ביקורת סרט: לא מספיק מצחיק ולא מספיק מרגש

כולם עפים על "חולי אהבה". כולם, חוץ ממני. הקומדיה הרומנטית האוטוביוגרפית הנ"ל - שזכתה לחיבוק חם במיוחד מהמבקרים, מהקהל ומשלוש ההיפסטריות התל־אביביות שישבו בשורה מאחוריי בהקרנה - מביאה את סיפור אהבתם הפתלתל, חוצה התרבויות וממיס הלבבות של קומאיל, סטנדאפיסט פקיסטני־אמריקני, ואמילי, סטודנטית חמודה וסובלנית לפסיכולוגיה.

הטוויסט הוא שקומאיל ואמילי האמיתיים (קומאיל ננג'יאני, שמוכר מהסדרה הקומית "עמק הסיליקון", ואמילי גורדון, אשתו במציאות) כתבו את התסריט בעצמם, בהתבסס על חוויותיהם המשותפות, וננג'יאני נטול הכריזמה למעשה מגלם את עצמו. איזה חמודים, נכון?

את הסרט הפיק מלך הקומדיות הרומנטיות בעשור האחרון, ג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "הכל יחסים", "אסון מהלך"), ולמרות שהתוצאה מכילה כמה רגעים חביבים ובעלי ערך מבחינה תרבותית ופוליטית, לטעמי מדובר במעשייה טרחנית, נרקיסיסטית, נוסחתית ולא מספיק מצחיקה שמתקשה לרגש או להפתיע, ונמשכת לפחות 35 דקות יותר מהדרוש.

מבחינת קו העלילה אפשר לומר ש"חולי אהבה" משלב בין שניים מסרטיו היותר מוצלחים של אפאטו - "הדייט שתקע אותי" ו"אנשים מצחיקים" - רק שכאן הגיבור הרומנטי מכניס את בת הזוג שלו לתרדמת ולא להיריון (הדבר קורה לקראת אמצע הסרט, לאחר שזיהום אלים ומסוכן מתחיל להתפשט במהירות בגופה של אמילי), והאנשים לא באמת מצחיקים.

אלמנט התרדמת, שאמור להיות מוכר לכל מי שצפה ב"בזמן שישנת", מוציא את אמילי (זואי קאזאן) מהתמונה ומכניס את הוריה הליברליים והמושלמים, שמגולמים בידי הולי האנטר וריי רומנו, במקומה. אך למרבה הצער, גם הצטרפותם של שני שחקנים מוכשרים אלה למיקס אינה מסייעת לסרט להתרומם משום בחינה.

בתוך כך, מאבקיו התמידיים של קומאיל - מול משפחתו הסטריאוטיפית, שמתעקשת שיינשא לבחורה מוסלמית; מול אמילי, שנפגעת עד עמקי נשמתה מכך שקומאיל אינו מספר למשפחתו עליה; ומול הקהל במופעי הסטנד־אפ הלא ממש מבריקים שלו - חוזרים על עצמם ונגררים לנצח נצחים, מבלי לייצר כל משקל דרמטי, ומבלי לספק את התחושה שמשהו אמיתי מוטל על הכף.

בסופו של דבר "חולי אהבה" הוא פשוט סרט נחמד ומנומס מדי, שמוכן לעשות הכל כדי שתאהבו אותו וכדי שלא תיעלבו ממנו חלילה, וכשאני חושב על זה, לא פלא שהוא עורר בי כל כך הרבה התנגדות. לא תמצאו כאן כל זכר לגסות הרוח היצירתית והעדכנית מבחינה תרבותית שמאפיינת את סרטיו של אפאטו, וההומור רחוק מאוד מלהיות פרוע או שנון.

למעשה, מרוב שהסרט נזהר לא "לעבור את הגבול" הדמיוני שהוא סימן לעצמו, ומרוב שהוא משכתב את המציאות כדי שזו תתאים לדרישות של הז'אנר, אף אחת מהדמויות לא מרגישה אותנטית - עובדה די מדהימה כשמביאים בחשבון שמדובר ב"סיפור אמיתי". לעזיז אנסארי, כוכב הסדרה "מאסטר אוף נאן", זה לא היה קורה.

ציון: 5