"הטרוריסט היהודי" של בן־גוריון

ביום מותו של יהושע כהן הוציא בנו חמי את ארנק העור המעוך של אביו מכיס מכנסיו, והניח אותו באחת מפינות הבית. כשנפתח הארנק הנשכח לראשונה, באיחור של 30 שנה, התגלה בו אוצר בלום של 11 פתקים, בלויים וקרועים בקפליהם מרוב שימוש.

כהן, איש של הפכים וסתירות, היה מצד אחד "טרוריסט יהודי כשר" - כך הגדיר עצמו - אך גם איש חינוך נערץ. הוא נולד במושבה פתח תקווה לבלומה ויעקב כהן, הנהיג כנער בן 20 את מחתרת הלח"י מתוך פרדסי כפר סבא ורצח בירושלים את המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, לאחר שהלה הציע למסור את ירושלים למדינה הערבית.

ברבות הימים הפך כהן, מחלוצי שדה בוקר, לידיד קרוב של יריבו האידיאולוגי, דוד בן־גוריון, ולשומר ראשו. מותו הפתאומי בשנת 1986, בהיותו בן 64 שנים בלבד, רק העצים את המסתורין ו"האגדה" שנכרכו בדמותו רבת הפנים.

עכשיו נחשפים הפתקים שהותיר בארנקו, ושופכים אור נוסף על דמותו הסוערת והבלתי שגרתית. שני סופרים כבר שרטטו בעבר את דיוקנו: יאיר שלג ב"רוח מדבר", וגלילה רון־פדר ב"אהבה בפרדסים".

"הארנק של יהושע כהן" (בהוצאת בית ספר שדה כפר עציון), שמצטרף אליהם עתה, נכתב על ידי יהודה עציון - בעצמו מהפכן לא קטן. "הארנק" אינו ביוגרפיה סטנדרטית. הוא דומה יותר למניפסט יהודי־לאומי מכונן, אך שזור בגילויים היסטוריים מרתקים. את הפתקים שהבן חמי מצא ושעציון עשה מהם ספר, כהן נשא עימו בכיסו־ארנקו לכל מקום שאליו הלך.

בפתקים הללו הוא עשה שימוש מול קבוצות תלמידים, נוער, חיילים ומבוגרים שאותם הדריך ושבפניהם הרצה על דרכו ומעשיו. בכל אחד מהפתקים הללו רשם כהן ציטוט מפי מורים, מנהיגים ודמויות מופת, ש"עמדו", כפי שעציון מגדיר זאת, "ב'מבחנו' הקפדן של יהושע, גם אם לא היה שותף מלא להשקפתם, ובלבד שכיוונו לטובת האומה".

ראש וראשון להם היה ידידו־יריבו דוד בן־גוריון, אבל בכיסו־ארנקו טמן כהן גם מדבריהם של אישים כיגאל אלון, חנה סנש, הכומר אנדרה טרוקמה או בן עין חרוד נחמיה שיין, שנפל ב"ליל הגשרים" שנתיים לפני קום המדינה.

בארנק של כהן נשמרו גם מילים שכתבו מנהיג "ההגנה" אליהו גולומב, שניים מחברי "המחתרת היהודית" של שנות השמונים, שעציון, עורך הספר, נמנה עם חבריה, וגם פתק ייחודי נוסף שכתבו "בני מצרים", שם נתלו "שני אליהו" (חברי הלח"י חכים ובית צורי), שרצחו את הלורד מוין בקהיר ב־1944. מאחורי כל פתק מסתתרים מסר, סיפור או תעלומה שהתפענחה.

בראייתו שלו ראה עצמו כאמור כהן כ"א־יידישע טרוריסט" (טרוריסט יהודי). כהן, כך מתברר, אימץ את נוסחתו של הטרוריסט הרוסי שטפניאק קרבצ'ינסקי. אליהו גולומב, המפקד הבלתי מוכתר של ארגון ההגנה, נסמך בכתביו על קרבצ'ינסקי, שכתב כי "אין דבר איום ומתועב יותר מן השימוש בטרור", אך הוסיף שהוא מכיר "רק דבר אחד נורא מזה: להיכנע לכפייה בלי להתנגד לה בכוח".

כהן העתיק לפתק את הדברים שגולומב רשם מקרבצ'ינסקי, וציטט ממנו בהזדמנויות שונות. ביום עיון אחד ב"יד טבנקין" אף הקריא באוזני קבוצת מורים, בגאווה בלתי מוסתרת, את ההקדשה שרשם דוד בן־גוריון לו ולאשתו נחמה על גבי ספרו של גולומב: "ליהושע ונחמה כהן/ חלוצים מבית לח"י/ מתנת חבר/ מאחד הלוחמים נגד הארגונים הטרוריסטים/ ד. בן־גוריון". 

"רוצים לדעת האם אני 'בולע את התואר הזה'?" שאל כהן את המורים ההמומים. "התשובה היא כן. לא אנסה (להתחמק; נ"ש) כדוגמת האדונים הנכבדים מנחם בגין או יצחק שמיר. אלה מבקשים בכל עת: 'אל תקראו לי טרוריסט, קראו לי לוחם חופש'... (אני) העומד לפניכם ומדבר הוא טרוריסט יהודי. בדיוק כך! 'א־יידישע טרוריסט', בן או אח למשפחת הטרוריסטים היהודים שעימה נמנו אליהו חכים ואליהו בית צורי".

"אני יהודים לא הורג"

לכהן היו עם זאת גבולות וקווים שהבדילו בין "טרור" ל"טרור כשר". לא פעם תיאר כיצד "ויתר" על הפעלת מטען חומר נפץ גדול בחצר בית ברחוב יעל 8 בתל אביב בתחילת 1942. המטען נועד לחסל את קציני הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון ותומאס וילקין, שרדפו אחר אנשי הלח"י. אלא שליד הקצינים האנגלים נקהלו גם אזרחים רבים, מדיירי הבית והבתים השכנים, וכהן ויתר.

 כשישקה אליאב רמז בספרו האוטוביוגרפי "מבוקש", כי "מחדלו" של כהן ברחוב יעל הוביל לרצח מנהיג הלח"י יאיר שטרן, בכדוריו של מורטון, השיב לו כהן: "... אני - יהודים לא הורג... אני רואה בהחלטה המהירה שקיבלתי באותו רגע שלא ללחוץ על המוקש, את אחת ההכרעות החשובות בחיי" (ראיון ליוסי אחימאיר, "סופשבוע" של "מעריב" 15.04.1983).

הארנק של יהושע כהן 

לעומת זאת, כהן לא היסס בירושלים, כשירה למוות ברוזן פולקה ברנדוט ב־17 בספטמבר 1948, ארבעה חודשים אחרי קום המדינה. ירושלים עדיין לא נכללה אז בשטח מדינת ישראל, וברנדוט ביקש להעבירה אל תחום המדינה הערבית (אחר כך הוא שינה זאת והציע שתהפוך לעיר בינלאומית בחסות האו"ם).

ראשי הלח"י ראו בכך עילה לחיסולו, ואישרו את יוזמתו של יהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים, להתנקש בחייו. יהושע כהן היה האיש שלחץ על ההדק, ובמשך שנים נשמר הדבר בסוד כמוס.

עמיתיו של כהן בלח"י, ישראל שייב־אלדד (אביו של אריה אלדד) ויהושע זטלר, ניצלו כמעט כל הזדמנות כדי לתקוף את בן־גוריון על "בגידתו בירושלים". הם ציינו את הימנעותו מכיבוש העיר העתיקה ואת העובדה שהעיר לא נקבעה כבירה מייד עם קום המדינה.

יהושע כהן לעומת זאת הרבה לצטט מדבריו של בן־גוריון על ערכה הסגולי של ירושלים, והקריא שוב ושוב בפני תלמידים עוד אחד מפתקיו שעליו רשם מדברי בן־גוריון: "עם חידוש מדינת ישראל, שבה ירושלים להיות בירתה. לכך לא היה דרוש שום חוק ולא היה צורך בשום הכרזה. מלאכה זו עשה בשבילנו דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה. רק אילו היינו באים להקים בירה חדשה - היינו זקוקים לחוק".

שלטונות המדינה שזה עתה נולדה כשלו בניסיונם ללכוד את רוצחי ברנדוט, ובמקביל נקשרה הידידות האמיצה בין בן־גוריון לכהן, ללא שבן־גוריון ידע שבן טיפוחיו החדש מהלח"י הוא הרוצח.

עציון מספר שרק כאשר הסב מיכאל בר־זוהר, הביוגרף של בן־גוריון, את תשומת ליבו לכך שהוא עצמו (בן־גוריון) רשם ביומנו ב־1948 את שמות אנשי הלח"י שירו בברנדוט - הפך בן־גוריון להיות מודע לדבר. בר־זוהר, אגב, לא הסגיר בספרו על בן־גוריון את שמו של כהן.

"הידעת על כך?" שאל בר־זוהר את בן־גוריון, והלה השיב בתמיהה: "לא. נשאל אותו". למחרת היום נועדו בן־גוריון ויהושע כהן בארבע עיניים. בן־גוריון תיעד זאת ביומנו: "קראתי ל'איקס' והראיתי לו מה רשום ביומני... אמר לי: 'מה שכתוב עלי - נכון'".

אחרי ה"הודאה" ביקש יהושע מבר־זוהר שלא לפרסם את שמו והסביר: "זה נכון. אני הרגתי את ברנדוט אבל זה לא סוד שלי. זה סוד של המדינה. עשיתי זאת למען מדינת ישראל ובשם מדינת ישראל, כמו שאני ראיתי אותה".

צחוק הגורל הוא שכהן הפך ברבות הימים לאחד המתנגדים החריפים לפגיעה בממלכתיות הישראלית ולטרור יהודי. הוא אף נתן לכך ביטוי בשיחות פרטיות קשות שניהל עם חבריו, אנשי "המחתרת היהודית" שנחשפה על ידי השב"כ ב־1984, שעציון נמנה עם חבריה.

גאולה ותהום

ההיסטוריון ואיש החינוך צבי צמרת, שניהל את בית הספר התיכון המקיף במדרשת שדה בוקר, מידידיו הקרובים של כהן, כתב עליו בעבר מאמר נרחב: "חסר הכיפה שמלך בכיפה". צמרת מגדיר אותו היום כ"אדם מאמין בלי כיפה ועם אלוקים בלב".

הוא מציין שהן בן־גוריון והן כהן, שביניהם היה לדבריו "קשר אוסמוטי", עשו שימוש במילה "גאולה", שאינה אופיינית לחילונים. בן־גוריון אף קרא לבתו הבכורה גאולה. צמרת גם מפנה למכתב שכתב בן־גוריון לגאולה כהן (אף היא חברת לח"י) ובו הגדיר את דרכו של יהושע כהן, חבר שדה בוקר, כ"דרך הגאולה האמיתית, שהביאתנו עד הלום, והיא שתדריך ותוביל אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי".

עם זאת, בין "הגאולה" של בן־גוריון ל"גאולה" של יהושע כהן היתה כרויה גם תהום. עציון מגלה בספרו שהתוכנית לפיצוץ כיפת הסלע של "המחתרת היהודית", בשנות ה־80, שעציון נמנה עם הוגיה, "כמעט שהוציאה את יהושע מדעתו".

העובדה שגם אנשי הלח"י, שכהן נמנה עימם, תכננו במלחמת העצמאות לפוצץ את כיפת הסלע, לא מיתנה את זעמו. עציון חושף: "יהושע קיים שיחה עם החברים שתכננו לפוצץ את כיפת הסלע (מהמחתרת היהודית של שנות ה־80; נ"ש). שאלנו אותו על יוזמת הלח"י במהלך מלחמת העצמאות... ואז אמר יהושע את המשפט הבא: 'אנחנו אולי לא ידענו כמה חומר נפץ צריך כדי לפוצץ את המסגד, אבל ידענו היטב מתי לעשות זאת. אתם - בדיוק להפך'".

בן־גוריון ראה את הדברים באור שונה לחלוטין: בין דפי העבודה של כהן השמורים בארכיון בן־גוריון, נמצא פתק שכהן העתיק מספר הביוגרפיה "בן־גוריון", שכתב מיכאל בר־זוהר. מקור הפתק ביומניו של בן־גוריון עצמו, מיום 5 באוקטובר 1960: "וכשסיפר לו יהושע זטלר, מוותיקי לח"י, שהוא וחבריו התכוננו לפרוץ לעיר העתיקה במלחמת השחרור ולהרוס את כיפת הסלע, החזיר לו בן־גוריון: אין לי ספק, כי אנשינו היו משתמשים נגדכם בנשק, כאשר עשינו ל'אלטלנה'".

במשך שנים היה טיול הצעידה עם "הזקן" חלק משגרת יומו של יהושע. לא פעם הציג בן־גוריון את יהושע בפני אורחיו והיה שח להם בחיוך, אך גם ברצינות: "תכירו, זה האיש שאילו היה מקבל פקודה, היה הורג אותי".

עציון מספר שפעם שאל בן־גוריון את יהושע כהן אם זהו תיאור נכון; יהושע השיב בשאלה: "ומה אם זה היה להפך?" ושניהם הנהנו בראשם, אלא שבשבילי שדה בוקר, כפי שמתאר עציון, "לא זו בלבד שהם צעדו יחד, אלא שבן־גוריון, ראש הממשלה, מצא לנכון להגיש ליהושע תת־מקלע 'עוזי' במתנה (מאי 1956) ולחרות הקדשה אישית על תווית מתכת שהוצמדה לקת הנשק". 

להתעטף בשתיקה

הידידות בין השניים החלה לפרוח כשבן־גוריון ביקר בשדה בוקר, פגש את חלוצי המקום בעבודתם והקשיב לדבריהם. "במשך 47 שנות חיי בארץ ראיתי כמה מפעלים חלוציים..." כתב, "ותסלחו לי אם אומר שלא ראיתי מפעל חלוצי כשדה בוקר... לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש או בתואר, או בסגולות שיש לאנשים... אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בליבי מעין רגש של קנאה. למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה".

כחצי שנה אחר כך, בסוף 1953, התפטר בן־גוריון מתפקידו כראש הממשלה, ירד לשדה בוקר והיה לחבר קיבוץ. במכתב לידידו, ד"ר מרכוס וינטר, כתב "הזקן": "אני נמצא יחד עם אנשים אשר עליהם שר משוררנו הדגול ח.נ. ביאליק: 'יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש... צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת'".

עציון אומר שבן־גוריון וכהן היו אמנם שונים באופיים, בעיקרי חייהם ובהשקפתם, אך "כל אחד מהם ראה בשני חלוץ בדרכו, שעומס על שכמו ללא חת את נטל שליחותו".

שניים מהפתקים בארנקו של יהושע לקוחים משיריה של חנה סנש: "הליכה לקיסריה" ("אלי שלא ייגמר לעולם...") ו"אשרי" ("אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות"). כהן נהג להקריא אותם באוזני שומעיו בפסגת המצדה.

צבי צמרת מספר שהשילוב בין שני השירים הללו של סנש - היה בעיני כהן תמצית הציונות, ועציון מסביר: "העם בא ארצה כדי לחיות, ובו בזמן גם מתגלה הביטוי הנאצל של הנכונות למסור את הנפש, למען יקום העם ויחיה".

כהן העריץ לא רק את סנש אלא כל יהודי גא שנתן את חייו למען העם, ובלבד שהדבר נעשה "בעיניים פקוחות". כך היו עבורו לוחמי מצדה, מורדי גטו ורשה, "שני אליהו" שעלו על הגרדום בקהיר, וכאמור סנש.

על כותל חדרו הצנוע שבשדה בוקר תלה כהן שתי תמונות: דיוקנו של אדריאנוס קיסר, שניצח את צבאות בר־כוכבא, ותמונתו של סר אלן קנינגהם, הנציב העליון הבריטי האחרון, המצולם ברגע שבו הוא עוזב את חופי הארץ.

תמונת הנציב הנסוג סימלה עבור כהן את ניצחונו האישי ואת ניצחון חבריו במאבק לגירוש הבריטים מהארץ. מול תמונת אדריאנוס, כך סיפר לאורחיו, היה מטיח בכל בוקר: "יא אדריאנוס, רשע שכמותך, תביט ותראה, איפה אתה ואיפה אנחנו".

באחרית ימיו שקע יהושע כהן בלימוד קורות השואה והגבורה של יהודי אירופה, ושילב במשנתו, בהרצאותיו ובסיוריו מזיכרונות ומסמלי מורשת הגיבורים שלחמו בנאצים.

סטפן גראייק, מלוחמי מרד גטו ורשה וממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, וחייקה גרוסמן, שחברה לפרטיזנים ביערות ליד ביאליסטוק בפולין, העידו כיצד השפיעו הביקורים בפולין על נפשו של כהן, שבמשך ימים ארוכים התעטף בשתיקה. ביום העצמאות הל"ה למדינת ישראל היה כהן בין מדליקי המשואות בהר הרצל, ועכשיו, 30 שנה אחרי מותו - מדברים בשמו לא רק מעשיו וכתביו, אלא גם הפתקים שנמצאו בארנקו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו