכתף, להסתכל דרך העינית ולפגוע. כל כך הרבה הנחיות יחד, אני בקושי מצליחה לצאת בעשר בבוקר מהמיטה וללחוץ על הקומקום.
יש סיבה שמגייסים אותנו בגיל 18. ותכלס, עדיף שנסתתר במטווחים עד שהחצ'קונים יעברו.
טובה יותר עם כלים גדולים // צילום: אריק סולטן
בניסיונות הבאים אני כבר משתפרת, עד כדי קבלת הצעה להצטרף ליחידת הצלפים של צה"ל. ואז החבר'ה, רועי ונדב, מנהל המטווח בביסל"ח, מארגנים לי סט של מטרות ניידות שכולל אפקטים של גשם, ערפל וחושך. אחר כך הם מושכים בחזרה את ההצעה על יחידת הצלפים. תנו לצה"ל לנצח. בלעדיי.
אחרי כמה פספוסים נוספים, מגיעה לראשונה האפשרות לירות באוטומט, ויחד איתה גם ההצלחה. קליע אחד בול בלב של נסראללה (נראה לי שזאת היתה תמונה שלו, או של מישהו שיצאתי איתו פעם וביקש להתחלק חצי־חצי בחשבון, לא סגורה). אני את האגו שלי טיפחתי להיום. יאללה, ביי.
אבל אז רועי מסביר לי שכל זה היה רק חימום. ברוכים הבאים לדור התלת־ממד של המטווחים. סרטון וידאו מבוים, שנראה אמיתי לגמרי, מוקרן לנגד עיניי. פיגוע דריסה של מחבל בטרמפיאדה. האם אני אצליח לנטרל את הדורס? לסרטון, שמצולם אי שם (נראה כמו איו"ש) בשעות הבוקר ועם חיילים אמיתיים, לוקח שתי דקות להגיע לרגע הדריסה.
הבעיה היא שבשלב הזה אני כבר עייפה מלהיות דרוכה, ובדיוק כשאני לוקחת שאיפה, המחבל נכנס לטרמפיאדה במהירות ודורס את החיילים. הכל קורה כל כך מהר, שאני לא מצליחה להגיב. מי הדביל שהמציא את התלת־ממד??? זה ממש מרגיש כאילו המחבל כאן, לידי. נושף עלי.
הלב שלי בתחתונים. נכשלתי בתרגיל של שתי דקות. נבצר מבינתי איך חיילים שורדים במשמרת של כמה שעות. איך אפשר לנשום חופשי כשבכל רגע נתון מחבל עלול לנסות לדרוס או לדקור חייל במשמרת שלך? לאן מסתכלים? מתי נחים? איך נרגעים?
רועי מסביר לי שאי אפשר באמת להיות דרוך במשך שעות. הרעיון הוא לאפשר לחיילים לראות בעיניים סיטואציה כזאת, כדי שאם חלילה ייתקלו בה, היא לא תהיה זרה להם, מה שיכול לעזור למהירות התגובה. אחרי שראיתי, לא ברור לי אם זה עוזר או דווקא מלחיץ. מה שבטוח זה שכנראה הייתי מפשלת שוב.
רחמיי על חיילי צה"ל, ילדים־גברים בני 18, שרק אתמול עוד קפצו לים מהגשר באילת ועכשיו צריכים לקפוץ על מחבל. זהו, ביום העצמאות הקרוב אני שולחת להם חבילה עם חטיף קוקוס.
בחלק האחרון של המטווח אני יוצאת לבדי למלחמה בכוחות האופל. לילה, אני בתוך עיר ביהודה ושומרון, או בלבנון, או בנתניה, לא הצלחתי להבין. נקלעת למארב של טילים, רימונים וכדורים. ככה, בקטנה. לפחות אני במצב כריעה.
הכדורים והפיצוצים ניתכים עלי מכל עבר, עד שאני כבר מצליחה לזהות מחבל, עשרה אחרים כבר הרגו אותי פעמיים. אפקטים של חושך, סאונד ואש נגלים לעיניי בצורה חיה, כאילו ממש עכשיו הייתי החייל האחרון ביציאה מלבנון. אני יורה באפילה, תרתי משמע. ברוך שעשני אישה.
כשנגמרת לי התחמושת והנשימה סוף סוף מתייצבת בחזרה, אני נזכרת איפה אני וניגשת לבדוק את התוצאה. על הלוח מופיע: "להישאר בעיתונות".
לפחות הורדתי את נסראללה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו