בובה של בובה

השבוע חזרנו מנופש משפחתי באי כרתים, שכידוע הופך בקיץ לעיר הישראלית הגדולה בעולם. אחרי שפרקנו את המזוודות, השלמנו פערים בכביסות ובחדשות וגילינו שהמדינה התנהלה פחות או יותר אותו הדבר גם בלעדינו, הגיע הערב ואיתו זמן השינה. 

אמנם ידענו שיהיה קשה להחזיר את הילדות למסלול ההירדמות הרגיל אחרי שבוע שבו הן הלכו לישון והתעוררו מתי שבא להן (שזה, אגב, בדיוק הפוך ממתי שבא לנו), אבל לזה לא ציפינו: בזמן שהגדולה קרסה אל הכרית ונרדמה עייפה כמו אוגר בפינת ליטוף באוגוסט, הקטנה פשוט סירבה להירדם. מכיוון שהיא בגיל שבו אוצר המילים שלה מוגבל כמעט כמו זה של כדורגלן בראיון אחרי משחק, ניסינו לנחש בעצמנו מה הסיבה לנדודי השינה הפתאומיים. 

אחרי שעברנו על כל החשודים המיידיים, שיניים־חיתול־גזים, ורגע לפני ששמנו פעמינו לעבר המוקד הרפואי, אשתי היתה הראשונה לזהות את הסיבה למשבר. ובכן, במיטה שכבה הילדה כשהיא עטופה בשמיכה, אך לצידה לא נח כמדי לילה חברה הטוב ביותר בעולם, "פילי". 

פילי הוא למעשה בובת בד גמישה בצורת פיל, שמלווה את הילדה כמעט מאז שנולדה, מה שאומר שכרגע פילי כבר נראה פחות כמו פיל של תינוקת ויותר כמו סמרטוט של מוסכניק. בכל זאת, ולמרות שעם הזמן הצענו שלל תחליפים ראויים וחדשים כמו "כבשי", "חתולי" ו"מרבה־רגליימי", הקטנה התעקשה כל העת לשמור אמונים לפילי כמו חבר מרכז ליכוד לביבי. ככה יצא שבעצם האופציה היחידה להרדים את הילדה, בעגלה, באוטו או במיטה, היתה אך ורק בנוכחות החבר הפרוותי והוורוד שלה.

•   •   •

אלא שעכשיו פילי איננו, הקטנה צורחת, ואנחנו אבודים לחלוטין. אחרי שבדקנו בכל 30 המזוודות שלקחנו איתנו לחופשה, הבנו שקרה הנורא מכל: פילי עם החדק הקרוע והשיער המקליש תקוע בכרתים, ואנחנו תקועים באי־ודאות. מה עושים? איך מתקדמים מפה? 

החלטתי לשחק את המבוגר האחראי והסברתי לאשתי שלדעתי זו הזדמנות מצוינת לגמול את הקטנה מפילי שלה, כי הרי בין כה וכה זה היה צריך לקרות מתישהו, במוקדם או במאוחר או בבקו"ם. "אין מה לעשות, יהיו לילדה כמה לילות קשים, אבל אחרי זה כבר יהיה הרבה יותר קל לכולנו", אמרתי בטון של סופר נני. רק שאשתי לא כל כך יכלה לשמוע אותי, כי בשלב הזה הקטנה עברה לצרחות בטונים שבטח כבר אפשרו לפילי עצמו לשמוע אותה מהצד השני של הים התיכון. 

לא היתה לי ברירה (ובינינו, גם חיפשתי דרך לברוח ממוקד הרעש), אז התנדבתי לצאת כדי לנסות למצוא כפיל הולם שירגיע את הקריז באחת מחנויות הצעצועים בסביבה, ובהמשך הלילה גם בפיצוציות, חנויות נוחות בתחנות דלק, וסניף אל־סם הקרוב. 

לבסוף, בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, הגיע הטלפון המיוחל מאשתי שבישרה שהמסכנה הקטנה נרדמה, מותשת מגעגועים לאהובה הרך ומרובה החיידקים. חזרתי הביתה בידיעה ברורה שלא נוכל לעמוד בעוד לילה כזה, ולכן בצער רב עלינו להיכנע לטרור של הקטנה ולשחרר מהשבי פיל עם במבה על הידיים.

בבוקר הרמתי טלפון למלון. האנגלית שלי והיוונית של פקידת הקבלה הובילו לכך שהיא ניסתה למכור לי סוויטה לשבוע, בעוד אני מנסה להסביר לה שאני לא מחפש חופשה אלא פיל. אחרי שהעבירה אותי בטלפון מעובד לעובד הגעתי לבסוף ליאניס, שרת במלון שיודע אנגלית ואפילו כמה מילים בעברית. הוא מייד הבין מה העניין, אבל הסביר לי שהחדרים כבר נוקו מזמן, ושכל הצעצועים והבובות שנשכחים בהם (מדובר, לדבריו, במאות בכל קיץ) מועברים על ידי המלון כתרומה לבית יתומים. הסברתי לו שזה מעשה אצילי ומקסים וגרוע, כי אני צריך את פילי. 

אחרי שהבטחתי שאעבור בדיקת שפיות בקרוב, יאניס הסכים לגשת למחסן החפצים האבודים, ואחרי כמה שעות שלח סימן חיים: תמונה עדכנית של פילי! אמנם הפיל הנטוש לא אחז בעיתון של היום, אבל היה לי ברור שמדובר בתמונה אותנטית של פיל מחוץ לסביבה הטבעית שלו. 

יאניס החביב הציע לשלוח את הבובה לישראל, והבטיח שהיא תגיע אלי בדואר. זיעה קרה שטפה את גופי: אם מחברים את קצב החיים היווני ואת קצב הדואר הישראלי, פילי יגיע ישירות לבית האבות של בתי שבורת הלב. 

•   •   •

אחרי שעירבתי את הנהלת המלון, דואר ישראל, חברת שילוח בינלאומית אחת ואת שלומי סרנגה, ואחרי שהסכמתי לספוג את עלויות משלוח האקספרס כדי להשיב פילים לגבולם בהקדם, הובטח לי שהמשלוח השעיר יגיע למרכז החלוקה בישראל בתוך יומיים, וכדי לקצר תהליכים וזמנים אני יכול להגיע ולאסוף אותו ישירות משם. 

וכך מצאתי את עצמי בדרך להאנגר תעשייתי ענק באחד המושבים בדרום בשעות השיא בכבישים, רגע לפני שיגיעו שעות השיא של הצרחות בבית. פקידת הקבלה עזרה לי לאתר את החבילה שלי, ואני אחזתי בהתרגשות את הקופסה שמסרה לידיי. "מה זה? שעון? תכשיט?" שאלה הבחורה בחיוך. מבטה הסקרן התחלף ברחמים כשהוצאתי מהאריזה את פילי כדי לוודא שהוא נשאר לו חי ושלם בדיוק כמו שהיה כשעזבנו אותו. 

הודיתי לה, שילמתי סכום שלדעתי היה יכול לממן הטסה ארצה של טחול להשתלה, ונסעתי הביתה כשהאוצר חגור בחגורת בטיחות במושב לידי. בדרך חשבתי שאולי יש משהו קצת לא בריא בתלות הזו שאנחנו מעודדים את הילדים שלנו ליצור בינם לבין חפצים. מזל שזה עובר כשמתבגרים, אמרתי לעצמי ומייד הסתובבתי בפניית פרסה חדה: שכחתי את הסלולרי שלי אצל הבחורה במחסן, ואין מצב שאני נשאר דקה בלעדיו.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו