איש הסוד

ארי הרו ובנימין נתניהו הלכו יחד כברת דרך לא מעטה. משנת 2002 משמש הרו בשורה של תפקידים לצד נתניהו, כשהשיא היה כשהתמנה לראש הסגל בלשכת ראש הממשלה במארס 2014, כשבו בזמן מילא את תפקיד מנהל הלשכה, מה שהפך אותו לאיש רב עוצמה בצמרת המדינה. הרו לא ניצל את מעמדו הרם לתככים ומזימות או למאבקי כוח. להפך. במהלך כהונתו דאג לתנאי עבודה נוחים עד כמה שאפשר עבור ראש הממשלה, שפעל כל העת להרגיע את הכוחות הניציים בתוך הלשכה, לגשר ולתווך, ואף להשליט סדר כשהיה צורך בכך. את זאת תמיד עשה בדרכו השקטה, הטומנת בחובה עוצמה רבה. כמעט אף פעם לא תבע לעצמו קרדיט וכמוציא והמביא העיקרי של נתניהו, לא נהג לקרב או להרחיק אנשים מהלשכה על פי אינטרס אישי, אלא האינטרס של הבוס. הרו היה אחד הבודדים מבכירי לשכת ראש הממשלה שלא עזב בטריקת דלת ובלי שהקים עליו אויבים מבית. 

נאמנותו לנתניהו לא ידעה גבולות. הרו האמין בנתניהו אמונה אידיאולוגית צרופה וראה בהצלחתו את המפתח להצלחת המדינה כולה. הוא היה ממעט מאוד לדבר עם עיתונאים והיה איש סוד במלוא מובן המילה. בכל ימיו בלשכה היה משתף את בני שיחו אך ורק במה שחשב שעליהם לדעת על מנת לבצע את מלאכתם נאמנה, ולא הוסיף מילה אחת מיותרת. 

לכן, מצד אחד, אם יש מישהו בעולם כעת שיכול להפיל את נתניהו מצד הידע שצבר והסודות שאליהם נחשף, הרי זה ארי הרו.

האפשרות שיפנה לו עורף ויתחיל לזמר נגדו זמירות בחדרי החקירות כמעט לא התקבלה על הדעת. הרו יודע על העברות המתנות מארנון מילצ'ן (פרשה 1000) יותר מכל אחד, וכן יודע על נסיבות ותוכן הפגישות בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס (פרשה 2000) יותר מכל אחד. הפיכתו לעד מדינה היא בוודאי התפתחות מטרידה מבחינת נתניהו, אולם גם למהר להסיק שראש הממשלה מחוסל עם הפיכתו של הרו לעד מדינה תהיה זו מסקנה נמהרת למדי.

 

לתפוס את הנזק בזמן

הרגע שבו יפסע אלאור אזריה מבעד לשערי בית הכלא על מנת לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, נראה, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית, בלתי נמנע. אותו הרגע, שבו יחזו לא רק בישראל אלא בכל העולם, ייזכר כרגע מביש וכחציית קו ביחסים שבין צה"ל ובין חייליו. ובין צבא העם לעם עצמו. 

לא השופטים בבית הדין הצבאי אשמים. המשפט היה משפט צדק. כששתי ערכאות מגיעות למסקנה אחת לגבי העובדות, קשה מאוד לסתור אותן. אחרי פסק הדין השבוע אפשר לומר במידה גבוהה מאוד של ודאות כי אלאור אזריה הרג את המחבל כי סבר שמגיע לו למות - לא כי חשש שהוא נושא על גופו מטען. כל הממצאים בשטח מעידים כי אכן כך אירע. כמעט כל העדויות של כל הגורמים המעורבים בדבר העידו אותו דבר.

נקמה לא יכולה להיות תוכנית עבודה. אזריה // צילום: אבשלום ששוני / פול מעריב

בגרסתו הראשונה של אזריה לא נאמר על ידיו דבר וחצי דבר על החשש מפני מטען שהיה עליו לנטרל. כשהשופטים קבעו כי גרסה זו נולדה רק אחרי שהתייעץ עם עורך דין, וכנראה אותה התייעצות היא שהביאה לשינוי קו ההגנה, קשה מאוד לטעון כי מדובר בקביעה מופרכת. כך ככל הנראה אכן היה. 

אם מאמצים את עמדת השופטים, הרי שאלאור אזריה לא רק שלא נהג בהתאם למצופה ממנו ולרוח צה"ל, אלא נהג ממש הפוך מכך. בצבא, נקמה לא יכולה להיות תוכנית עבודה. מחבלים שניסו להרוג יהודים הם בני מוות, וראוי היה, כפי שאמר השבוע ראש הממשלה, כי בישראל ינהיגו עונש מוות למחבלים לא בגלל שזה פופולרי, אלא כי אין מוסרי מזה, אולם אין זה תפקידו של החייל הבודד לשמש תליין. מרגע שהמחבל נוטרל, אין לאיש מהכוחות בשטח ולא משנה דרגתו, ליטול את החוק לידיו. על הכלל הזה התחנכו דורות שלמים בצה"ל ואף אחד לא מתכוון לשנות זאת.

צה"ל הוא צבא גדול, חזק ומוסרי מאין כמוהו. כך הוא נתפס בעולם, והרבה יותר מזה - כך הוא נתפס בציבור הישראלי. הישראלים אוהבים את צה"ל, גאים בו ומרגישים שהוא חלק בלתי נפרד מהם. לא מקרה בודד של חייל שהוצג ככזה שסרח יש בו כדי לפגוע במידת מוסריותו של הצבא. 

לכן לא היתה נופלת שערה אחת משערות ראשו של צבא ההגנה לישראל אם היה פשוט נוהג כמו שמצופה ממנו ומכיל את האירוע. אין זה אומר שאזריה היה יוצא פטור מעונש על מעשיו. הוא היה נענש כראוי לו ואולי אף עונש חמור. אבל היה זה נעשה בידי מפקדיו, ביחידתו, בהישקל כל הנתונים שאינם יכולים להישקל בבית משפט עם שופטים עטויי גלימות שוכני אולמות ממוזגים, אלא בתנאי שדה, באמצעות הדרג הפיקודי המסוגל לשקול לא רק את ניתוח העובדות לאשורן, אלא גם את יתר ההשלכות העמוקות יותר, המבצעיות, המורליות והאחרות הנגזרות כתוצאה מכך.

גם אם מפקדיו של אזריה וראשי צה"ל לא תפסו בזמן אמת את הנזק הרב הנגרם לצבא שעליו הם מופקדים, היו להם מספיק הזדמנויות לתקן את העיוות שחוללו במו ידיהם. מפקדים ראויים בעלי שאר רוח לא היו ממתינים לסוף ההליך המזיק, אלא היו קוטעים אותו באחת, מייד כשנחשפו למימדי ההרס. מספיק שהרמטכ"ל או אפילו אלוף הפיקוד היו מתעשתים, נעמדים על הרגליים האחוריות וקובעים שהם לא מוכנים שהמשפט, שהפך לקרקס פוליטי, יימשך אפילו דקה, והם דורשים לקחת על עצמם את הטיפול בחייל במסגרת הליך פיקודי, המשפט היה נעצר באותו רגע. והבושה היתה נחסכת מכולנו. 

אך לדעתי הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, אינו ניחן בתכונות אלו. רק לפני שבועיים הצטרף לעמדה של השב"כ בסוגיית המגנומטרים בהר הבית. לא רק שאת המשפט לא עצר בזמן, אלא גם כעת, עם סיומו, במקום להודיע מייד כי החליט להמתיק את עונשו של אזריה ולהציל במשהו את כבודו ואת כבוד הארגון שבראשו הוא עומד, העדיף לשחרר הודעה לקונית על כך שישקול זאת בכובד ראש "אם תגיע בקשה". 

רצה הגורל שעתידו של אזריה תלוי עכשיו באנשים ובגורמים שקשה מאוד לדעת אם ניתן לסמוך עליהם בעניינו. הראשון הוא הרמטכ"ל גדי איזנקוט שיכול לחון את אזריה ולהמתיק את עונשו, אולם לאור התנהלותו עד כה אין לדעת אם ממנו תבוא הישועה. השני הוא נשיא המדינה רובי ריבלין, שלמרות היותו משויך למחנה הימין, לא ברור כיצד ינהג אם בקשת חנינה תגיע לפתחו וזאת בשל משנתו הסדורה, המתוסבכת והמתפתלת, שלא תמיד מיישרת קו עם ערכי המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך.

השלישי הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן, שעבר שינוי מהיר וחד מתמיכה חסרת מעצורים באזריה ופועלו, להתנהלות מסויגת ואפילו די תמוהה. והרביעי הוא בית המשפט העליון, שאפשר לומר כי כנראה שופטיו בהכללה אינם אוחזים באג'נדה הנכונה מבחינתו של אזריה. 

 

גם לתומכים יש בטן מלאה

האופוריה שמילאה ליבותיהם של חברי מפלגת העבודה עם בחירתו של אבי גבאי לראשות המפלגה והפיחה רוח חדשה של תקווה במפרשיהם המרוטים, שככה עוד לפני שגבאי זכה לחגוג חודש שלם לניצחונו. אם לא די בתמונת הסקרים, שהולכת אט־אט וחוזרת לקדמותה לימים שלפני הניצחון, הרי שגם המריבות הפנימיות חזרו ועימן גם הביקורת על תפקודו של גבאי, בראשות המפלגה שלא מעניקה אף לא יומיים רצופים של חסד לראשיה.

במקום שגבאי ישתלט על המפלגה, תיאר זאת השבוע גורם מרכזי בעבודה, מפלגת העבודה השתלטה עליו. במקום להסתער על השלטון ולתקוף את נתניהו ולפיד, מתעסק גבאי כל היום במלחמות פנימיות עם ריצ'רד פרס מאגף הארגון וזהבה סער מהמיפקד. 

המפלגה השתלטה עליו. גבאי // צילום: דודי ועקנין 

גבאי, שאינו חבר כנסת ולא שר, נמצא למעשה רוב היום בלשכתו בבית המפלגה בתל אביב. זאת, אומר הגורם, במקום לחרוש את הארץ כפי שהתחייב. גם נטישתו המהירה של מי שמינה לראש מטהו, יוני רגב, לא תרמה לתחושת היציבות. לדברי גורמים בעבודה, חברי הכנסת שתמכו בו: שלי יחימוביץ', איתן כבל, סתיו שפיר, יוסי יונה ומיכל בירן כבר מסתובבים עם בטן נפוחה מביקורת על התנהלותו. אפילו עם מזכ"ל המפלגה ערן חרמוני, אדם נוח לבריות לכל הדעות, כבר הספיק להתקוטט. במפלגת העבודה אומרים כי ציפו שגבאי אכן יעשה סדר ויש בהחלט גופים ואישים מסוימים שצריכים ניעור ורענון, אולם מנגד, העבודה, בניגוד ליש עתיד או לכולנו, אינה מפלגה של איש אחד. ואיש גם לא יצליח להפוך אותה לכזאת. אם זו האווירה כשהוא רק התחיל, מי יודע איך יסיים. 

 

שאלה מכשילה

המשפט שאומר כי הימין יודע לנצח בחירות אבל לא יודע באמת לשלוט, נשמע מעת לעת כביקורת בתוך מחנה הימין על קברניטי המחנה, הנוקטים לעיתים מזומנות גישה זהירה מדי, שלא לומר פחדנית, כלפי המערכת השלטונית הכפופה למרותם, הנשלטת במקרים רבים בידי פקידים ממשלתיים ויועצים משפטיים שלא תמיד חובקים אותה תפיסת עולם שבה מחזיקים ראש הממשלה או השר הממונה. 

הנה דוגמה שהתרחשה השבוע. למרות שבשמונה השנים האחרונות נשלט משרד החוץ בידי אנשי מחנה הימין, ממשיכה תפיסת העולם המסורתית, זו הקובעת כי על ישראל לסגת משטחים תמורת שלום, לשלוט ביד רמה במשרד רחב הידיים ברחוב יצחק רבין בירושלים. ביום שני קיים משרד החוץ את שלב ב' של המיונים בקורס הצוערים היוקרתי של המשרד. בין השאר נבחנו המועמדים בקורס בשלל סימולציות, משחקי תפקידים וראיונות אישיים לכל אחד. בין המשתתפים במיונים היה גם מ', תושב גוש עציון, שמילא שורה ארוכה של תפקידים בכנסת ובגופים חוץ־פרלמנטריים, ואף שימש בתפקיד פקידותי בכיר ברבנות הראשית לישראל. 

בשלב הראיון בסוף היום נשאל מ' שלל שאלות שעליהן השיב ברהיטות רבה, כשלפתע מתבוננת הבוחנת בקורות חייו ושואלת אותו: תגיד, כמי שמתגורר מעבר לקו הירוק, ואני רואה שעבד בכמה ארגונים (פה נקבה בשמות שני ארגונים בעלי צביון לאומי, אם כי לא מוגדר ימני, שבהם עבד מ') וגם ברבנות הראשית לישראל, כיצד תוכל לייצג את המדינה מעבר לים במקרה שיוחלט על פינוי התנחלויות?

השאלה הוציאה את מ' משיווי משקל. זה כמובן בסדר, ואפילו חיוני, לשאול מועמד לקורס צוערים המעוניין לשמש בשירות הדיפלומטי הבכיר במדינה, מנציג קונסולרי ועד שגריר, כיצד ינהג אם המדינה שאותה הוא מייצג פועלת בניגוד לעמדותיו. מ' הכין את עצמו לשאלה כזאת. אבל להשתמש בקורות חייו ומקום מגוריו, ועוד לכלול את תפקידו ברבנות, שהיא כזכור גוף ממשלתי לכל דבר, כדי לקבוע הנחה מוקדמת שעשויה אגב להיות שגויה לחלוטין, זו לא רק נבזות, אלא ייתכן שאף אפליה. אולי אפילו לא חוקית. 

מ' גמגם את התשובה הדיפלומטית ביותר שיכול היה לגייס באותו רגע כדי לא להרוס לעצמו את הסיכויים להתקבל, אולם לאחר המעשה מיהר להגיש לתלונה לנציבות שירות המדינה. 

אם היתה זו שאלה מפלה במהלך הראיון, הרי היא יכולה לפעול רק בכיוון אחד של המפה הפוליטית. רוב הסיכויים שאיש מבאי שלב המיונים בקורס, שבקורות חייו שזורים תפקידים בכירים בארגונים ליברליים, לא נשאל אם לאור העובדה שעבד בהם ומקום מגוריו בצפון תל אביב, כיצד יוכל לייצג מעבר לים את המדינה אם תחליט על סיום רשמי של התהליך המדיני וסיפוח שטחי יהודה ושומרון לישראל. 

מנציבות שירות המדינה טרם הגיעה התייחסות לתלונתו של מ'. ממשרד החוץ נמסר בתגובה לפנייתנו בנושא כי "משרד החוץ מיישם ומייצג את מדיניותה של מדינת ישראל בשורה של סוגיות ומול שורה של אתגרים מורכבים כפי שהיא נקבעת על ידי ממשלת ישראל. במרכז הווייתו של שירות החוץ הישראלי עומדים ערכיו של השירות הציבורי וערכיה השוויוניים של החברה הישראלית. במסגרת תהליך המיון לקורס הצוערים מוצבת בפני המועמדים קשת רחבה מאוד של שאלות, בעיות ואתגרים ללא הבדלים של גוון פוליטי. תהליך המיון נועד אך ורק להבטיח כי לרשותה של מדינת ישראל יעמדו הדיפלומטים הטובים ביותר שבנמצא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו